קרן אורה נדרים לד

משמע דאין כאן מעילה גמורה אלא לפי טובת הנאה לחוד ואם כן נראה דאין יוצא לחולין כמו לעיל גבי להורישה לבניו דמעל לפי טובת הנאה ולא יצאה לחולין כמ"ש הרא"ש ז"ל:

ויש לדקדק עוד אי נימא דלא מישתרי הקונם ע"י מעילה אם כן אמאי קיי"ל כר"מ בהא דיש מעילה בקונמות דלמא ר' מאיר לטעמיה דס"ל דבשוגג גם הקדש אינו מתחלל ואפ"ה מייתי קרבן מעילה כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש מש"ה ס"ל דאיכא מעילה בקונמות ג"כ אע"ג דלא מישתרי ע"י מעילה אבל לדידן דקיי"ל דבשוגג מתחלל וכר' יהודה וילפינן לה מדחייבה רחמנא קרבן אשוגג ש"מ דיוצא לחולין א"כ הכא בקונמות דלא מישתרי ע"י מעילה גם כן קרבן לא ליחייב כמו מזיד דהקדש ועיין מש"כ בזה בחידושי למס' מעילה ולמאי דמפכינן בשבועות דר"מ לרבנן א"ש ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם במעילה דמוקי לכמה משניות במזיד והא דתנן מעל היינו לשלם להקדש א"כ י"ל דהכא נמי בהא פליגי אי תפול הנאה להקדש:

גמ' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא והקשה הר"ן ז"ל מכאן להרמב"ם ז"ל שכתב דהמדיר לוקה משום לא יחל וי"ל דלענין מעילה שפיר קאמר דלא אסירא ולגביה לאו הקדש הוא ומשום בל יחל הוא דעבר ואצל המודר הוי איפכא דליכא גביה בל יחל דברו דהא הוא לא נדר אבל מעילה איכא גביה דעליה שויא כהקדש וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים אלא דמש"כ סתם אם עבר שמעון ונהנה אינו לוקה ואמאי לא ילקה משום לאו דמעילה ועיין במל"מ ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה אם לא שנאמר כמו שכתבנו לעיל דמעילה דקונמות היינו ליפול הנאה להקדש אבל קרבן ומלקות ליכא גביה דלאו קודש גמור הוא אבל בשבועות בשמעתין דשני קונמות מבואר דאיכא קרבן במעילה דקונמות ועיין בזה במל"מ ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות באורך ועיין בירושלמי ס"פ קונם יין דאיתא התם אמר ר' יוסי הדא אמרה ההן דמשמע לחבריה שלא יאכל ההן אוכל וההן עבר ופירש הק"ע דזה מותר לאכול והמדיר עובר והרי זה מבואר כדעת הרמב"ם ז"ל אלא דמ"ש הדא אמרה אינו מובן וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו שם ונראה לפרש איפכא ההן אוכל וההן עבר דזה שאוכל הוא העובר וצ"ע:

למעול מקבל מצי אמר היתרא בעית איסורא לא בעית מדברי הר"ן ז"ל נראה דמיבעי ליה אי מעל המקבל בקבלתו לחוד וכתב דלא דמי למוציא מרשות הקדש דמעל בלקיחתו מרשות הקדש לחוד משום דהתם הוא המוציא אבל הכא חבירו נתנה לו. ולפ"ז לאו בתורת בעיא אמר ליה אלא דרך שאלה מי ימעול בזה דבהקדש דעלמא מעל הנותן וכדתנן נתנה לחנוני הוא מעל ומקבל בהקדש ג"כ לא מעל ע"י קבלה לחוד דאיסורא לא בעי למיקני ואמר ליה רבא דמעל לכשיוציא אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דרב אחא ס"ל דאפילו לכשיוציא לא מעל המקבל מהאי טעמא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא דמי למוציא מעות הקדש דהתם הוא עצמו לקחם ע"ש ולפ"ז יקשה לרב אחא ממתניתין דחנוני מעל לכשיוציא אע"ג דאחר נתנה לו והרשב"א ז"ל כתב ג"כ דלכשיוציא קמיבעי ליה ולפמ"ש לעיל דבקונם פרטי אינו יוצא לחולין ע"י מעילה י"ל דהכא דוקא מיבעי ליה כיון דלא מישתרי ע"י מעילה אפילו לכשיוציא לא לימעול דאיסורא עליה כדקאי קאי ומהא דאמר רב אחא איסורא לא בעית משמע דמיירי הכא במעילה גמורה ובשוגג דבמזיד לא שייך למימר לא בעינא באיסורא ולדברי הר"ן ז"ל דבקבלה לחוד קאמר דאין המקבל מועל קצת קשה למה ליה טעמא דאיסורא לא בעית הא בלא"ה נראה דלא שייך הכא מעילה דהוצאה מרשות הקדש כיון דלא הוי הקדש גמור אלא קונם פרטי ואין לו פדיון ואין רשות הקדש עליו וע"כ לכשיוציא מיבעי ליה והיכא דאכלו המודר לכ"ע מעל ובהוצאה לחוד הוא דמיבעי ליה ובחידושי למעילה הארכתי בדינים אלו:

ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דבכל קונם לית ביה פדיון דמפרש ככר זו הקדש דרישא היינו הקדש גמור והעיקר בזה כדברי הר"ן ז"ל וכ"כ התוס' ביבמות ושבועות וכאן בשמעתין ודו"ק:

ע"ב הני כהני שלוחי דידן כו' משמעתין מבואר דהא דתנן ומקריב עליו כו' קאי אכהן המקריב. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי מפרש דמקריב עליו היינו דמפריש בשבילו קיני זבין כו' ולהש"ס דילן נראה דלא ניחא ליה לפרושי הכי משום דאסור להקריב קרבן מאיסורי הנאה וכמו שכתב המל"מ ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ועיין רש"י ז"ל סוף פרק המזבח מקדש דבעינן ממשקה ישראל דבר המותר לכל ישראל. ועיין תוס' ז"ל שם. ואפילו לדברי התוס' ז"ל בסוף חולין שכתבו דיכול להקריב מאיסורי הנאה משום מצות לאו ליהנות ניתנו ולא אימעוט ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר מ"מ הכא נראה כיון דהוי לגביה כהקדש הוי בכלל כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ובלא"ה דברי התוס' ז"ל בחולין תמוהין דהא טריפה נמי פסול לקרבן ומוכח בכמה דוכתי דכל איסורי הנאה פסולין לקרבן ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח שכתב אין מביאין מנחה מן הטבל כו' וכתבו מפרשי דבריו דתוספתא היא ונראה דאישתמיט להו הא דאתמר האי ברייתא בש"ס פרק המזבח הנ"ל ועוד כיון דמתכפר עושה תמורה אלמא דשלו הוא ויש לו זכיה בקרבן א"כ הרי הוא נהנה משל המדיר כי היכי דבשוקל את שקלו אי לאו דתורמין על האבוד היה חשוב הנאה מה שיש לו חלק בקרבנות ציבור וכ"ש הכא דהוא נותן לו כל הקרבן ומש"ה מוקי לה הש"ס בכהן המקריב ודו"ק:

קטנה בת לידה היא עיין ר"ן ז"ל שהקשה הא מסקינן ביבמות שמא תמות ע"ש ול"נ דמקטנה בת י"א פריך דבת י"ב הקדשה הקדש ויש לה דעת ולא הויא בכלל שאינן בני דעת:

רא"ש בד"ה הכל צריכין דעת כו' והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל. ולא הבנתי לשונו ז"ל דמשמע דהכהן אין צריך לידע של מי הוא וז"א דהא צריך להקריב לשם בעליו וצריך להודיע לכהן של מי הוא הקרבן ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך:

גמ' שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה וכתב הר"ן דאל"ה למאן קמזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קמזהיר רחמנא. משמע דהאב מוזהר להביא קרבנות בנו קטן ולא ידענא אזהרתו מהיכא דאי משום חינוך הא קטן גמור לאו בר חינוך הוא ועוד דעיקר הקרבן להאכילו בזבחים הוא ואם הוא אוכל בעצמו קטן אוכל נבילות הוא. אלא להאכילו בזבחים א"כ כל מי שרוצה להאכילו בזבחים צריך להביא קרבנו ומש"א שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה כתב הר"ן ז"ל דלפ"ז איכא לאוקמי קרא לבעל דמביא קרבנה וגם על זה יש לדקדק אטו מה"ת הוא מחויב בקרבנה דהא מחמת שעבוד בעלמא הוא דמשעבד לה וא"כ היכי מוקמינן קרא בהכי ולפי גירסת הר"ן והרא"ש ז"ל דהא דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ד"ה היא י"ל דמחויב הבעל להביא קרבנה מה"ת ומש"ה מביא קרבן עשיר אע"ג דהיא עניה משום דעליו רמיא חיובא ומייתי ראיה מכתיבת שוברה כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא דמשמע פטור מקרבנות ג"כ אבל למאי דאמרינן בנזיר דף כ"ד דרבנן ור' יהודה פליגי בזה ולרבנן לא משעבד לה ולר"י משעבד לה משמע דלר"י משועבד לה מחמת כתיבת השעבוד וכגרסא אחריתי שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי א"כ היכי מוקי לקרא בהכי וכבר הארכתי בנזיר שם והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מח"כ כתב לענין זיבה הכל מתטמאין בזיבה קטן וחרש ושוטה ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים שהרי הן כקטן שאינו בן דעת משמע דבכל מח"כ אם אירע באינו בן דעת מביאין בית דין בשבילו קרבנותיו להאכילו בזבחים אלא דק"ק מש"כ ויראה לי דמשמע דמסברא כתב כן והא מפורש אמרינן הכא שכן אדם מביא על אשתו שוטה וי"ל דבעל שאני דאשתו כגופו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעמא דמביא קרבן עשיר בפ"י מהלכות שגגות אבל בשאר מח"כ אימא כיון דשוטה הוא ולאו בר מצות הוא לא ליתי קרבן בשבילו לזה כתב ויראה לי כו' דבכל מח"כ כן הדין וחטאתן נאכלת אלא דא"כ למה ליה להש"ס למימר דכר"י דאמר אדם מביא כו' כיון דבכל מח"כ כן והב"ד מביאין בשבילן וצ"ל דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כן. ויש לדקדק עוד דלפי מאי דדריש הכא קרא דזאת תורת היולדת אחת פקחת ואחת שוטה ולאשמעינן דמביאין קרבן בשביל השוטה א"כ גבי זיבה נמי דלמא קרא דזאת תורת אתי לאחד פיקח ולאחד שוטה. ולאתויי דמביא קרבן זיבה בשבילן אבל קטן אינו מטמא בזיבה כלל משום דאיש כתיב בפרשה וי"ל דמטמא בזיבה יליף מאיש איש או מלזכר כל שהוא זכר כדאיתא מערכין ונדה וכי איצטריך זאת תורת לאתויי דמביאין קרבן בשבילן אע"ג דאין להם דעת. ועיין תוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מייתי ברייתא דבנות כותים זאת תורת בין גדול בין קטן וליתא התם ברייתא הכי אלא גמרא הוא דקאמר הכי אליבא דב"ה וע"ש בתוס' דף ק"ד והיינו נמי טעמא דבריש ערכין מרבינן קטן דמטמא בנגעים מאדם כל שהוא אדם ולא מייתי מזאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן כדאמרינן לקמן משום דזאת תורת איכא למדרש בין פיקח בין שוטה:

ומהא דבכל מח"כ איצטריך קרא להכי דמביאין קרבן בלא דעתו משמע דלא ילפינן חד מחבריה להא מלתא ואם כן בגר ונזיר בעינן דעתו דוקא דלא אשכחן בהו קרא להא וי"ל דמשום הכי לא תנן עולה ושלמים משום דשלמים לא אשכחן אלא בנזיר ונזיר לאו בכלל מחוסרי כפרה להא מלתא אלא דאכתי עולה הוי מצי למיתני דאיכא במצורע ויולדת אלא ע"כ מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו הני דמעכבי כפרה ומתירו בקדשים מותר וע"כ צ"ל כן דהא בכל עולה ושלמים אין צריך דעת בשעת כפרה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק. וא"כ בכל עולה ושלמים לא שייכא שליחות אלא ודאי רבותא קא משמע לן:

והנה בעיקר מלתא דמיבעי לן בהני כהני נראה דלא מיבעי לן אלא בחטאת ואשם שמכפרים על חטא דבעולה ושלמים כיון דאין צריכין דעת ודאי שלוחי דשמיא נינהו וכן בכל קרבנות של