קרן אורה נדרים לג

מיירי במדירו מנכסיו א"כ אמאי תפול הנאה להקדש וי"ל דזה חשיב הנאת נכסים ועיין רשב"א ז"ל לקמן גבי ככרי עליך:

ע"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר כו' פרש"י דרבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחול קדושה עליו משמע דמפרש דהקדושה קודם שהגביה ובהגבהתו חל ההקדש וגבי להורישה לבניו כתב דנטלה להורישה לבניו ואח"כ הקדושה דקודם לכן אינו יכול להקדישה וגם הוא תמוה דאמאי מעל כיון דאחר נטילה הקדישה גם מה שפי' נטלה לאוכלה מעל היינו אם אכלה ג"כ אינו מובן. דא"כ דבנטילה לחוד לא מעל למה הוזכר הנטילה כלל והרא"ש ז"ל פי' בזה דהככר היה מונח בתוך ד' אמותיו ומש"ה חל עליו ההקדש נטלה לאוכלה בנטילה זו מעל כיון דנתכוין לזכות בה לאכילתו מעל ויצאה לחולין ובלבד שיהא שוגג להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה לפי שלא זכה בה אדם והרי היא ברשות הקדש ומעילה זו לא הבנתי כיון דלא אהנו מעשיו אמאי מעל ואי משום דנהנה בהחזקת טובה מבניו וכמ"ש הרא"ש ז"ל אינו החזקת טובה היא זו במחשבה בעלמא ועוד הקשה הרא"ש ז"ל דלמה נקט ככר של הפקר ליתני ככר של הקדש וכתב הוא ז"ל לפרש דאמר לכשאזכה בו יהיה הקדש והוי כמו שדה זו לכשאפדנה ממך תיקדש. דה"נ בידו לזכות. וגם לפי' זה יש לדקדק דע"כ הנטילה היא לעצמו וההקדש חייל אח"כ דה"ק לכשאזכה יהיה הקדש א"כ אמאי מעל בנטילה זו הא לא חל הקדש עדיין בשעת נטילה ועוד דהר"ן ז"ל צידד לעיל בשמעתא דנטיעות אלו דלרבא יכול לחזור גם בהקדש וא"כ כי נטלה לאוכלה הא קהדר ביה:

והר"ן ז"ל כתב ג"כ דמיירי שהיה בתוך ד' אמות וקמ"ל דחל ההקדש וזכה בה להקדש ולא לעצמו ומש"ה כי נטלה לאוכלה הוציאה מרשות הקדש אבל אם היה הככר שלו והקדישה לא הוי מעל בנטילתה כמו בגזבר ומדמי לה למגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו. ולא הוא וגם זה צ"ע חדא דהיכן מצינו דתקינו לזה קנין ד' אמות בשביל חבירו ועוד הא זכיה מטעם שליחות ולא מצינו שליחות להקדש ועוד מנ"ל דלא זכה תחלה לעצמו הא כיון שהיה בד' אמותיו מיד נקנה לו אפי' לא אמר דליקני ליה כדאיתא בב"מ וא"כ קודם שהקדיש קנוי לו ואמאי מעל בנטילה כיון שהיה כבר ברשותו ולא הוציאה מרשותו ועוד דלכולהו פירושי הוי מצי לאשמעינן חילוק דנטלה לאוכלה או להורישה לבניו בככר של הקדש דעלמא ואי אתי לאשמעינן להרא"ש ז"ל דיכול להקדיש לאחר שיזכה ולהר"ן ז"ל דד' אמות קונין להקדש ולא לעצמו הך מלתא לחודיה הוה ליה לאשמעינן. ע"כ היה נראה כמו שפי' התוס' ז"ל ומיירי דאמר שיהיה הקדש לכשיזכה וע"ז מחלק נטלה לאוכלה היינו שזכה בה ע"מ לאוכלה ולאו חזרה היא דכן אמר שיהיה הקדש אחר זכיה חל עליה הקדש לפי כולה כיון דזכה בה בכולה ומש"ה מעל אח"כ לפי כולה נטלה להורישה לבניו לא זכה בכולה אלא לפי טובת הנאה שבה וכמו כן לא חל הקדש אלא לפי טובת הנאה ולא מעל בה אלא לפי טובת הנאה אבל גם בזה התוס' ז"ל שדו בה נרגא דא"כ הוי מצי לאשמעינן דנטלה תחלה ואח"כ הקדישה והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה כתב למימרא דרבא כלישנא דהש"ס ולשיטתו דס"ל דלא מעל בנטילה לחוד עד שיוציא כמבואר בדבריו בהל' מעילה וכמו שהארכתי בזה בחי' א"כ קשה אמאי מעל הוא בנטלה לאוכלה ואם נפרש דבריו כפי' התוס' ז"ל א"ש והלכה זו סתומה היא וצריך עיון יותר:

תוס' בד"ה היתה לפניו כו'. ומסקו דאיירי בקונם. וכתב דלהכי נקט מילתיה בקונם משום דמעילה לפי טובת הנאה לית ביה שוה פרוטה ובקונם איכא איסור הנאה אפי' פחות משוה פרוטה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאטו בהקדש ליכא איסור בפחות משוה פרוטה. וכי היכי דשייך לשון מעילה בקונם בפחות משוה פרוטה ה"נ שייך בהקדש. ובאמת שייכות דמימרא דרבא בפחות צ"ע ומש"כ הר"ן ז"ל איידי דבעיא דככרי עליך כו'. היא גופא לא שייכא הכא. ונראה דכמו דתנן במתניתין מקום שנותנין עליה שכר תפול הנאה להקדש הא לא"ה מעל בהנאתו ה"נ בלהורישה לבניו מעל בטובת הנאה אע"פ שלא שינה והוציא מרשות הקדש:

גמ' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו יש לדקדק כיון דאסר עליו הככר בהנאה א"כ זה שנתן לו במתנה הנאה היא ומאי קמיבעי ליה דהא בשעת הנתינה עדיין ככר של המדיר הוא והוא נהנה ממנו בקבלתו במתנה והיה נראה דבככר כיון דעיקר הנאתו אכילה היא אין דעתו לאוסרה עליו אלא באכילה אבל בשאר הנאות לא נאסר ומש"ה מותר ליתנו לו במתנה ואחר שנתנה לו מיבעי ליה אי אסור עליו באכילה אי לא ומצאתי סעד לזה בירושלמי דמיבעי ליה נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו הביאו הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין ומשמע התם דהא גופא מיבעי ליה בנדר מן הככר סתם אי דוקא מאכילה נדר או מכל הנאות ואסור לחמם בו ידיו ופשיט לה מהא דתניא לקמן ככר זו הקדש ואכלה מעל משמע דדוקא אכלו אבל הנאה אחרת לא ומשני דהתם מיירי שאמר בפירוש אכילת ככר זו הקדש הא סתם צריכה וסלקא בתיקו אלמא דמספקא ליה בסתם אי לא אסר עליו אלא אכילה או גם בהנאה וא"כ י"ל דר' חייא בר אבין ס"ל דלא נאסר אלא באכילה ומותר ליתנו לו במתנה אלא דא"כ לקמן בברייתא דהשאילני פרתך היכי ס"ד דנתנה לו במתנה היינו למודר הא התם בהנאה אסרה אלא ע"כ אפילו באיסור הנאה מיבעי ליה משום דשינוי הרשות והנאה באים כאחד וכן משמע מהא דרבא דלעיל דסתם נדר בככר אסרה אפילו בהנאה מדקאמר נטלה לאוכלה מעל ועפ"ז לא הבנתי מש"כ ז"ל דלחמם בה ידיו הוי בעיא דלא איפשיטא ולפמ"ש לשיטת הש"ס דילן אין כאן ספק דודאי נאסר גם בהנאה דאין לומר דמספקא ליה להירושלמי דוקא בחימום ידיו אי חשיבא הנאה דאם כן היכי פשיט מהא דתניא דוקא אכלו הא לכ"ע תיקשי מאי אריא אכלו הא שאר הנאה נמי אלא ודאי הא גופא מספקא ליה אי נאסר גם בהנאה או דוקא באכילה וכיון דלש"ס דילן פשיטא ליה דנאסר בהנאה א"כ לחמם בו ידיו ודאי אסור:

אלא ככרי עליך לאפוקי מאי כו' רבו בזה הנוסחאות רש"י ז"ל גריס אלא לאפוקי דאי גנביה מיגנב ובעיא אחריתי היא אם גנבה אחר ואח"כ בא לידו מהו והוא תמוה דמאי נפ"מ אם בא לידו ע"י אחר שניתן לו או ע"י גניבה כו' שנתיאשו בעליו ממנו ומש"כ לקמן כיון דיצאה מרשותו שלא מדעתו כעודה בידו דמי הוא מלתא בלא טעמא. ובהא דאי אזמניה עלויה היינו דאזמניה תחלה וקמ"ל דאינו יכול לאסור חלקו עליו דכבר זכה בו המזומן וגם זה חידוש הוא דעל ידי הזמנה לחוד יזכה בחלקו וכן הקשה הרשב"א ז"ל לשיטה זו:

והרא"ש ז"ל כתב לחד נוסחא דרחב"א פריך לרבא אלא ככרי לאפוקי מאי דאי גנביה מיגנב בתמיה וע"כ להוציא נתנה לו במתנה ומשני ליה רבא לאפוקי דאזמניה עלויה והקשה הרא"ש ז"ל ע"ז ע"ש וכתב דהנכון דרבא הוא דקאמר פשיטא דנתכוין לאסור אפילו ע"י מתנה דאל"ה במאי אסרו עליו דמסתמא לא יאכל כ"א ע"י מתנה ואמר ליה ר' חייא בר אבין דנתכוין לאוסרה עליו אם יבוא לידו ע"י גניבה או דאזמניה עלויה וכתב הרא"ש ז"ל דנהנה מיד שהזמינו משמע מדבריו דהאכילה מותר משום דנתנה לו ולאו ככרו הוא בשעה שהוא אוכל וא"כ אם אסר עליו ככרו באכילה מותר להזמינו לר' חייא בר אבין:

והר"ן ז"ל פירש גם כן כפירוש האחרון של הרא"ש דרבא הוא דקאמר אלא ככרי עליך לאפוקי מאי ואי לאוסרה עליו היכא דגנביה מיגנב בתמיה ואמר ליה רחב"א לאפוקי דאי אזמניה. וכתב הר"ן ז"ל דאי אזמניה עלה תיתסר ליה דההיא שעתא נמי ככרו הוי. מדבריו משמע דבשעת אכילה נמי אסור הוא דמשל המדיר הוא אוכל ולא בתורת מתנה. וכן פירשו התוס' ז"ל ע"ש בדבריהם כמה טעיות בדפוס ולפי שיטתם קצת קשה מאי פריך לרבא מברייתא דהשאילני פרתך כו' הא משמע דרבא לא פשיטא ליה דאסור אפילו אי יהבא ניהליה במתנה אלא בככר דע"כ אסרה עליו שלא יפצור לו ליתנו לו במתנה וכנ"ל אבל בקרדום ונכסים ופרה הא שפיר אסרן שלא להשאילן לו אבל לא בנתנן לו במתנה וצ"ל דלאו דוקא גבי ככר הוא דקאמר הכי אלא דבכל מילי מסתברא דכשאסר נכסיו עליו אסרן גם ליתן לו במתנה. ועיין ר"ן ז"ל שכתב דאמאי לא תיפשוט מהא דתנן לקמן גבי קונם לביתך שאני נכנס דוקא מת או מכרן לאחר הא מכרן למודר אסור ויש לחלק בין מדיר שאוסר על חבירו ובין מודר שאוסר של חבירו על עצמו דבזה לכ"ע אסור ליקח או לקבל במתנה וכן כתב הרשב"א ז"ל ולענין מש"כ הרמב"ם ז"ל ככרי זה אסור עליך יתבאר לקמן בפרק השותפין בס"ד:

ע"ב יש מעילה בקונמות כו' ופשיט דיש מעילה עיין במל"מ ז"ל פ"ד מהלכות מעילה שנסתפק בזה היכא דלא אסר בהנאה אלא באכילה אי יש מעילה ומירושלמי שהבאתי לעיל דמוקי לברייתא דככר זו הקדש באומר שלא אוכלנו אלמא דבאכילה לחוד ג"כ איכא מעילה אלא דהא דתניא יש לה פדיון צ"ע דהאי פדיון מה דינו דאי יפול להקדש תיקשי אמאי הא לא נאסר הככר בהנאה כ"א באכילה וא"כ הפדיון ג"כ לא יאסר בהנאה וי"ל דקדושה שיש בככר לאוסרו באכילה חלה על הפדיון ונאסר גם בהנאה אבל לא מצינו כיוצא בזה שיהיה הפדיון חמור מן העיקר גם מה שנסתפק שם באוסר הנאתו עליו וכן היכא דהוא אוסר על עצמו הניית חבירו גם כן פשיטא ליה ממתניתין דתפול הנאה להקדש ומתניתין איירי באוסר הנייתו ומי לא מיירי נמי דבעל האבידה אסר על עצמו הניית המחזיר ואפ"ה תפול להקדש:

והר"ן ז"ל נסתפק במעילה בקונמות אי משתרי ההוא קונם כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה ולכאורה בקונם כללי כיון דיש לו פדיון ה"ה דיוצא לחולין ע"י מעילה אבל בקונם פרטי דאין לו פדיון אפשר דאינו יוצא לחולין ע"י מעילה ג"כ אלא די"ל דלענין פדיון לא אלים למתפס פדיונו ולחול קדושה על הפדיון אבל ע"י מעילה אפשר שיוצא לחולין ובירושלמי איתא גבי קונם פרטי הוא מעל בטובת הנאה