קרן אורה נדרים לב

האו"ת מסברא ברא דלא נפטר בזה והדבר פשוט בכמה דוכתי ועיין מש"כ בחי' למעילה דף י"ט ברש"י שם גם מש"כ התם דמד' רש"י בכתובות אין ראיה דשוקל שקלו שאני ותמיה לי שלא הביא דברי הרא"ש ז"ל הכא בפירושו דמשמע להדיא מדבריו דשוקל שקלו שאני וכמ"ש לעיל ע"ש שהאריך עוד בדברי ר"ת ומחלוקתו ובדברי הרא"ש ז"ל. ובאמת פשטיה דשמעתא נראה דאין חילוק בשום חוב ובכל גוונא יכול לפרוע לחנן דקיי"ל כוותיה לבד במלוה שיש עליו משכון ואפי' פרע וקיבל המשכון לידו משמע מדברי הש"ע דמותר לפרוע חובו של חבירו ויכול להוציא המשכון מידו צ"ע טובא דאטו אינו יכול מלוה על המשכון ללוות על המשכון מאחר ואין זה בכלל פורע חובו דלא נתכוין כלל לפרוע חובו אלא על המשכון הלוהו ומש"א בירושלמי דמלוה שיש לה משכון הוי בכלל פורע חובו מיירי דלא קיבל המשכון לידו אלא שהחזיר המשכון ליד הלוה וצ"ע:

ועיין רשב"א ז"ל שכתב דמירושלמי דאמר בטעמא בפורע חובו של חבירו הניח מעותיו כו' משום דמצי אמר מפייס הוינא ומחל לי משמע דשוקל את שקלו מיירי בגבוי ואבוד ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא מבואר בירושלמי בשוקל את שקלו דאפי' בבע"ח דוחק פטור ואפשר דכתב כן לפי הנוסחא בנדרים דלא גרסינן התם הא דשוקל את שקלו ובאמת יש לדקדק הך סברא דמפייס הוינא ומחיל נראה דלא שייך אלא לענין דאין הלוה מחויב לשלם לו משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ודלמא הוי מפייס ליה אבל לענין מודר הנאה אמאי לא תיחשב הנאה דדלמא לא הוי מצי מפייס ליה אלא ע"כ בכל גוונא לא חשיבא הנאה משום דאינו אלא מבריח ארי ולא מטי ליה הנאה מידו לידו אבל לא משמע כן בירושלמי ויתבאר עוד בזה לקמן גבי תורם את תרומותיו:

ע"ב גזירה שלא ליפרע משום ליפרע ובכתובות מסיק נהי דהנאה לית ליה כיסופא מיהו אית ליה כמו שהביא הר"ן ז"ל והיה נראה להוכיח משם דאין לחלק אליבא דחנן בין בע"ח דוחק לבע"ח שאינו דוחק דאי נימא דטעמא דחנן הוא משום דמצי מפייס ליה א"כ מנ"ל דלענין מודר הנאה ס"ל לחנן דלאו הנאה היא דלמא הא גופא הנאה היא דכסיפא ליה מלתא לפייסו כי היכי דאמרינן לרבנן דהויא הנאה אע"פ שהלוהו ע"מ שלא לפרוע אבל אי נימא דלחנן בכל גוונא פטור משום דהוי מבריח ארי בעלמא ובכל גוונא אפי' בבע"ח דוחק א"ש דלחנן לא מיחשב הנאה כלל כיון דאין זה אלא שמירת הנזק ולא מטי הנאה לידו אבל רבנן ס"ל דאין זה מבריח ארי וחשיב כמאן דמטי הנאה לידו א"כ אפי' הלוהו ע"מ שלא לפרוע מיחשב הנאה דמ"מ כסיפא ליה מילתא וי"ל דהיינו טעמא של חילוף הסוגיות דסוגיא דהכא ס"ל דלא חשיבא הנאה אלא אם מחויב לשלם והיינו דמוקי לה כחנן אע"ג דטעמיה דחנן משום דמצמצמא נפשא או בבע"ח משום דמצי מפייס ליה לא חיישינן לכסופא דמלתא לענין מודר הנאה אבל בכתובות ס"ל דטעמיה דחנן הוא משום דהוי מבריח ארי וה"ה לענין מודר הנאה לא מטי הנאה לידיה אבל לרבנן דלא ס"ל טעמא דמבריח ארי וכמאן דמטי הנאה לידיה דמי שפיר קאמר דלדידהו אפי' לוה ע"מ שלא לפרוע חשיבא הנאה משום דכסיפא ליה מלתא ועיין רשב"א ז"ל שכתב בשם יש מפרשים הא דאמרינן הכא דיהיב על מנת שלא לפרוע היינו דזה שפרע בשבילו פרע ע"מ שלא לפרוע ממנו ע"ש באורך ודחה פי' זה בטוב טעם:

ר"ן בד"ה פרוטה דרב יוסף לא שכיח כו' ומיהו כיון דאפשר כו' עי' לח"מ פ"ו מהל' נדרים שהקשה לד' הרמב"ם ז"ל שפסק כרב יוסף דשומר אבידה שומר שכר הוי והכא פסק דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ולפי שעה אישתמיט ליה דברי הר"ן ז"ל בשמעתין ועיין תוס' ז"ל בב"ק ובב"מ:

דף לד גמ' אמאי תפול הנאה להקדש עיין רא"ש ור"ן ז"ל ותרווייהו בחדא שיטתא קיימי היכא דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא שייך למיתני תפול הנאה להקדש דיעכב בעל האבידה לעצמו כיון דאין נכסי מחזיר אסורין עליו והר"ן ז"ל חידש דבר בזה ודעתו דהמחזיר מותר לקבל השכר כיון דבטל מסלע אינו נהנה מבעל אבידה כלום ובירושלמי מפורש שלא כדברי הר"ן ז"ל שהקשו התם ולא נכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה ולמה לא יקח המחזיר השכר ומשני דמיירי בשניהם אסורים זע"ז וכפי' קמא של הרא"ש ז"ל ולדברי הר"ן ז"ל הא אכתי מותר לקבל השכר ואליביה מתניתין ע"כ מיירי בגברא יקרנא ולמה הוצרך לאוקמי בשניהם אסורין אלא ודאי מוכח דאסור לקבל שכר ותמיה לי שלא הביא הר"ן ז"ל דברי הירושלמי ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד ופרש"י ז"ל בזה אינו מובן ע"ש:

ובעיקר פלוגתא דרב אמי ורב אסי בהני תרי לישני עיין בדברי הרשב"א ז"ל באורך בזה ולל"ק דאיכא מאן דאסר להחזיר בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר משום דמהני ליה פרוטה דרב יוסף וא"כ מודר הנאה משופר אמאי מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה הא נהנה בפרוטה דרב יוסף בשעת עסק המצוה ואטו עפ"ז נפל כללא דמצות לאו ליהנות נינהו אלא ע"כ הנאה זו לאו משופר היא אלא מחמת המצוה וכיון דעיקר המצוה לאו הנאה היא מותר לתקוע בו והנאה זו דפרוטה דרב יוסף ממילא קאתי וא"כ ה"נ במודר הנאה מחבירו כיון דצריך להחזיר לו אבידתו מה שנהנה בפרוטה דרב יוסף לאו' מחמתו היא הנאה הלזו אלא מחמת המצוה והתוס' ז"ל הקשו הא פרוטה דרב יוסף אין זו הנאה דאינו אלא מבריח ארי ותירצו כיון דהוא עצמו מהנה את עצמו ע"י של חבירו חשיבא שפיר הנאה ובנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה קאמר בלישנא קמא דמותר להחזיר משום דמדעם דנפשיה מהדר ליה משמע דטעמא לאו משום דמצוה היא אלא משום דאין זו הנאה דשלו הוא מחזיר אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו כתב משום דמצוה היא ובפי' המשניות כתב עוד דבר מחודש דבמקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש ואין המחזיר יכול לקבל אפי' אם הוא המדיר משום דלא התירו להחזיר אלא משום מצוה אבל אם נוטל שכר יצא מדין תורה ואין כוונתו בחזרה לשם מצוה אלא בשביל השכר ואם כן מהנהו בחזירתו ולפי דבריו ז"ל אתיא שמעתא שפיר הא דניחא לן מקום שנוטלין כו' היכא דנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה ולא איצטריך למימר דמיירי בגברא יקרנא ודברים נפלאים הם ובחיבורו נראה דלא ס"ל הכי דכתב הא דתפול הנאה להקדש היינו בשניהם אסורין זע"ז וגם בעיקר טעמו שכתב משום דמצוה היא לא משמע כן בירושלמי דרמי אהדדי הא דמחזיר לו אבידתו אהא דתנן לקמן דאין מרפאהו רפואת ממון ומשני דהתם איירי שיש לו אחר שירפאנו משמע דמדמי להו אהדדי ואי משום דמצוה היא אפילו יש לו אחר שיחזיר ג"כ מותר כמו ברפואות גופו שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר משום דמצוה היא ומשמע אפי' איכא אחר והר"ן ז"ל לקמן כתב כשיטת הירושלמי דמיירי ביש לו אחר דאל"ה הוי כמחזיר לו אבידה והרא"ש ז"ל כתב התם דברפואת ממון ליכא מצוה אבל ברפואת גופו איכא מצוה ולפ"ז אפי' אין לו מי שירפאנו אסור ברפואת בהמתו אבל בפסקיו הביא דברי הירושלמי וכתב דש"ס דילן נמי הכי ס"ל והיכא דאין לו מי שירפאנו גם ברפואת ממון איכא מצוה דהוי כמחזיר לו אבידתו וא"כ באבידה ג"כ אי יש אחר שיחזיר לו אסור ואמאי לא כתבו כן גבי מחזיר אבידה ועוד דמסברת הש"ס דמדעם דנפשיה מהדר ליה משמע דבכל גוונא מותר כיון דשלו הוא מחזיר לו ומסתימת לשון הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דהיכא דאיכא מצוה בכל גוונא מותר אפי' איכא אחר שיחזיר לו או שירפאנו ורפואת ממון אין בה מצוה וכן מבואר בפי' המשנה גבי אבל לא רפואת ממון ובאמת מפשטיה דשמעתא דש"ס דילן לא משמע כלל טעמא דמצוה דא"כ תיקשי לל"ב דאוסר להחזיר בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה. מהא דמרפאהו רפואת נפש אלא ע"כ הכא בסברא בעלמא פליגי אי חשיבא הנאה או כיון דמדעם דנפשיה מהדר ליה אין זו הנאה וגבי רפואת נפש היינו טעמא משום דמחזותיה לא אדריה ורפואת ממון הנאה גמורה היא כיון שהוא חולה והוא מרפאהו לא שייך למימר בזה מדעם דנפשיה מהדר וא"כ בכל גוונא אסור אפי' אין לו מי שירפאנו אבל בטלה דעתי נגד דעת הראשונים ז"ל וכן הרשב"א ז"ל כתב האי ירושלמי לקמן גבי רפואת ממון והכא בשמעתין כתב ג"כ בטעמא דמחזיר אבידתו הוא משום מצוה והא דאמרינן מדעם דנפשיה קמהדר הוא כדי שלא יחשב הנאה מה שנהנה אח"כ מאבידתו. לזה אמר דמדעם דנפשיה מהדר ליה ומשמע שם מדבריו דבאבידה בין יש אחר שיחזיר לו בין אין אחר שרי ואדרבה היכא דיש אחר קיל טפי דאינו מהנהו כיון דיש אחר והוא דלא כמשמעות הירושלמי וצ"ע:

ובירושלמי אמרו עוד חילוק אחר בין מדירו מגופו ובין מדירו מנכסיו הביאו הרא"ש ז"ל לקמן גבי רפואת ממון וכתב דגמרא דילן לא מחלק בהכי ולא ביאר פירושא דהאי חלוקא בין מדירו מגופו או מדירו מנכסיו והיה נראה לפרש דמתניתין דמחזיר אבידה מיירי במדירו מנכסיו דאמר נכסי עליך ומש"ה מותר להחזיר לו אבידה דהנאת גופו לא אסר עליו ולקמן מיירי במדירו מגופו ומש"ה לא ירפאנו רפואת ממון אלא דא"כ למה כתב הרא"ש ז"ל דגמרא דילן לא מחלק בהכי הא כ"ע מודו בהאי חילוקא דאם הדירו מנכסיו ודאי מותר בהנאת גופו. והא דאמרינן בשמעתין כשנכסי מחזיר כו' כשנכסי בעל אבידה ע"כ לא מיירי בהדירו מנכסיו דאמר נכסי עליך דא"כ מ"ט דמאן דאסר להחזיר לו אבידה אם המחזיר אסר נכסיו על בעל אבידה אלא מיירי דאסר הנאתו עליו בסתם ובין הנאת גופו ובין הנאת נכסיו אסר עליו ובק"ע פי' מדירו מגופו היינו שנדר שלא יהנה גופו ממנו ובהכי איירי מתניתין דמחזיר לו אבידה דלא נדר שלא יהנה ממונו וע"כ היינו שנדר בפירוש שלא יהנה גופו ממנו דבסתם כל הנאות בכלל וא"כ פשיטא דפורע לו חובו ושוקל שקלו דכ"ז לאו הנאת הגוף הוא. ופי' תמוה הוא זה והדבר ברור כמש"כ ודו"ק אלא דלפ"ז דמתני'