קרן אורה נדרים כז

דאתיא כר"י משום ר"ט ואי אפשר לומר כן דשמואל ס"ל כר' יהודה משום ר"ט כדמוכח בכמה דוכתי במכילתין ובריש פרקין ג"כ בהא דפליג שמואל עליה דרב אסי דהתירו חכמים קתני וע"כ צ"ל, דשמואל ס"ל דלרבנן נמי איכא אסמכתא כה"ג והא דפליגי עליה דר"ט הוא משום דנזירות והקדש שאני דלא חיישינן לאסמכתא הן אמת דלפי מ"ש התוס' ז"ל לעיל דשמואל ס"ל דידים שאין מוכיחות הוין ידים א"כ ע"כ צ"ל אליביה דכי יפליא אתי לכדר"ט דלידים לא איצטריך ולהיתר נדרים ג"כ לא איצטריך דיליף מלא יחל דברו וע"כ אתיא לכדר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכדאיתא בנזיר פרק הכותים אבל מכל מקום אין נראה דשמואל יסבור כר"ט ועיין בסמ"ע סי' ל"ז שהאריך בזה וכתב דהרמב"ם ז"ל ג"כ לא ס"ל דהוי אסמכתא ומ"ש דיש בו משום גזל היינו אבק גזל ע"ש ובט"ז שם ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בדין נדר בדבר שלבל"ע. ומ"ש לדמות דין דשלבל"ע לדין אסמכתא יש לחלק דהתם הוא משום דלא סמיך דעתיה דלוקח והכא משום דלא סמיך דעתיה דמוכר. ודברים אלו צ"ע יותר ואין כאן מקומן:

דף כח וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין יש לדקדק דמשמע דוקא משום דס"ל דיכול לפתוח לו בנדר ואפי' במה שאין מדירו מש"ה הוא דאלו ואלו מותרין הא לא"ה אשתו מותרת ובניה אסורין ואמאי לא נימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו וי"ל דלא שייך הכא הותר מקצתו כיון דלא נתכוין לנדר כלל דאמר בלבו היום כדמסקינן בגמ' ועיין מש"כ לעיל בשמעתין דנדר שהותר מקצתו ובהך פלוגתא דב"ש וב"ה יש לומר דלתרווייהו רבותא קמ"ל אע"ג דכבר איפליגו בלא יפתח לו בנדר ולכאורה היינו הך אלא דלב"ש רבותא קמ"ל אע"ג דהוא פתח לו בנדר וסד"א דמותר להוסיף קמ"ל דאינו רשאי לידור אלא במה שמדירו ולב"ה נמי רבותא קמ"ל. דסד"א דאין רשאי להוסיף על מה שפתח לו קמ"ל דגם זה מותר והיינו טעמא שלא כתב הרמב"ם ז"ל להא דיפתח לו בנדר משום דשמעינן לה מכש"כ מהא דמותר להוסיף לו וכמ"ש ולענין שבועה לא כתב כל הני דיני אלא כתב אם השביעו אנס מותר לישבע משמע דס"ל דגבי שבועה ב"ה ג"כ מודים דלא יפתח לו בשבועה וברייתא מפרש לה כרב אשי דביש שאלה בשבועה פליגי ועיין לח"מ ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים ועפ"ז יש לפרש הא דאמרינן בירושלמי הוין בעי מימר בנדרים אבל בשבועות לא תנא דבי ר' ישמעאל לא תשבעו בשמי לשקר אבל נשבעין להרגין ולחרמין והקשו ע"ז התוס' י"ט והש"ך ז"ל הא במתניתין תנן ב"ה אומרים אף בשבועה והיכי ס"ד למימר בשבועה לא ע"ש מש"כ ולפי הנ"ל ניחא דאלפתוח לו בשבועה קאי דלא שמעינן ממתניתין אלא בנדרים אבל בשבועה אסור לפתוח [ואהא] תנא דבי ר' ישמעאל כו' וכיון דמקרא ילפינן דהיתרא הוא אפי' לפתוח לו מותר וכן פי' בק"ע:

ועיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב לפי שישביענו בשביל אחר כמו כן ישבע לו ולא הבנתי לשונו ז"ל בזה דאי שמותר לישבע לזה בשביל חבירו מנ"ל הא ולאיזה מכוון כתב כן ועוד משמע שם דמתניתין באונס נפשות נמי איירי ובאונס נפשות פשיטא דיכול לישבע וא"צ לשום תנאי ועיין בדברי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ב:

תוס' בד"ה ב"ה אומרים יש שאלה בשבועה ולמ"ד אין נזקקין לאלהי ישראל מיירי הא דב"ה בנדר בודאי עכ"ל ואין זה מובן דהא שבועה קתני ואולי איזה ט"ס יש וכוונתם דמוקי לה בנדרי אונסין וכדאוקימתא קמייתא ועיין ר"ן ז"ל לעיל גבי הא דאין נזקקין כו':

משנה הרי נטיעות האלו קרבן כו' הר"ן ז"ל כתב דאיכא לפרושי נמי בקונם וכר"מ אבל התוס' והרא"ש ז"ל כתבו כיון דלא קאמר עלי או עליך ודאי לדמי קרבן קמכוין ועיין לקמן דף ל"ה בדברי התוס' והרא"ש ז"ל:

ע"ב וליתני קדושות ואינן קדושות פירושו ז"ל בזה דחוק הוא. ועיין תוס' שפי' בזה ג"כ בדוחק והעיקר כמ"ש הר"ן ז"ל ובירושלמי פליגי בזה אי למפרע קידשו היינו כשלא נקצצו ע"י הרוח או ע"י קצוצי המלך כמבואר בירושלמי קדושות למפרע משעת אמירתו או להבא קידשו אחר שלא נקצצו על ידי הרוח ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מעילה נראה דלאחר שלא נקצצו היום הן קדושין כשאר תנאי דההקדש חל אחר קיום התנאי ועיין ק"ע בפרקין מש"כ בזה ואין דבריו מוכרחים ובקדושין פ"ג אין דבריו מובנים כלל ע"ש:

גמ' ס"ד דמסיק אדעתיה כו' ופי' הרא"ש ז"ל דה"א דנדרי שגגות הוא משום דסבר דודאי נקצצו והתוס' ז"ל כתבו דס"ד דהוי כנדרי זרוזין ע"ש והרמב"ם ז"ל בהל' נדרים לא כתב להאי דינא וכן בש"ע לא כתבוה ויפלא בעיני כיון דעיקר מתניתין בשביל האי רבותא הוא דתנן אמאי לא כתבוה בש"ע ונפ"מ לשאר מילי דכוותה:

עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן עיין ר"ן ז"ל שהביא בזה מחלוקת הרשב"א ז"ל והר"מ מקרטבי הרשב"א ז"ל כתב דעולא לא פליג אלא לאחר קציצה אבל קודם קציצה מודה דחוזרות וקודשות והר"מ מקרטבי ז"ל כתב דהא בהא תליא לב"ה דס"ל דגם אחר קציצה צריכה פדיון והקדושה לא פקעה בכדי א"כ לענין מאי קאמר עד שיקצצו ע"כ שיחזור ויקדשו גם אחר הפדיה ועולא ס"ל דעד שיקצצו דקאמר היינו דלאחר קציצה יצאו לחולין בלא פדיה וא"כ לא שמעינן מדבריו דקודם קציצה יחזור ויקדשו אחר פדיה וכן התוס' ז"ל נסתפקו בזה ע"ש ויש לדקדק התינח בנטיעות דאחר קציצה ג"כ ישנה בעולם בזה שייך למימר דאתו למעוטי דלא ליקדשו לעולם אבל בטלית לאחר שריפה לא שייך למעוטי כיון דאינו בעולם והתם לענין מאי קאמר עד שתשרף והיכי שייך למיתני אין להם פדיון לאחר שריפה ומה יפדה לאחר שריפתו אלא דבירושלמי פליגי חזקיה ור' יוחנן אי חוזרות וקודשות ור"י ס"ל דאין חוזרות וקודשות. ומוקי למתניתין דאין להם פדיון לאחר קציצה וכמו שהביא הר"ן ז"ל וע"כ צ"ל דבטלית שייך פדיה גם לאחר שריפה במה שנשאר ממנו:

וע"ש בירושלמי דגרס התם אם נשרפה או נקרעה ומ"מ אין הכרח מדברי הירושלמי דהא בהא תליא כשיטת הר"מ ז"ל דהא בירושלמי פרק האומר אמר ר"י דהקדש אפי' קדושת הגוף פקעה בכדי באומר הרי זה עולה כל ל' יום וליכא מאן דפליג עליה התם משמע דחזקיה נמי מודה בזה ואפ"ה ס"ל דחוזרות וקודשות וא"כ י"ל דפלוגתא דחזקיה ור"י בחוזרות וקודשות פלוגתא אחריתא היא דלאחר קציצה כ"ע מודים דלא בעי פדיה ובחוזרות וקודשות פליגי ובר פדא ועולא דש"ס דילן פלוגתא אחריתי היא ובלאחר קציצה פליגי אי פקעה קדושה בכדי אבל תרווייהו מודו דחוזרות וקודשות ועולא דש"ס דילן ס"ל כחזקיה דהירושלמי דחוזרות וקודשות ולאחר קציצה פקעה קדושה בכדי ומ"מ מש"כ הרשב"א ז"ל לענין מכירה ג"כ דאם מכר עד שיעלה לירושלים וחזר וקנאה ממנו חוזר וזוכה בו הלוקח. ודאי צ"ע דמהיכי תיתי למימר הכי וכי בשביל שנתנה לו לזמן לא יוכל לחזור וליקח אותה ממנה וכן משמע מהא דאמרינן בב"מ פרק האומנין המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל ויליף לה מקרא ולד' הרשב"א ז"ל למה ליה קרא תיפוק ליה דבלא"ה אחר היובל תחזור ללוקח דהוי כמו שאמר לו שיקננה אחר חזרת יובל כיון דמכרה לו לששים שנה ומה לי אם נתן שיעור בזמן או תנאי אחר אלא ודאי כיון דנותן לו את דמיה וחוזר וקונה אותה ממנו הדמים הם קיום מתנתו ולא נתכוין שתחזור ותהא קנויה לו וע"כ צ"ל דהקדש שאני. ובהא דוקא אמדינן דעתיה שנתכוין שיהיה קרבן עד שיקצצו אפי' אחר פדיון ועיין תוס' ז"ל ועוד י"ל דדוקא בהאי לישנא דאמר שיהיה קרבן עד שיקצצו וטלית עד שתשרף והיינו בגוונא דרישא דאיכא זיקא נפישא ודליקה והקדישן כדי שיצולו ע"כ אמדינן דעתיה שיהיה קרבן לעולם עד שיקצצו ולא יהנה בהו פדיון כ"ז שלא נקצצו ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין:

דף כט קדושה שבהן להיכן הלכה. ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי כו'. ופי' הרא"ש והתוספות ז"ל דפשיטא ליה דלא נפקא בלא גט מהא דגבי גרושין אם אמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקא פסקא והוי גרושין גמורין ה"נ לענין קדושין דאיתקש הויה ליציאה ולא הבנתי דבריהם ז"ל בזה דהתם ספיקא לחוד והכא ספיקא לחוד דגבי גרושין לא מיבעי לן אלא אי הוי גרושין אע"ג דאמר למחר את אשתי לאו כלום קאמר והוי כריתות גמורה או דלמא כיון דאמר למחר את אשתי אין זה כריתות ולא הוי גיטא אבל הא פשיטא לן דמה שאמר למחר את אשתי לאו כלום הוא דבמה תתקדש לו למחר וכיון דפסקא פסקא והכא גבי קדושין הוי איפכא דפשיטא לן דקדושין חלין ולמחר הוא דמספקא לן אי פקעי קדושין בכדי ונפקא בלא גט או דלא פקעי הקדושין בכדי והיכי שייך למימר בזה דאיתקש הויה ליציאה דהתם ודאי פסקא דבמה יחולו קדושין שנים כיון דכבר פטרה אבל הכא כיון דלא קדשה אלא לזמן אפשר אח"כ פקע קנינו ממילא ועוד אי מהיקשא דויצאה והיתה ילפינן א"כ היכי פריך מינה לקדושת הגוף דלא פקעה בכדי דלמא אשה שאני דאיתקש לגרושין אלא ודאי לא שייך היקשא בזה וכנ"ל ודוקא בחוץ מפלוני הוא דמקשינן קדושין לגרושין וכי היכי דבגרושין אין שיור ה"נ בקדושין אבל לענין קדושין זמן ליכא לאקושי לגרושין ואפילו נימא דהתם לאו גרושין הוא משום דלאו כריתות הוא מ"מ גבי קדושין שפיר הוי קדושין וכה"ג כתבו התוס' בקדושין לענין חציך בפרוטה וחציך בפרוטה דהוי קדושין משום דפשטא קדושי בכולא אע"ג דבגרושין כה"ג לאו כלום הוא וע"כ הא דפשיטא ליה לרב המנונא דלא נפקא בלא גיטא היינו מסברא בעלמא דלא אשכחן אשה יוצאה בלא גט ושפיר הוי קדושין אפילו אי נימא דבגרושין כה"ג לאו גיטא הוא:

אלא דבירושלמי פרק האומר אמרינן דהרי את מגורשת שלשים יום לא הוי גרושין וה"ה הרי את מקודשת שלשים יום בשטר