קרן אורה נדרים כו

שהביא בשם רבינו ירוחם בנשבע לפרוע לחבירו והתיר לו מקצתו דלא הוי נדר שהותר מקצתו כיון דאין הנדר נעקר מעיקרו ובד"מ שם שכתב דנדר שאין צריך התרה אלא מספק אין אומרים בשבילו נדר שהותר מקצתו ומהירושלמי הנ"ל לא משמע כן:

והנה כוליה שמעתין מיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אבל היכא דהלך לו ולא שאלוהו מה בדעתו צ"ע ונראה דאזלינן לחומרא ואמרינן דלגבי אחרים רוצה לקיים נדרו והם אסורים ואביו ואחיו מותרין וכ"כ הרשב"א ז"ל ויפלא בעיני על הלח"מ ז"ל בפ"ח מהלכות נדרים שכתב בפשיטות דסתמא נמי כולן מותרין משום דמסתמא דעתו שיתקיים כולו והרי הרשב"א ז"ל כתב להיפך וכן מסתבר דלגבי אחרים רוצה שיתקיים נדרו ודיוקו מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח ע"ש ודו"ק:

דף כז ר"ן ודאמר הותר מקצתו כו' דוקא בשכללם כו' יישוב דברי הר"ן ז"ל דהכא עם דבריו בפרק פותחין ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה יתבאר שם בפ' פותחין בס"ד:

משנה נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו קצת קשה למאן דמוקי הא דארבעה נדרים כר"ט הדק"ל מאי אריא חלה אפילו לא חלה נמי וכבר דקדקתי לעיל כעין זה:

והתנן נדרי אונסין כו' ופירש הר"ן ז"ל דרב הונא לא חש להשיבו משום דגבי מתפיס דכוותיה הוי ליה לאתנויי אבל הכא המדיר לא הוי ליה לאתנויי ולפ"ז נראה דרב הונא לא קאמר אלא באונסא דשכיח ולא שכיח דשייך למימר בזה הוי ליה לאתנויי אבל אונסא דלא שכיח כלל גם רב הונא מודה דלא בטלו זכוותיה דלא אסיק אדעתיה לאתנויי והוא לטעמיה אזיל דפירש לעיל דאדריה זמינא למזמנא היינו שנדר המזמן לבקשת המזומן והרא"ש ז"ל כתב דרב הונא סובר דגבי נדר הוא דמהני משום דבעינן פיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו ואין אונס מבטל התנאי ולפ"ז לרב הונא אין אונס כלל אפילו אונסא דלא שכיח לגמרי ולא ניחא ליה לפרש כדברי הר"ן ז"ל דהתם הוי ליה להתנות משום דבאונסא דלא שכיח קצת גם כן לא אמרינן דהוי ליה לאתנויי ועוד דבנדרים ג"כ הוי ליה לאתנויי לפי פירושו באדריה זמינא למזמנא וכפי מה שפירש רבינו ירוחם ז"ל דבריו כמש"ל:

ולפי שיטתו צ"ל דלא ס"ל לרב הונא הא דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו דאונסא דלא שכיח הוא דלרב הונא אפילו אונסא דלא שכיח כלל אין אונס אלא צ"ל התם בברייתא טעמא משום דאם מתי מחולי זה קאמר היינו מחמת חולי זה וכמ"ש התוס' ז"ל התם בגיטין אבל לרבא יש אונס אפי' אונסא דשכיח ולא שכיח ודוקא בגיטין הוא דאין אונס משום צנועות ופרוצות והתוס' ז"ל כתבו דהכא מיירי דוקא באונסא דלא שכיח כלל אבל באונסא דשכיח ולא שכיח ג"כ הוי ליה לאתנויי כדאיתא בריש כתובות ולא הבנתי דבריהם ז"ל דבההוא דספק מברא הוא דאמרינן התם דהוי ליה לאתנויי ועוד דמאי פריך לרבא מהא דמעכשיו אם לא באתי כו' ומת כיון דרבא איירי דוקא באונסא דלא שכיח כלל והעיקר כמ"ש דלשיטת הר"ן ז"ל מיירי הכא דוקא באונסא דשכיח ולא שכיח וס"ל לרב הונא דבכה"ג נמי הוי ליה לאתנויי אבל באונסא דלא שכיח כלל רב הונא נמי מודה דלא בטלו זכוותיה ובנדרים היה נראה לשיטת הר"ן ז"ל דאפי' אונסא דשכיח סגי כיון דהמדיר לא הוי ליה לאתנויי אלא דא"כ היכי מייתי רבא ראיה מנדרים כיון דלרבא גופא יש חילוק בין נדרים לשאר מילי באונסא דשכיח אלא צ"ל דבאונסא דשכיח גם בנדרים לא מהני ועכבו נהר ע"כ היינו ע"י הפשרת שלגים:

ולשיטת הרא"ש ז"ל מיירי הכא בין באונסא דשכיח ולא שכיח בין באונסא דלא שכיח כלל רב הונא ס"ל דבשאר מילי אין טענת אונס כלל כיון דלא אזלינן בתר מחשבת לבו ולרבא יש טענת אונס אם לא באונסא דשכיח משום דהוה ליה לאתנויי ולפי שיטה זו מצינן למימר דבנדרים אפילו באונסא דשכיח סגי ואפילו הכי מייתי רבא שפיר ראיה דיש טענת אונס ואזלינן בתר מחשבתו אלא דהוא ז"ל פירש בפירושו ובפסקיו דעכבו נהר היינו על ידי הפשרת שלגים ולפי פירושו של רבינו ירוחם באדריה זמינא למזמנא דהמזומן נדר אתי שפיר משום דהכא נמי הוי ליה לאתנויי אבל לפי פירושו של הטור ז"ל דהמזמן נדר וכמ"ש לעיל אינו מוכרח לפרש דבנדרים בעינן ג"כ אונסא דלא שכיח קצת וצ"ל דמשמע ליה דלגמרי מדמי להו רבא אהדדי נדרים עם שאר מילי:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין ובפי"א מהל' מכירה משמע דלמסקנא אפילו אונסא דשכיח יש אונס בשאר מילי לבד בגיטין אין אונס. ועיין במשנה למלך ז"ל פ"ג מהלכות שבועות שהאריך קצת בזה:

ע"ב רש"י בד"ה והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאינש כו' ואין דבריו מובנים דמי הכריחו לזה ועיין במשנה למלך ז"ל בפרק ג' מהלכות שבועות:

גמ' והילכתא אסמכתא קניא כו' הנה פרטי דיני אסמכתא רבו הדעות בין הראשונים ז"ל וכבר האריכו בזה הפוסקים ז"ל וגם אני בעניי אכתוב קצת בזה דרך פלפול בעיקר דין אסמכתא אי הא דאין קנינו קנין הוא מדאורייתא או מדרבנן בסנהדרין חשיב משחק בקוביא בפסולי עדות מדרבנן משמע דאין זה אלא מדרבנן אבל אין זו ראיה וכמ"ש התוס' ז"ל שם בסנהדרין דמש"ה לאו פסול דאורייתא הוא משום דאין דעתו לגזילה גמורה ואדרבה משם מוכח דמה"ת הוא דלא קניא מדמוקי להא דמשחק בקוביא הוי אסמכתא כר' יהודה משום ר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה אלמא דדין אסמכתא מה"ת הוא ונהי דבכה"ג קיי"ל דלאו אסמכתא הוא וכדאידך דר' יהודה שם מ"מ שמעינן דבשאר אסמכתות מה"ת לא קניא מסברא בעלמא דלא גמר ומקני והמרדכי פרק שור שנגח כתב בשם ר' נתנאל דאסמכתא לא קניא רק מדרבנן ויליף מדערב משתעבד אע"ג דהוי כעין אסמכתא אבל מהא דסנהדרין מוכח דמה"ת הוא דלא קניא:

ויש לדקדק בהא דפסקינן דלא כר' יוסי גבי מי שפרע מקצת חובו. אלא כר' יהודה דאסמכתא לא קניא דלמא האי ר' יהודה לשיטתו משום ר"ט דאפילו אסמכתא כמשחק בקוביא לא קניא וכ"ש כה"ג דמי שפרע מקצת חובו אבל לדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא ה"ה דבשאר מילי הלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא. וי"ל דלא מסתבר לאוקמי הא דר' יהודה אליבא דר"ט כיון דהוא עצמו לא ס"ל הכי וכדאמר בסנהדרין אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא וכן ר' יהודה דכרי לא ס"ל כר"ט וכמו שפי' לעיל הר"ן ז"ל. ודלא כהתו' ז"ל בנזיר שפירש ר' יהודה דכרי כר"ט ועוד דאי ר' יהודה משום ר"ט היא מאי אריא השליש שטרו אפילו היה השטר ביד מלוה ג"כ אסמכתא הוא כיון דר"ט ס"ל אסמכתא אפילו בנזירות והקדש. דאמירתן לגבוה הוי כמסירה להדיוט אלא ודאי ר' יהודה אליביה דנפשיה הוא ודוקא השליש שטרו אבל אם הוא ביד המלוה לית ביה אסמכתא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דכל שבא ליד חבירו לית ביה משום אסמכתא אלא דיש לומר דלענין זה לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דדוקא במסירה להדיוט דעביד מעשה אמרינן דגמר ומקנה אבל באמירה לגבוה אכתי אית ביה משום אסמכתא וכבר דקדקתי לעיל מנדרים האמורים בתורה כמו נדרו של יעקב אבינו דחזינן דלא הוי אסמכתא:

וראיתי במרדכי פרק שור שנגח שכתב מפני זה דלענין הקדש לית ביה דין אסמכתא כלל משום דגמר ומקני אע"ג דלדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא לית ביה משום אסמכתא והיינו משום דבדבר שאין בידו לגמרי גמר ומקני וכמ"ש רש"י ותוס' ז"ל בסנהדרין שם א"כ לא שמעינן מהני נדרים דלית בהקדש משום אסמכתא גמורה צ"ל דהמרדכי ס"ל במשחק בקוביא כשארי תירוצים שכתבו התוס' ז"ל אבל בכה"ג דנדרו של יעקב אבינו אית ביה משום אסמכתא אלא דאכתי תיקשי מאי קאמר בסנהדרין ר"י משום ר"ט היא הא לרבנן נמי בכה"ג דר"ט אית ביה משום אסמכתא אלא דבמילי דהקדש לא חיישינן משום אסמכתא ועוד דלר"ט גופא תיקשי מהני נדרים דהא לדידיה ע"כ בהקדש נמי איכא אסמכתא וכדאמר שלא ניתן נזירות אלא להפלאה ועוד יש לדקדק לפ"ז דבהקדש ליכא משום אסמכתא משום דלגבי הקדש גמר ומקנה א"כ מ"ש דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא דבר שלא בא לעולם ג"כ טעמא הוא משום דלא גמר ומקני כדמוכח בב"מ פ"ק גבי מה שאירש מאבא היום מכור לך וא"כ גבי הקדש נימא דגמר ומקנה כמו לענין אסמכתא ובש"ע ח"מ סימן ר"ז כתב ג"כ דבנדר והקדש אין כאן אסמכתא אבל לאו משום דגמר ומקני אלא דחייב לקיים משום נדר וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל לענין דבר שלא בא לעולם ג"כ ועיין בזה בטור יו"ד סימן רנ"ח ובב"י שהביא שם מחלוקת הראשונים ז"ל בזה ומבואר שם ג"כ מש"כ לעיל דנודר בעת צרה שאני דודאי לית ביה משום אסמכתא ולפי הנ"ל הוא פלוגתא דתנאי דלר"ט ודאי איכא בהקדש משום אסמכתא וה"ה דדבר שלא בא לעולם אינו יכול להקדיש אליביה כיון דחד טעמא הוא ולרבנן דפליגי אר"ט הוא דמצינן למימר דהקדש שאני אבל מהא דסנהדרין משמע דרבנן לא פליגי עליה דר"ט אלא משום דס"ל דזה לאו אסמכתא הוא וכמ"ש לעיל וכבר הקשיתי לעיל א"כ לרבנן נמי איצטריך כי יפליא בגוונא דהוי אסמכתא ולא משמע הכי דהא דרשינן כי יפליא לידות כדאיתא בנזיר ובחגיגה נמי לא משמע כן כמש"ל ויש לומר דלאסמכתא גמורה לא איצטריך קרא למאן דס"ל דהקדש כהדיוט הוא לענין זה ולמאן דס"ל דבהקדש ליכא משום אסמכתא ג"כ אתי שפיר דמשום הכי לא דרשי כי יפליא לענין זה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב דמשחק בקוביא יש בו משום גזל וכתבו מפרשי דבריו דהוא ז"ל פסק דאית ביה משום אסמכתא והביאו ראיה לזה מהא דשבת פרק שואל אוסר שמואל בני חבורה לשקול מנה כנגד מנה משום קוביא והתוס' ז"ל כתבו התם בשבת