קרן אורה נדרים כג

זרוזין הוא מ"מ יכול להתיר שלא ע"פ חכמים וכחכמים דר"מ וצ"ל דלחכמים צריך שיאמר זהו כבודי ואי נדרי זרוזין הוי אין צריך שיאמר דבר וסגי שיאמר דלזרז בלבד נתכוין והרא"ש ז"ל בפירושו נראה דמחלק ג"כ בין מתנה מרובה למועטת ובד"ה מאי לאו כו' כ' דמהך ליכא למיפשט משום דאיכא למימר לאו כלבא אנא אע"ג דהא דיתר על כן מיירי במתנה מועטת וצ"ל דלראב"י לא אמרינן הך סברא דלאו כלבא אנא אלא במתנה מרובה אבל לרבנן י"ל דאפי' במתנה מועטת איכא למימר הכי ומש"ה ליכא למיפשט מבתרייתא דרבנן פליגי עליה בנדרי זרוזין וכן כתב הלח"מ ז"ל בפ"ד ה"כ:

גמ' אף זה יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר הריני כאילו נתקבלתי הא דלא אמרינן ברישא בהאי לישנא שיאמר המודר הריני כאילו התקבלתי משום דזה לא מהני לגבי מדיר שהוא רוצה דוקא שיקבל אבל הכא לגבי נפשיה מצי למימר הכי ולמחול לו הנתינה ובש"ע סי' רכ"ח סעיף ל"ט כתב הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם ויאמר הריני כאילו התקבלתי וקצת צ"ע מנ"ל דאמירת חבירו מהני לזה שנשבע כי היכי דברישא לא מהני אם יאמר המודר הריני כאילו התקבלתי ויש לחלק:

וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה יכול לומר הריני כאילו עשיתי אבל בביטול מעשה כגון נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני אינו יכול למחול לו לומר לו לך והרי את כאילו לא הלכת ואיכא מאן דפליג דאפילו בכה"ג יכול למחול ויאמר כבר נשלם רצוני ולכאורה תנאי דקיום מעשה אינו דומה לתנאי דביטול מעשה דבתנאי דקיום מעשה הנדר חל מיד עד שיקיים ובתנאי דביטול מעשה אין הנדר חל עד שיעשה מעשה וקודם חלות הנדר אפשר לכ"ע יכול לבטל דבריו ולמחול על תנאו ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל גבי שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג אבל לפי דעה זו דבכל תנאי יכול למחול ולומר הרי זה כאילו נעשה רצוני א"כ מאי אריא דתנן במתניתין בהאי גוונא דוקא הלא בכל תנאים יכול למחול על תנאו ועוד ברישא נמי יתיר לו שלא ע"פ חכם ויאמר לו הרי את כאילו נטלת לבנך כור של חטים אלא נראה דלא מהני אלא בכה"ג דמתניתין דהתנאי הוא שיתן לבנו כור של חטים וכאשר יאמר הריני כאילו התקבלתי הרי זה כאילו קיים תנאו דמה יתן לו כיון דאין זה רוצה לקבל והיינו דקרי לה פתח והתרת נדר כיון שהוא מקיים התנאי אבל בשאר מילי ותנאי אחריני ודאי לא שמענו דמהני מחילה וצריך לקיים תנאו ואפילו בקיום מעשה כמו נכסי אסורין עליך אם לא תלך למקום פלוני אינו יכול לומר הרי את כאילו הלכת דאין זה קיום התנאי אלא מחילה וביטול וזה לא מהני אפילו לחכמים ובירושלמי סוף פרק קונם בעי לאוקמי דברי חכמים כרשב"ג בגיטין כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט כיון דמניעת התנאי לאו מחמתה היא. וה"נ אין מניעת התנאי אלא מחמת זה שאינו רוצה לקיים ולקבל ומסיק דכ"ע מודים בזה משום דהוי פתיחת נדר ופריך עליה ומסיק דהוי כתולה נדרו בדבר וקאמר עוד עד כדון דבעי למיתן וזה אינו רוצה לקבל אתי שפיר אבל אם הוא אינו רוצה ליתן מאי ומסיק דיכול הוא אמר ליה לא בעי אלא מיבדק כך כיון דחמותך מצטער הריני כאילו התקבלתי משמע ג"כ דדוקא בכה"ג יכול להתיר שלא ע"פ חכם אבל לא בשאר תנאי אלא דמש"א שם לא בעי אלא מיבדק כך הוא קצת דלא כמ"ש ז"ל בתלמודין בגיטין דלהרווחה מכוין ולא לצעורי וצ"ע גמ' דזמינא אדריה למזמנא כו' ופירש הר"ן דהמזומן ביקש מהמזמן שידור ויאסור עליו נכסיו או נכסי המזומן אם לא תעשה כן ותזמינני ונדר כן המזמן והרא"ש ז"ל נראה דמפרש דהמזומן נדר שלא יהנה מנכסיו אם לא יאכל אצלו אבל מדברי הטור ז"ל בסי' רל"ב נראה דגרס בדברי הרא"ש ז"ל הדירני מנכסיך אם לא אוכל אצלך ולא מודרני וכן משמע לישנא דנדר זה עליך. ועיין ר"י נתיב י"ד ח"ד ובמל"מ פ"ג מהלכות שבועות:

יתר על כן כו' ובין במתניתין ובין בברייתא לא מצינו דהוי נדרי זרוזין אלא בהדרת המזמן ואוסר הנאתו על המזומן או הנאת מזומן עליו ואמרינן דלזרז בלבד נתכוין. אבל אם נדר המזומן נגדו שלא יאכל אצלו לא מצינו בזה דליהוי נדרי זרוזין. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים כתב דאם נדר המזומן שלא יאכל ג"כ הוי נדרי זרוזין דומיא דמקח דרישא. וקצת קשה ממתניתין דפרק קונם היה מסרב בו שיאכל אצלו ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר בצונן אבל באכילה ושתיה אסור ואמאי לא הוי נדרי זרוזין ואין לומר דדוקא היכא דשניהם נודרים הוא דהוי נדרי זרוזין אבל אם אחד נודר אין זה נדרי זרוזין דהא במתניתין לא תנן אלא שנדר המזמן ואפ"ה הוי נדרי זרוזין ונראה דיצא לו להרמב"ם ז"ל מהא דתני בברייתא והלה הקפיד כנגדו היינו שנדר גם הוא ובנדר המזומן לא הוי נדרי זרוזין אלא אחרי שכבר נדר המזמן ועפ"ז יש לפרש הא דאמרינן מאי לאו דאפילו בקמייתא לא הודו לו היינו בנדר המזמן וקאמר לא בבתרייתא היינו בנדר המזומן ומש"ה תני בברייתא יתר על כן דאפילו נדר המזומן ג"כ נדרי זרוזין הוא:

ולענין שבועות זרוזין לא אתמר בגמרא אי מותרין אי אסורין והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב וכל ד' נדרים אין בהם הפרש בין נדר ושבועה ולכך אין צריכין הפרה אלא נדרי זרוזין והיכן מצינו דנדרי זרוזין חלוק לענין הפרה משאר השלשה נדרים והלח"מ ז"ל פירש דבריו שם בפ"ד מהלכות נדרים דבנדרי זרוזין אשכחן דצריך הפרה היינו במעמיד ואין זה מספיק דהא בנדרי הבאי ג"כ צריך הפרה במעמיד כמבואר ג"כ בירושלמי הביאו הראשונים ז"ל וכן מבואר בש"ע סימן רל"ב ובירושלמי איתא כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין הביאו הר"ן ז"ל לקמן ושם יתבאר עוד בזה:

ע"ב נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ואיכא נוסחי דגרסי כך שבועות הבאי מותרין ומוקי לה אביי באומר שבועה שראיתי כו' ופריך עליה רבא למה לי למימר ופירש הר"ן ז"ל לפי הגירסא דמותרין דאביי לא מיירי אלא בכעולי מצרים דהוי מידי דגוזמא ובהא הוא דפריך עליה רבא פשיטא דמותרין כיון דגזים ואמר קושטא קאמר והא דתנן בשבועות דלוקה משום שבועת שוא היינו דוקא בנחש כקורת בית הבד וגמל הפורח באויר דתרי גווני הבאי איכא ורבא מסיק דתלי באכילת פירות והפירות מותרים בכל גווני בין בהבאי דגוזמא בין בהבאי דלית ביה גוזמא אלא דלענין מלקות לא לקי אלא בהבאי דנחש כקורת בית הבד אבל כעולי מצרים לא לקי דקושטא קאמר:

והרא"ש ז"ל גריס שבועות הבאי אסורות והיינו משום דלא מחלק בין בהבאי דעולי מצרים לשאר הבאי ולפ"ז מוכח מהא דאביי דגרסינן אסורות וכדתנן בשבועות דלוקה משום שבועת שוא והיכי מצינן למימר דמותרות לאביי דמוקי לה בשבועה שראיתי וע"כ אסורות גרסינן ורבא מוקי לה בתולה באכילת פירות ויש לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל דאוקימתא דרבא פירש לשני הגירסאות משמע דמספקא ליה איזה נוסחא עיקר וא"כ אמאי לא פירש נמי לאביי לישב נוסחא זו דמותרת ובפסקיו הביא דברי הירושלמי דמחלק בין מעמיד לאינו מעמיד ולפ"ז הא דשבועות גם לאביי ניחא דהתם מיירי במעמיד ומש"ה לוקה משום שבועת שוא והכא דאמר אביי דמותר מיירי באינו מעמיד אלא בדרך גוזמא ולפ"ז לרבא נמי בין לענין פירות בין לענין מלקות מותרים כיון דמיירי באינו מעמיד ודרך גוזמא:

ובשם הרמב"ן ז"ל הביא הרא"ש לחלק בין פירות למלקות דהפירות מותרים אבל לוקה משום שבועת שוא כדתנן בשבועות ומשמע דלא נחת לחלק בין מעמיד לאינו מעמיד וא"כ הדק"ל אליבא דאביי מא"ל אמאי מותר בשבועה שראיתי וכי יש לחלק בין פירות למלקות במעמיד הוא דיש לחלק וכדאיתא להדיא בירושלמי אבל הא דהכא דשבועות הבאי ע"כ צריך לאוקמי באינו מעמיד ואינו לוקה גם כן וכדמוקי לה אביי והרא"ש ז"ל בפסקיו לא ניחא ליה לחלק בין פירות למלקות דאי פירות מותרים משום דגזים וקושטא קאמר א"כ מלקות ג"כ ליכא וכתב לתרץ בשם ר"י ז"ל לחלק בין פירות העולם לכל פירות העולם דהא דחשבינן לה בשבועות שבועת שוא הוא משום דאמר כל פירות ולפ"ז להך גירסא דכך שבועות הבאי מותרים יש שלש שיטות בישובה עם הא דשבועות דלוקה עליה משום שבועת שוא:

שיטת הר"ן ז"ל דבמידי דגזים כמי עולי מצרים אינו לוקה משום שבועת שוא ובהא מיירי אביי למאי דאוקים שבועה שראיתי ולרבא מיירי בכל גוונא הבאי ולענין פירות דהפירות מותרין אפילו בנחש כקורת בית הבד אבל לוקה משום שבועת שוא. שיטת הרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א על פי חילוק הירושלמי בין מעמיד לאינו מעמיד והכא מיירי באינו מעמיד דליכא שבועת שוא כלל כיון דלפי דבריו קושטא קאמר דרך גוזמא והיינו דמוקי אביי בשבועה שראיתי והא דשבועות מיירי במעמיד ולרבא מצי איירי הכא נמי אפילו במעמיד ואפ"ה הפירות מותרין ולשיטה זו אין חילוק בין כיוצאי מצרים ובין נחש כקורת בית הבד דכולהו דבר גוזמא הוא וראה קרוב לזה וגזים ואמר דהכי הוא אלא דיש חילוק בין מעמיד לאינו מעמיד:

שיטת ר"י ז"ל לחלק בין פירות אלו או כל הפירות דבפירות אלו ליכא שבועת שוא כלל והא דתנן בשבועות דלוקה משום שבועות שוא הוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם דשוא הוא זה דאינו יכול לאסור כל פירות שבעולם אלא דשיטה זו צריך ביאור כיון דאם אומר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי כו' מותר היינו משום דגזים וקושטא קאמר וכן לאביי כשאמר שבועה שראיתי א"כ אפילו אם אסר כל פירות עליו אמאי לוקה משום שבועת שוא דהא לא אסר עליו אלא אם לא ראה והרי הוא ראה ועוד דהא אביי מוקי התם בשבועה שראיתי וקשיא דאביי אדאביי דהכא מתיר והתם תנן דאוסר ולוקה:

וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שכתב לשיטת התוס' לחלק בין פירות