קרן אורה נדרים כב

בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה כו' שנאמר אין אלהים כל מזימותיו כי יסתלק ממנו חלק הטוב וישאר כח מחשבתו ריק ואין פחד אלהים לנגד עיניו ר' ירמיה אמר משכח תלמודו כו' כי גם חלק השני יסתלק ממנו וישכח תלמודו ויוסיף טפשות. רב נחמן אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו כי לא ישאר גם נפשו בו וירבו עונותיו וזה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כמבואר בזוהר הקדוש:

שם ר"ן בד"ה חוץ מקונם אשתי נהנית לי כו' ע"ש מש"כ בשם הרשב"א ז"ל דבנדרי שגגות נמי אם מעמיד דבריו הוי נדר גמור ולענ"ד צ"ע דלא מצינו בירושלמי הך סברא דמעמיד אלא לענין נדרי זרוזין ונדרי הבאי דהתם בתר מחשבתו אזלינן ואמרינן דלא נתכוין לנדר התם שייך שפיר למימר אם מעמיד דבריו ואומר דלנדר גמור מכוין הוי נדר אבל נדרי שגגות שלא נדר אלא בשביל שגנבה את כיסו וכי נודע שלא גנבה אין כאן נדר כלל וכן בש"ע סי' רל"ב לא כתב האי דינא אם מעמיד דבריו אלא בשני אלו בנדרי זרוזין והבאי וצ"ל לדברי הרשב"א ז"ל דע"כ נדרי שגגות לא הוי כנודר על תנאי גמור מדאיכא מ"ד דארבעה נדרים צריכין שאלה לחכם ובנודר על תנאי גמור ליכא למ"ד דצריך שאלה אם לא נתקיים התנאי אלא ודאי לאו תנאי גמור הוא אלא לרווחא דמילתא הוא דאמר הכי ומש"ה אם מעמיד דבריו ואמר דבלא גניבה ג"כ דעתו להדירה הוי נדר וכעין זה יש להסתפק הא דאמרינן לעיל משמיה דר' יהודה נשיאה מאן תנא ארבעה נדרים ר' טרפון היא אבל לרבנן הוי נדר אי קאי אכולהו ארבעה נדרים או דוקא בנדרי זרוזין הוא דמוקי לה כר"ט ובמעמיד דלכאורה באינך שלשה נדרים נדרי הבאי ושגגות ואונסין לא שייכא הא דר"ט כלל וי"ל דכל אלו בכלל הפלאה הם דבעינן שיהא מפורש הנדר בלי שום כוונה אחרת:

דף כג ע"ב גמ' אי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה עיין ר"ן ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב דמן הדין לא בטל התנאי אפילו אם זכור הוא בשעת הנדר אלא חששא בעלמא הוא דחוששין בע"ה שמא בטלו לתנאי אבל ת"ח נאמן לומר דעל דעת הראשונה נדר ואע"פ שהיה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר בטל והא דלעיל אמרינן לא שמע ליה ולא אתי בהדיה היינו אפילו בע"ה כיון שפירש התנאי על זה הנדר. ע' שם בדברי הרשב"א ז"ל. ובאמת מסתברין דבריו ומידי דהוה אחרמו של ים דבת"ח נאמן אע"פ שכוונה רחוקה היא מ"מ הוא נאמן על עצמו ה"נ למה לא יהיה נאמן דעל דעת הראשונה נדר כיון שהתנה כך שאם ידור יהיה בטל ומש"כ דאי לאו דעקריה לתנאיה למה נדר אין זה מוכרח. דבחרמו של ים למה נדר ומ"מ לכ"ע אם אינו זכור התנאי בשעת הנדר עדיף ויכול לבטל הנדר ע"י שיזכור בתנאי וכהא דאביי דמגיה במתניתין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ורבא ג"כ מודה לאביי כמ"ש הר"ן והרא"ש ז"ל ומשמע דכ"ז שיזכור בתנאי אפי' כמה ימים אחר הנדר מ"מ יכול לבטל הנדר וכמ"ש הרא"ש ז"ל בטעם הציבור שאומרים פסוק ונסלח ומסתפק אנכי עוד אפי' כשיזכור התנאי ובלבו לבטלו ולקיים הנדר אפשר ג"כ לאו כלום הוא דהנדר כבר בטל ע"י תנאו ואילו זכר אז התנאי לא היה נודר:

אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב פירוש מחודש דצריך שיזכור בתנאי תכ"ד אחר נדרו אבל אם נזכר בתנאי אחר כ"ד הנדר קיים וכן אם נזכר תיכף ובלבו היה לקיים הנדר ולבטל התנאי הנדר קיים ולפי שיטה זו אתיא מתניתין כפשטיה ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר היינו שיזכור את התנאי תכ"ד לנדרו אבל פי' זה מנין לו הא זה דלא כאביי ודלא כרבא ובחבורו פ"ב מהלכות נדרים כתב ג"כ דבעינן בשעת זכירת התנאי שיהיה בלבו לקיימו אבל שיהיה זכירת התנאי דוקא תכ"ד אחר שנדר כתב זאת בשם יש מי שהורה ע"ש והראב"ד ז"ל הסכים להוראה זו אבל לא בזכירת התנאי דלזה לא בעינן תכ"ד וכל אימת שיזכור התנאי ובלבו לקיימו הנדר בטל אלא קיום התנאי בלבו צריך שיהיה תכ"ד לזכירתו. והכ"מ ז"ל כתב דכוונת הרמב"ם ז"ל ג"כ הכי הוא וז"א כמבואר בפי' המשניות דבין זכירת התנאי לנדרו לא יהיה יותר מכ"ד. והלח"מ ז"ל האריך שם וכתב דיש מי שהורה שזכר הרמב"ם ז"ל הוא שיטת ר"י ז"ל בתוס' דרבא פליג על אביי וס"ל דאם אינו זוכר התנאי הנדר קיים וכשזוכר התנאי עדיף דעל דעת התנאי הוא נודר ומשמע מדבריו שם דאפי' לא אמר בפירוש דעל דעת תנאו הוא נודר התנאי קיים והנדר בטל ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ היש מי שהורה קולא היא דאפי' זוכר תנאו לא אמרינן דעקריה לתנאו והרי הרמב"ם ז"ל כתב זאת בפשיטות דאם זוכר התנאי דעקריה לתנאיה שם בפ"ב הלכה ד' וה' והיש מי שהורה להחמיר הוא כמבואר בדבריו ז"ל שם ושיטת ר"י בתוס' ג"כ דלא כמו שהבין הלח"מ ז"ל דסברת רבא הוא איפכא מדאביי דאם זוכר התנאי קיים ואם אינו זוכר התנאי בטל דא"כ אתיא מתני' כפשטיה ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר והלח"מ ז"ל הרגיש בזה ויישב בדוחק ע"ש ועוד דהא רבא גופא קאמר לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה אלמא דלרבא ג"כ בזוכר התנאי בעינן שיאמר בפירוש על דעת הראשונה ומדבריו נראה התם דדוקא בזוכר מקצת התנאי הוא דבעינן שיאמר על דעת הראשונה כו' אבל אם זוכר כל התנאי לא בעינן שיאמר על דעת הראשונה כו' ואין לזה טעם ומש"כ התוס' ז"ל דלרבא זוכר בשעת התנאי עדיף מאינו זוכר היינו בזוכר ואומר על דעת הראשונה אני נודר וכן מבואר התם בד' התוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מוקי רבא מתניתין כפשטיה ובלבד שיהא זכור ויאמר על דעת כו' אבל כשלא אמר על דעת הראשונה כו' ודאי עקריה לתנאיה וקיים לנדריה:

ובאמת להשוות דברי היש מי שהורה עם שיטת ר"י ז"ל לא הוצרך לזה דרבא בזוכר בשעת הנדר פליג עם אביי אלא בהא גופא סגי לפי שיטת ר"י ז"ל דרבא פליג באינו זוכר בשעת הנדר. לפ"ז לא מהני אלא היכא שנזכר תכ"ד אחר הנדר דהנדר בטל אפי' לרבא אע"ג דלפי שיטת ר"י ז"ל לא שמענו ואדרבה נראה דלא מהני זכירת התנאי בלב אלא צריך שיאמר בפירוש שחוזר מנדרו כיון דלשיטתו אמרינן דכל שאינו זוכר מסתמא רוצה בנדרו ולא מצי לחזור בו אף כשיזכור בתנאו אפי' אם נזכר תכ"ד לא מהני קיומו בלב כיון דכבר בטלו לתנאו וזכירת התנאי הוי דברים שבלב וכן מוכח מדברי התוס' מדלא הקשו לרבא לוקמי מתניתין בהכי מ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר כן והטעם כמ"ש הכ"מ דכל שהתחיל בנדרו תו לא מהני זכרון התנאי. אבל תכ"ד מהני זכרון התנאי כי היכי דחזרה מהני אלא דאם נאמר כן מנ"ל דאביי ורבא פליגי בהא דלמא אביי נמי לא קאמר תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר:

היינו באופן שיזכירנו תכ"ד דהא רבא נמי מודה דאם זכר התנאי בשעה שנדר עקריה לתנאיה:

ודברי הרע"ב ז"ל ג"כ צ"ע דהוא ז"ל כתב ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר היינו בשעת הנדר ממש ובלבו לקיים התנאי, וכבר כתבתי לעיל דבשעת הנדר ממש אמרינן דעקריה לתנאיה ואפי' רבא מודה בזה ולא מהני אלא שיאמר בפירוש על דעת הראשונה אני נודר והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לא כתב שנזכר בשעת הנדר היינו תכ"ד לנדר אבל לא בשעת הנדר ממש ובירושלמי משמע קצת דזכור בשעת הנדר עדיף ע"ש וצ"ע בדין מתנה דמהני גילוי דעת בעלמא:

גמ' הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב ומדירו נדרי זרוזין הוא יש לדקדק לדברי ר' יהודה נשיאה דאמר מאן תנא ד' נדרים ר"ט היא א"כ ראב"י נמי ס"ל כר"ט ואמאי לא הודו לו חכמים כיון דדין נדרי זרוזין לר"ט הוא משום דתלאו בתנאי ואין זה הפלאה א"כ ה"ה בחבירו מסרב שתלה נדרו אם אינו אוכל אצלו דלא הוי הפלאה וגם מה הוסיף ראב"י בזה וצ"ל דר' יהודה נשיאה מודה דלרבנן נמי הוי נדרי זרוזין באינו מעמיד אלא דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפי' במעמיד מש"ה מוקי לה כר"ט ועי' בזה בירושלמי:

דף כ"ד ר"ן בד"ה משום דאמר ליה לאו כלבא אנא ע"ש שחילק בין הך דהכא למתניתין. משום דהכא אסר המזמן על עצמו נכסי המזומן אם לא יקבל ג"כ ממנו הנאה ומש"ה שייך למימר לאו כלבא אנא ולנדרא מכוין אבל במתניתין מיירי דהמזמן אוסר נכסיו על המזומן אם לא יקבל ממנו גם הנאה זו וליכא למימר לאו כלבא כו' עוד כתב לחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ולפ"ז מיירי מתניתין נמי דהמזמן אוסר על עצמו הנאת המזומן ואפ"ה לא שייך למימר לאו כלבא אנא במתנה מועטת:

ולקמן פריך הש"ס מנדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו דדוקא חלה אבל לא חלה לא והא נדרי זרוזין הוי אלא ש"מ דפליגי רבנן עליה ולפי מה שחילק בין מתנה מרובה למועטת ומיירי שהדיר על עצמו הנאת המזומן א"כ אכתי תיקשי נהי דלאו נדרי זרוזין הוא מ"מ אפי' לא חלה יכול לומר כלום אמרת אלא בשביל כבודי זהו כבודי. וי"ל דמהא לא תיקשי דהא דוקא בסתם חלוקים וכמ"ש הר"ן ז"ל בשם הירושלמי והכא מיירי בזה אומר דוקא מפני כבודי מש"ה בעינן דוקא חלה אלא דא"כ מאי פריך דלר"א בן יעקב נדרי זרוזין הוי ומאי קושיא דלמא מיירי במעמיד דבריו ואומר דבדוקא נדר דבכה"ג לאו נדרי זרוזין הוא וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל בשם הירושלמי שוב מצאתי בירושלמי דבעי לאוקמי מתניתין דנדרי אונסין כר"מ דפליג אחכמים אבל לחכמים אפי' לא חלה נמי ומשני דמתניתין מיירי במפרש זה אומר מפני כבודי:

ולקמן מייתי הש"ס ברייתא דיתר על כן דמיירי במזמן אוסר על עצמו הנאת המזומן אם לא יתארח אצלו כו' וכתב הר"ן ז"ל דאם לא נחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת מוכח דלא ס"ל לר"א בן יעקב הך סברא דלאו כלבא אנא ונדרי זרוזין הוי אבל אם נחלק בין מתנה מרובה למועטת מודה ראב"י בהא היכא דמתנה מרובה הוי דלאו נדרי זרוזין הוי ועפ"ז נסתפק להלכה ג"כ למאי דקיי"ל כראב"י. ולכאורה אין שום נפ"מ לדינא דאפי' אי לאו נדרי