קרן אורה נדרים כד

אלו לכל פירות היינו לפי הנוסחא דשבועות הבאי אסורות ולרבא הפירות גם כן אסורות ואם כן דהפירות אסורות אמאי לוקה התם משום שבועות שוא ולזה כתבו דהתם מיירי באומר כל פירות אבל בפירות אלו הפירות אסורות בשבועה משום דבשבועה דחמורה דייק ולא גזים אבל בנדרים אפילו פירות אלו מותרין משום דגזים וקושטא קאמר ולשיטה זו הא דשבועות אסורות היינו מדאורייתא:

ומדברי ר"ת בתוס' שבועות נראה דמוקי הא דנדרים ג"כ באוסר כל פירות ואפ"ה מותר משום דנדר שוא לא אשכחן ולפ"ז בין בנדר בין בשבועה לא אמרינן דגזים ואמר ובפירות אלו בין בנדר בין בשבועה אסור והתוס' ז"ל מסקו דבנדר טעמא הוא משום דעביד דגזים ואפי' בחד פירא שרו והא דבשבועות אסור היינו משום דהחמירו בשבועה מדרבנן והא דתני' בתוספתא דשבועות הבאי ג"כ מותרים היינו מדאורייתא משום דמדאורייתא בשבועה ג"כ עביד דגזים:

ודברי הרמב"ם ז"ל בזה ג"כ צ"ע דבפ"ג מהל' שבועות כתב דשבועות הבאי מותרות וכדאוקימתא דאביי שבועה שראיתי כעולי מצרים ומותר משום דעביד דגזים ולא זכר אכילת פירות כלל. ולענין שבועת שוא כתב ג"כ כאביי שם בשבועות שבועה שראיתי גמל הפורח באויר ואמר שנתכוין על עוף גדול דהוי שבועת שוא וצריך לחלק לדבריו ז"ל בין כעולי מצרים דשייך ביה לשון גוזמא והבאי אבל בגמל פורח לא שייך ביה לשון גוזמא ונחש כקורת בית הבד לא הזכיר כלל לא בשבועות הבאי ולא בשבועות שוא. ובכעולי מצרים ג"כ אשכחן שבועות שוא כגון שאמר דקינא דשומשמני חזי ואסיק שמא עולי מצרים ויפלא בעיני שלא דקדקו מפרשי דבריו ז"ל בזה:

ועיין בד"מ סי' רל"ב שהקשה על הר"ן ז"ל שכתב בכעולי מצרים דהוי נדר הבאי היינו דוקא אם ראה סך מסויים דאפשר להגזים ע"ש עולי מצרים אבל אם ראה מעט ונדר אם לא ראיתי כו' חל הנדר ולענין נחש כקורת בית הבד כתב דאע"ג דלא ראה הוי נדר הבאי ואין כאן קושיא דבדבר שאי אפשר הוא דכ' הר"ן ז"ל דלא נתכוין לנדר דאל"ה הוי ליה לקבל נדרו סתם אבל בכעולי מצרים דדבר שיכול להיות הוא כי לא ראה כלל נדר גמור הוא. ועי' בב"י שם:

גמ' אלא אמר רבא כו' לאו אמר רב עמרם כו' כך היא נוסחת הר"ן והרשב"א ז"ל ולפי נוסחא זו נמי משמע דגרסינן כך שבועות הבאי מותרות ושפיר מייתי כדרב עמרם אבל לגרסא דשבועות הבאי אסורות לא שייך להביא דרב עמרם ועי' רשב"א ז"ל:

ואימא קינא דשומשמני חזי כו' למאן דגרס אסורות אתי שפיר הקושיא כפשטא דאמאי אסורות דלמא קינא דשומשמני חזי אבל למאן דגריס מותרות א"כ מאי קשיא ליה דלמא קינא כו' הא בלא"ה מותרות וצ"ל דאלישנא דקרי לה שבועות הבאי קשיא ליה דלמא לא גזים וקינא דשומשמני חזי וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה דחוק דע"כ לא תלינן בקינא דשומשמני בסתמא אלא היכא דאמר כן בפירוש דלא עדיף מחרמו של ים ואי גרסינן אסורות פריך היכא דאמר דלקינא דשומשמני איכוין אמאי אסורות אבל אי גרסינן מותרות מאי קושיא דלהכי קרי לה שבועות הבאי דאפי' אי לא אמר דקינא דשומשמני חזי ג"כ מותר משום דלשון גוזמא והבאי קאמר ועוד דבכלל שבועות הבאי הוא ג"כ אם לא ראה נחש כקורת בית הבד ומש"ה קרי לה שבועות הבאי וי"ל דהכא אין צריך לפרש ומסתמא אמרינן דלקינא דשומשמני איכוין דזה עדיף מלומר דלשון הבאי קאמר ומסיק כי משתבע על דעתנו הוא משתבע ולא ע"מ שבלבו וכתב הרא"ש ז"ל אע"ג דבנדר בחרמו של ים מהימנינן ליה היינו משום דהתם אינו משונה כ"כ וכל העולם קרו לחרמו של ים חרם אבל לבדות לשון מלבו אינו יכול והתוס' ז"ל לעיל דף כ"ג דקדקו על נוסח כל נדרי ושבועתנא לא שבועות הא אמרינן בירושלמי דאין תנאי בשבועות וכתבו דלא קאי על ביטול ר"ה אלא על ביטול תנאי בלב כמו חרמו של ים ובשבועה אינו יכול לומר כן וע"כ צ"ל משום דמשתבע אדעתא דידן כדאמר הכא לענין קינא דשומשמני וא"כ בנדרים לא אמרינן דאדעתא דידן קנדר כיון דנאמן בחרמו של ים וא"כ אכתי תיקשי על מתניתין דקרי לה נדרי הבאי ודלמא קינא דשומשמני חזי וי"ל דהתוס' גרסי כך שבועות הבאי אסורות. ואהא הוא דפריך אמאי אסורות דלמא קינא דשומשמני חזי אבל אמתניתין דנדרי הבאי לא תיקשי ליה כלל כיון דמותר בלא"ה אבל ד' התוס' ז"ל צ"ע דבהדיא מוכח בירושלמי לעיל דאתנאי דראב"י קאי ומייתי התם פלוגתא בזה אי יש תנאי בשבועה דמוכח התם מהא דשבועות הדיינים לא על תנאי שבלבך כו' משמע דיש תנאי וקאמר דאין תנאי ומפני הדיוטות הוא דאמרינן הכי שלא יאמרו יש תנאי ומייתי התם מקרא דאת אשר ישנו פה כשם שאין בלבם תנאי כך אין בלבנו תנאי אבל יש תנאי וא"כ משמעתין נמי מוכח דיש תנאי ודוקא בדבר משונה שהוא נגד לשון בני אדם הוא דלא חיישינן כמו קינא דשומשמני אבל שאר תנאים גם בשבועה יש תנאי ועוד נראה לי דהא דמחלק בירושלמי בתנאי דר"ה בין נדר לשבועה היינו לפי שיטת הירושלמי ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וזה הוי תנאי בשבועה כי אין פיו ולבו שוין אבל לפי מאי דאמרינן בתלמודין דדוקא אם אינו זכור תנאו בשעת הנדר כשיזכור בתנאו הוי כנדרי שגגות. דאין חילוק בין נדר לשבועה ודו"ק:

דף כה ע"ב תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות עיין בתוס' שבועות דף כ"ח שהקשו דתלי כתיבא בדלא כתיבא ע"ש מה שתירצו ומשמע מדבריהם דנדרים ג"כ משבועות ילפינן ובשבועות ילפינן מקרא דהאדם פרט לאנוס וכ"ש בנדרים דקילי וכ"כ הרא"ש ז"ל ולדידי קשה א"כ אמאי חשיב לה בכלל נדרים שהתירו חכמים כיון דמה"ת לאו נדר הוא וכל הד' נדרים משמע דחכמים התירו מסברא בעלמא. ע"כ נראה דמקרא דהאדם לא ילפינן אלא היכא דאנוס בשבועה עצמה כגון שנשבע שלא אכל ושכח שאכל אבל בכה"ג דתלה אכילת פירות בתנאי אכילה להבא או לשעבר לא שמעינן לה כלל מקרא דהאדם וה"א דאפי' אם שגג בתנאו לשעבר או להבא אסור הוא באכילת פירות אבל חכמים אמרו דאין זה נדר ושגגה היא כיון דהיה שוגג בתנאו והיינו דקמ"ל בברייתא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן ה"ד שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וזה מקרא דהאדם ילפינן. וי"ל דקמ"ל דגם עונש ליכא (ועיין תוס' שבועות דף כ"ו) ואפ"ה איצטריך קרא דהאדם דה"א דמ"מ חייב קרבן כיון דשוגג הוא:

והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבועות כתב אע"ג דהוי שוגג באכילת התנאי חייב על השבועה ונראה דהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס ה"ד שבועות שגגות דוקא קאמר דכה"ג הוא דהוי שבועות שגגות היכא דהוי שוגג בשבועה עצמה. והיינו דמייתי התם רב מרי אף אנן נמי תנינא מברייתא דכך שבועות שגגות מותרות לשוגג באכילת איסור אבל אם שגג בתנאי שפיר חיילא שבועה ולא מצאתי כעת בחיבורו גם בנדרים דין זה דאם אכלתי ושתיתי שאני אוכל שאני שותה ולא כתב אלא האי דינא שגנבה את כיסי כו' ונודע שלא גנבה וקצת נראה דמפרש לה כפשטיה ולא שאסר פירות בתנאי האכילה דהתנאי אפי' בשוגג חיילא השבועה והנדר. וקצת סעד לזה מהא דאמרינן לעיל בתנאה לא מזדהר איניש והיינו דחיישינן שמא ישכח תנאו ויישן [ועיין תוס' ז"ל בשמעתין] ואפ"ה עבר למפרע על האיסור אבל א"א לפרש המשנה כפשטיה דא"כ מה התירו חכמים בזה כיון דכבר עבר ועוד בנדר לא שייך כלל לא אכלתי אם לא בתנאי ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע:

ר"ן בד"ה כשם כו' הביא דברי הירושלמי דשבועות זרוזין ג"כ מותרין ומדברי הרמב"ם ז"ל דקדקו דשבועות זרוזין אסורין וכן הביא בש"ע ב' דיעות בזה ובעיני יפלא מדוע לא הביאו כל דברי הירושלמי דמסיק התם דהא דשבועות זרוזין מותרין היינו לענין איסור פירות אבל ללקות לוקה כמו בשבועות הבאי וכגרסת הרשב"א ז"ל בדברי הירושלמי אלא דצ"ע מפני מה לוקה דשבועת שוא לא שייך הכא דהא יכול לקיים שבועתו ואי משום שבועת שקר א"כ ע"כ מיירי במעמיד וא"כ הפירות ג"כ אסורין כדאיתא בירושלמי לענין נדרי זרוזין ועיין שם בירושלמי הנוסחא אשר לפנינו וצ"ע:

גמ' אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר כו' כולכם אסורין כו' דכולהו אסורין אפי' לב"ה כיון דמעמיד לשונו הראשון כי פליגי דאמר הייתי אומר לזה ולזה דמשנה דבורו הראשון וכתב הרא"ש ז"ל דבכל גווני דמעמיד כ"ע מודים בין שאמר תחלה וסוף בלשון כולכם ובין שאמר תחלה וסוף בלשון פלוני ופלוני ובמשנה פליגי בכל גוונא משנה בין שאמר תחלה בלשון פרט ואח"כ בלשון כלל בין תחלה בלשון כלל ואח"כ בלשון פרט וס"ל לרבה דכל שהעמיד דבריו הראשונים לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובמשנה הוא דפליגי ב"ש לא ס"ל כלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה ס"ל דהותר כולו ורבא אמר איפכא דבמשנה כ"ע מודים ואפי' ב"ש דהוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו וכי פליגי באומר הייתי אומר כולכם ב"ש כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון וב"ה כרבנן ויש לדקדק למה ליה לרבא לחדושי דבפלוגתא דר"מ ורבנן פליגי ואמאי לא סגי ליה בהאי סברא גופא דלב"ש מעמיד לא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו כי היכי דלרבה אליבא דכ"ע מעמיד לאו נדר שהותר מקצתו הוא ה"נ לרבא אליבא דב"ש ועוד דבמעמיד בלשון פרט לכאורה לא שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון דבחזרה היה אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר היכי שייך בזה תפוס לשון ראשון או אחרון:

ולכאורה היה נראה לומר דלרבה אין מעלה לכולכם דחזרה אלא במעמיד ובתחלה נמי אמר כולכם וכמו במתניתין אבל היכא דאמר תחלה לזה ולזה וכן אפי' מעמיד בפרט הוי נדר