קרן אורה נדרים כא

דהא דתנן סתם תרומה ביהודה אסורין הוא לכ"ע אפי' לראב"צ משום דסתם תרומה ביהודה נקראת תרומת הלשכה וסתם חרמים ביהודה מותרין הוא ג"כ לכ"ע ואפי' לר"י משום דסתם חרמים ביהודה הוא חרמי כהנים ובדיוקא דסיפא הוא דפליגי ולפ"ז משמע דוקא סתם חרמים ביהודה מותרים הא אם פירש ואמר דלחרמי בדק הבית נתכוין נאמן וכן איפכא בסתם תרומה ביהודה דאסור אבל אם פירש דלתרומת דגן נתכוין נאמן ומותר וזה דלא כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דבמקום שאין בו אלא משמעות לאיסור אינו יכול לפרש דבריו וכן מוכח מהא דאמר ר"א בר צדוק סתם חרמים בגליל אסורין דוקא סתם חרמים אבל פירושן להקל והרי גליל הוא מקום שאין במשמעות סתמו אלא איסור היינו חרמי בדה"ב ואפ"ה פירושו להקל ועיין לח"מ ז"ל בפ"ב מהל' נזירות ועיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכתב ואין הלכה כר"מ ולכאורה אין כאן פלוגתא דר"מ נמי מודה בהא היכא דאין במשמעות לשונו אלא אופן א' או לאיסור או להיתר אזלינן בתריה בסתם בין לקולא בין לחומרא אם לא שנאמר דר"מ פליג בהא וס"ל דאפי' היכא דסתמו משמעותו להיתר אזלינן לחומרא ואין זה נראה וגם זה דוחק לומר דבגליל עצמו פליגי אי מכירין בתרומת הלשכה וק"ל ועיין תוס' ז"ל שכ' ג"כ דצ"ע אי הלכה כר"מ בהא אי הוי בכלל גזירותיו וחומרותיו ע"ש וי"ל דאדר"מ דסיפא הוא דנסתפקו:

דף כ אל תהי רגיל אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה. והר"ן ז"ל גרס תרומה טמאה וכ' דבא להזהיר אפי' כהן שלא יהא רגיל אצל כהן ע"ה ואני לא הבנתי דהיכן מצינו שנחשד ע"ה להאכיל תרומה לזר דלא נחשדו אלא על הטומאה דטהרת ע"ה טומאה היא אצל חבר וכן נחשדו על הטבלים דצריך לעשר פירותיהן דמאי אבל להאכיל תרומה לזר זה לא מצינו דנחשדו ע"ה ע"ז וא"כ דוקא כהן חבר הוא שלא יהא רגיל אצל ע"ה משום תרומה טמאה אבל חבר שאינו כהן אין כאן חששא והא דלא חיישינן בכהן ע"ה שמא יאכילנו טבלים כתב הרא"ש ז"ל דכהן לא נחשד דיכול להפריש לעצמו וגם זה צ"ע דאטו כהן ע"ה לא נחשד על הדמאי. ועיין בשבת פ"ק דאיתא התם לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה גזירה שמא יאכילנו דברים שאין מתוקנים ואמר רבא רוב עם הארץ מעשרין הן וליכא למיגזר והכא תני דלא ירגיל ע"ה שמא יאכילנו טבלים וי"ל דבפעם אחת שיאכל אצלו ליכא למגזר כלל אלא דוקא היכא דרגיל אצלו ובטבלים הוי גזירה לגזירה שמא יאכילנו וירגילנו טבלים דהיא גופא גזירה היא והכא תני דלא יהא רגיל אצל ע"ה בזה חיישינן נמי שיאכילנו טבלים אלא דבשבת שם לא משמע כן ע"ש ורבא מסיק התם שמא יאכילנו דברים טמאים ולא הוזכר שם כהן משמע דבכל אדם אין להרגיל עם ע"ה שמא יאכילנו דברים טמאים ובמס' ד"א פ"א ליתא להא דאל תהא רגיל עם ע"ה שמא תאכל טבלים אלא האי בבא לחוד דלא יהא רגיל עם כהן ע"ה וגרסינן התם שסופך להאכילך קדשי שמים משמע דחשוד הוא להאכיל קדשים לזר וצ"ע:

ע"ב אלו בני ט' מדות עיין ר"ן ורא"ש ז"ל ועיין במס' כלה דגרסינן התם אלו בני עשרה מדות ע"ש:

הוין ליה בנים שאפי' בדורו של משה רבינו לא היה כמותן דנבונים לא אשכח יש לפרש דמדה במדה הוא דמדת הנבון הוא לחזר אחר המצוה וכמ"ש רש"י ז"ל בחומש שם דנבון דומה לשולחני תגר שדרכו לחזר אחר הדבר וזו היתה מדת לאה אמנו לחזר אחר דבר מצוה ולכך זכתה לבנים נבונים:

פרק שלישי דף כא מאן תנא ארבעה נדרים ר"י משום ר"ט היא דאמר לעולם אין אחד מהן נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופי' ז"ל דבין בנזירות ובין בנדרים לר"ט לא הוי נדר ונזיר אם תלה באיזה תנאי דבעינן שיהא הדבר מפורש בלי שום תנאי. ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה אם יהיה אלהים עמדי כו' וכל אשר תתן לי כו' ונענש על איחור נדרו. ור"ט הא לא חל הנדר כלל כיון שתלה בתנאי וכן נאמר מפורש וידר ישראל נדר אם כו' והחרמתי את עריהם כו' משמע דהוי נדר אפילו אם תלאו בתנאי. וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי ובסנהדרין פרק זה בורר אמרינן דהא דמשחקי בקוביא הוי אסמכתא הוא משום דר"י משום ר"ט. ופי' ז"ל דאי אסמכתא קניא א"כ ניתן להפלאה ולמה ממעט ליה מכי יפליא אלא ודאי ש"מ דאסמכתא לא קניא משום דלא סמכא דעתיה ומש"ה לאו נדר הוא. ור' יהודה אליביה דנפשיה פליג התם וס"ל דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא אבל גם הוא מודה דאיכא גוונא דאית ביה אסמכתא כגון אם תלה בתנאי שהוא בידו וכמ"ש התוס' ז"ל שם בסנהדרין ובעירובין וא"כ לדידיה נמי איכא למידרש דרשא דכי יפליא להאי גוונא כגון שתלה בתנאי שבידו וכן משמע בריש מכילתין דסתמא דגמרא דריש מה נזירות בהפלאה אף נדרים בהפלאה עיין שם בדברי הר"ן ז"ל אבל בחגיגה סוף פ"ק משמע דלרבנן דר"ט לא דרשינן כי יפליא להאי דרשא ע"ש ומ"מ צ"ע בכל הני תנאים שהוזכרו אצל נזירות ונדרים והקדש אי שייך בהו אסמכתא ואמאי פליג ר"ט בכולהו ונדרים האמורים בכתובים יש לומר דנודר בעת צרה שאני דגמר ומשעבד נפשיה וגם ר"ט מודה וצ"ע בזה:

ר"ן ז"ל בד"ה תו גרסינן התם כו' היה מעמיד אצל זה ואצל זה אינו מעמיד כו' ופירש במוכר לשנים והוא לפי גירסתו אבל הרא"ש ז"ל גריס היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד היינו הלוקח והמוכר ואם אחד מהם נדר לזרז בלבד אפילו השני מעמיד דבריו בטלו דבריו ולפי הרא"ש ז"ל טעמא בעי כיון דהלוקח או המוכר מעמיד דבריו ואומר דלנדר גמור נתכוין שלא לפחות מסלע או שלא ליתן יותר משקל אמאי אין נדרו נדר דאטו מתניתין דוקא בנדרו שניהם מיירי הא ה"ה אם לא נדר אלא אחד מהן באינו מעמיד הוי נדרי זרוזין ובמעמיד הוי נדר אע"ג דהשני לא נדר כלל וכי מפני שהשני נדר ג"כ לזרז תיבטל נדרו של ראשון ואיפכא הוא דאפשר לומר אם הראשון אינו מעמיד והשני מעמיד בזה אמרינן דמסתמא גם השני נדר לזרז בעלמא כיון דהראשון אינו מעמיד אבל אם הראשון שנדר מעמיד דבריו מה יועיל מה שהשני אינו מעמיד וצ"ל דבזה ג"כ אמדינן דעת הנודר כיון דזה אינו מעמיד ניחא ליה ג"כ שלא להעמיד דבריו ודו"ק:

רא"ש בד"ה מותר ליכנס לביתו כו' וכ"ש שמותר באכילה ושתיה כו'. ודעת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה ושתיה כמבואר בתוספתא ועיין לח"מ פ"ח מהלכות נדרים מש"כ בזה:

ע"ב גמ' אמר רב יהודה א"ר אסי' ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם ק"ק מאי ס"ד דרב אסי הא תנא תני התירו חכמים וכדמקשי שמואל עליה ונראה דלהאי לישנא ג"כ ס"ל לר' אמי דאין פותחין בחרטה בשאר נדרים ובארבעה נדרים אלו סגי בחרטה לחוד והיינו דתנן התירו חכמים אבל שאלה בעי אבל מדברי התוס' בנזיר דף י"א משמע דמ"ד צריך שאלה לחכם היינו מדרבנן ולפי זה יש לומר דהתירו חכמים מדאורייתא קתני ובירושלמי פריך למ"ד דצריך שאלה לחכם מהא דתנן לקמן אף זה יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם ומשני כמ"ש דאין צריך פתח ממקום אחר ע"ש:

רש"י בד"ה קסבר אין פותחין בחרטה. ע"ש שפירש דהחכם אינו יכול לפתוח לו בחרטה אבל אם הוא עצמו פתח בחרטה מתירין לו לכ"ע והיכא דאיכא פתח הוא דיכול החכם ג"כ לפתוח לו תחלה ועיין רשב"א שכתב כן בשם הגאונים ז"ל. אבל דשמעתא הראשונים ז"ל לא פירשו כן. ועיין רש"י ז"ל בעירובין שפירש ג"כ בע"א ועיין תוס' ז"ל שם ובדברי המרדכי פ"ב דשבועות באורך:

ועיין בלח"מ ז"ל פ"י מהלכות שבועות מש"כ בשיטת רש"י ז"ל כאן והיפך הגירסאות לקמן דף ע"ז ובאמת רש"י ז"ל לקמן גריס כגרסת רש"י בעירובין דר"ג סובר פותחין בחרטה ע"ש אבל רש"י הכא נראה דגריס כגירסת הראשונים ז"ל דפותחין בחרטה קולא היא וכמבואר בפירוש רש"י בכולא שמעתין ויש לישב ודו"ק ומ"ש דשיטת הרמב"ם ז"ל היא כשיטת רש"י ז"ל אין זה מוכרח:

דף כב בד"ה אילו לא כו' הכא ליכא למישמע אי פותחין או לא עכ"ל ול"נ דר' יוחנן נמי ס"ל דאין פותחין בחרטה אלא בעינן דוקא פתח ממקום אחר דבירושלמי אמר רבי יוחנן ארבעה נדרים צריכין היתר חכם וע"כ ס"ל דאין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל וק"ל:

ר"ן בד"ה ההיא שעתא לא עבר ירדנא ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר עכ"ל ולא הבנתי כי לא נתבאר זאת לא במשנה ולא בגמרא דהעומר אינו בא מעבר הירדן גם מ"ש למקצת קדושות לא ידענא מאי נינהו ולענין בכורים הוא דאיכא פלוגתא אי מביאין מעבר הירדן משום דאין זה שבח ארץ אבל לכל הקדושות הרי היא כארץ ישראל אם לא לאחר שבטלה קדושת ארץ ובביאה שניה לא קידשוה ואינה קדושה לכל מילי ומאי אריא הבאת עומר אבל הסרת לב רגז נראה דאינה אלא בארץ שבעת עממין דבגלעד שכיחי רוצחים וכדאיתא במכות:

ע"ב גמ' אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנא' אין אלהים כל מזמותיו ר"י אמר משכח תלמודו כו' ר' יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו יש לכוין בדבריהם ז"ל כי נודע שחלקי נפש הטהורה הם שלשה נר"ן ופעולותיהן הנפש הטובה ע"י יעשו המעשים הטובים והזכיות הרוח תפעל את לימוד החכמה והשכל בתורה הנשמה היא כח המחשבה לטהר מזימותיו להתבונן בנפלאות היוצר ולהיות אהבתו ויראתו תמיד לנגד עיניו כמו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד וע"י הכעס יסתלקו ממנו כל חלקי הנפש הטהורה כמ"ש טורף נפשו באפו וזש"א רבה