קרן אורה נדרים כ

דעתו על הספק אבל הכא אי לא מעייל נפשיה לספיקא אם כן יצאו דבריו לבטלה ודלמא מודה ר"א בהא דע"כ עייל נפשיה לספיקא די"ל דהכא נמי דעתו היה על הודאי דסבור היה דאין במשמעות לשונו אלא אופן אחד ואילו ידע דהלשון ספק הוא ומתפרש בשני פנים לא הוי מעייל נפשיה לספיקא ועיין בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ב מהל' בכורים שהקשה התם מתניתין אהדדי דתנן התם הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי והיינו כר"א דאמר דממוניה לא מעייל לספיקא ובסיפא תנן דאם אמר הריני נזיר שזה חיה הרי זה נזיר דאפי' גופו מעייל לספיקא ולפמ"ש יש לישב דלמסקנא ר"א מודה בהא שלא יהיו דבריו לבטלה ודוקא בהקדיש חייתו ובהמתו הוא דפליג כיון דלא יצאו דבריו לבטלה אבל לפי האי פרושא דחייתו ובהמתו היינו חייתו או בהמתו בלא"ה אין כאן קושיא דכ"ע מודו בכותב חייתו ובהמתו לבנו דאין הכוי בכלל משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם אלא דהרא"ש ז"ל מפרש חייתו ובהמתו היינו שניהם וא"כ הא דאין הכוי בכלל משום דלא מעייל ממוניה לספיקא וכר"א ומש"ה הקשה מה שהקשה וכן צ"ל לדברי הר"ש ז"ל אבל להאי פרושא קשיא טובא מנ"ל דס"ל לרבנן דמעייל ממוניה וגופו לספיקא הא לאו ספיקא הוא התם דממ"נ קדיש בין חיה בין בהמה וכן יקשה בטעמא דמתניתין אמאי לא כתב לו את הכוי כיון דכתב לו חיה ובהמה ומידי דהוה אהא דתנן בב"ב אם ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים וילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם מטעם ממ"נ וכן תנן בתמורה אם ילדה זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים וילדה טומטום ואנדרוגינוס קדושה חלה עליהם אם לא למ"ד דבריה בפ"ע הוא והדברים ארוכים בזה וכבר דברו התוס' ז"ל מזה בכמה דוכתי עיין בב"ב פרק מי שמת ובתמורה פ' כיצד מערימין ועיין תוס' ז"ל בכאן:

דף יט אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין כו' ומי ס"ל לר"א כו' והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר. והקשה הר"ן ז"ל א"כ בלא"ה תיקשי דר"א אדר"א בספק משקין אפי' אי הא דספק נזירות דלא כר"א ותירץ די"ל דר"א מחמיר אפי' בספק דרבנן וקצת תימא דהא בפסחים פריך הש"ס דר"א אדר"א בהא ונשאר בקושיא שם אליבא דרב גם מש"כ לתרץ דאי לאו דספק נזירות להקל אתיא כוותיה מצינן למימר דר"א מחמיר בספק אפי' מדרבנן אבל כיון דאמרת דר"א מיקל בספק נזירות דאורייתא היכי עדיפא טומאה דרבנן כו' גם זה אינו מוכרח דהא מצינו בכמה מקומות דאחמור בספק דרבנן וספק נזירות שאני משום דלא מעייל נפשיה לספיקא הוא והנכון כגרסא דלא גרס אלא להא דספק משקין ליטמא טמא דמתניתין הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל ושם בפסחים הוא דרמינן ברייתות אהדדי:

אלא הא ר"י הא ר"ש כו' ר"י ס"ל דלא מעייל נפשיה לספיקא ודעתו היה לכשיתברר הדבר אבל מספק לא קיבל עליו נזירות ור"ש ס"ל דמעייל נפשיה לספיקא והוי נזיר מספק וכבר כתבתי לעיל דלכאורה לא דמי הא דסתם נדרים להא דכרי דגבי כרי כיון דאמר אם יש בכרי הזה מאה כור אמרינן דדעתו היה כשיתברר הדבר אבל בהא דסתם נדרים הא מתחלת דבריו עייל נפשיה לספיקא ועוד לפמ"ש דבסתם נדרים הוי נדר גמור א"כ היכי שייך בזה לא מעייל נפשיה לספיקא כיון דאמדינן דעתיה דודאי לאיסורא מכוין ולא עייל נפשיה לספיקא כלל והתוס' ז"ל בד"ה ור"ש כו' הקשו כנ"ל ותירצו כיון דר"ש מחמיר בספק כ"ש דמחמיר בסתם נדרים שהפסק להחמיר והוי נדר ודאי אבל אכתי תיקשי למה מוקי הא דסתם נדרים בפלוגתא דלמא ר' יהודה נמי מודה בה כיון דנדר ודאי הוא ובספק נזירות הוא דמיקל ובאמת פשטיה דהש"ס משמע דהא דסתם נדרים להחמיר הוא משום דספיקא לחומרא. וכדאיתא בסוף שמעתין אלמא ספיקא לחומרא או לקולא אלא דא"כ לא הוי דייק לקמן הא מכירין מותרין דלמא אין מכירין אסור ודאי הא אין מכירין אסור מספק אלא ודאי משמע דסתם נמי ודאי איסור הוא ולא מספיקא ומדברי הרמב"ם ז"ל יש לדייק קצת דמספק הוא דמחמרינן מהא דכתב דאם משמעות המקום הוא חרם לאיסור ואמר חרם סתם אסור והכ"מ ז"ל דקדק מאי אריא אם משמעות הוא לאיסור אפי' לאיסור ולהיתר סתם אסור ולפי הנ"ל ניחא קצת דהתם מספק הוא דמחמרינן והיכא דמשמעות לאיסור אסור ודאי ולא מספק אבל מדברי הראשונים נראה דודאי איסור הוא בכל סתם נדרים והכ"מ ז"ל כתב דקמ"ל דאפי' מפרש דבריו ואמר דלהיתר קמכוין אינו נאמן במקום דמשמעות חרם לאיסור ולפי דברי הירושלמי לעיל דמוקי לסתם חרמים דסיפא כמ"ד סתם חרמים לכהנים ולפ"ז רישא דסתם חרמים אסורים היינו כמ"ד סתם חרמים לבדה"ב:

ואפ"ה נאמן אם מפרש דלחרם של כהנים נתכוין וכבר כתבתי לעיל בזה:

ע"ב גמ' אמר רבא גבי כרי דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא והכא בנדרים אין ספיקו חמור מודאי שפיר מעייל אינש נפשיה לספיקא ור"ש ס"ל דאפי' בספיקו חמור מודאי מעייל נפשיה לספיקא כדאיתא בנזיר ואע"ג דיכול להתנות לר"ש מ"מ הוי ספיקו חמור מודאי וכמ"ש התוס' ז"ל בנזיר. ולהלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר וספק נזירות להקל וכטעמא דרבא דספיקו חמור מודאי וא"כ ז"א אלא היכא שלא נתבררו דבריו כמו אם יש מאה כור או אם תלד אשתי בן והפילה דלא נתברר אם בן קיימא הוא ואמרינן בזה דלא מעייל נפשיה לספיקא ולבן קיימא ודאי נתכוין אבל בספיקא דדינא לכאורה לא שייך בזה לא מעייל אינש נפשיה לספיקא וכן היכא דמשמעות הלשון לאיסור ולהיתר דדינו כן להחמיר בודאי ולא מספק כגוונא דמתניתין נמי לא שייך בזה ספיקו חמור מודאי ובנזיר נמי אזלינן לחומרא אלא דלא משמע כן בגמ' מדאוקמי כתנאי ועיין בכ"מ ובלח"מ פ"ג מהל' נזירות הלכה ט"ו שכ' התם לענין נזיר נמי הא דסתם נדרים להחמיר והוא נגד משמעות כוליה שמעתין דמשמע דבגוונא דסתם נדרים ג"כ יש חילוק בין נדרים לנזירות ובנזירות אזלינן לקולא ובדברי הרמב"ם לא נתבאר טעמו של דבר בהא דספק נזירות להקל ופסק להקל אפי' בספיקא דדינא כמו הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני חוץ גבי כוי כתב דהוי נזיר בכל אופן שאמר שזו חיה שזו בהמה משום דכל גוונא אית ביה ולדבריו לא תיקשי מתני' אהדדי משנה דבכורות דגבי כוי הוי נזיר עם משנה דטהרות דספק נזירות להקל ועיין בפירוש המשניות שם בבכורות ואי"ה שם בנזיר יתבאר יותר בס"ד:

ועיין במל"מ ז"ל שהאריך בזה בפ"ב מהל' נזירות בהא דספיקו חמור מודאי אי משום קרבנות אי משום הקפה דלא מצי עביד ובאמת נראה כיון דאין יכול לקיים המצוה כתיקונה זה מיקרי ספיקו חמור מודאי ועוד דלפי מ"ש התוס' ז"ל בנזיר דלר"ש ספיקו חמור מודאי שמא יטמא קודם שיתנה א"כ ה"ה דלר"י מהאי טעמא הוי ספיקא חמור מודאי משום דבספק יכול להאסר בגילוח לעולם אם יטמא:

והקשה הרשב"א ז"ל דהכא קיי"ל דמעייל אינש נפשיה לספיקא ולקמן בפ' קונם פליגי ר"מ ור"י בקדשתי את בתי הגדולה ור' יוסי ס"ל דלא מעייל נפשיה לספיקא ותירץ דהתם ספיקו חמור מודאי והקשה מהא דרמינן התם דר"י אדר"י דעד פני הפסח דאמר עד שיצא משום דמעייל נפשיה לספיקא ומאי קושיא הא התם אין ספיקו חמור מודאי ותירץ דא"כ כ"ש דתיקשי דר"מ אדר"מ דהיכא דספיקו חמור מודאי ס"ל דמעייל נפשיה לספיקא בקדשתי את בתי. ובעד פני הפסח ס"ל דלא מעייל ומש"ה מהפכינן התם דר' יוסי אמר דאינו אסור אלא עד שיגיע ולדבריו ז"ל תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קיי"ל בנדרים דמעייל נפשיה לספיקא היכא דאין ספיקו חמור מודאי והתם קיי"ל כר' יוסי דאינו אסור אלא עד שיגיע משום דלא מעייל נפשיה לספיקא ועוד למאי דאפכינן ור"מ ס"ל דמעייל נפשיה לספיקא אפי' היכא דספיקו חמור מודאי א"כ הוי ליה לשנויי דמתניתין הכא ר"מ היא דס"ל מעייל אינש נפשיה לספיקא בכל גוונא ומתניתין דספק נזירות ר"י היא ע"כ נראה דלא דמי עייל לספיקא דהתם להא דהכא ואיכא למימר להכי ולהכי דאפי' מאן דס"ל הכא מעייל נפשיה לספיקא היינו משום דלא מבטלינן דבריו לגמרי אבל התם דאין דבריו בטלים אלא אגדולה קאמר גם הוא מודה דלא מעייל נפשיה לספיקא וכן איפכא אפי' מאן דס"ל הכא דלא מעייל נפשיה לספיקא היינו בגוונא דאם יש בכרי מאה כור דבזה דעתו שיתברר הדבר אבל התם אפשר הוא נתכוין לזה ולאמצעית קרא גדולה וכבר כתבתי מעין זה לישב קושית הרא"ש ז"ל בבכורות לעיל ועדיין צ"ע בזה ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת דין מקדיש חייתו ובהמתו אם הקדיש את הכוי:

גמ' נזיר שמשון לא תניא וקיימא מסקנא הכי דבנזיר שמשון לא אמר ר' יהודה דלא מעייל נפשיה לספיקא וא"כ קיי"ל בספיקו לחומרא ולא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל וכל כי האי הוי איצטריך לאשמעינן דבכל הני מקומות דאזלינן לקולא בנזירות הוא בסתם נזירות דוקא אבל לא בנזיר שמשון ועפ"ז נתיישבו לי דברי הלח"מ ז"ל בפ"ב מהל' נזירות ממה שדקדקתי עליו לעיל שכתב דין סתם נדרים לענין נזירות שמשון ולפי הנ"ל ניחא דנזירות שמשון לנדר דמי דאין ספיקו חמור מודאי אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלא חיישינן שמא לשמואל אחר נתכוין לכאורה הוא ג"כ משום סתם נדרים להחמיר ושמואל נזיר עולם היה ולא אמרינן ביה סתמא להחמיר ועיין שם בדברי הכ"מ והלח"מ ז"ל באורך וכבר כתבתי לעיל דלא נתבאר בד' הרמב"ם ז"ל טעמו של דבר דאזלינן בס' נזירות לקולא ובתוספתא איתא שר' יהודה אומר שגגת נזירות מותר ור"ש אומר שגגת נזירות אסור משמע דבנזירות בטעות פליגי ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה:

הא מכירין אסורין עיין ר"ן ז"ל שהקשה למה לא דייק מרישא גופא סתם תרומה ביהודה אסורין וכן הקשה הרשב"א ז"ל ותירץ