קרן אורה נדרים יט

הראשונים ז"ל מהא דלא תנן במכות גבי יש חורש תלם אחד דאמר קונם שלא אחרוש ביו"ט ע"ש בדברי המלחמות ובדברי הר"ן ז"ל שם בשבועות. לדידי לא תיקשי כ"כ. דהא כבר תנן להאי לאו דבל יחל בנזיר בבית הקברות דעבר נמי משום בל יחל כדאיתא בריש מכילתין:

וראיתי לברר קצת דין ביטול מצוה בשבועה ע"י כולל שנחלקו בזה הראשונים ז"ל הבעה"מ והמלחמות ז"ל שם בשבועות. ושורש הדברים בזה הוא מדברי הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בשבועות שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה וכן שבועה שלא אוכל מצה וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל בשבועות והקשו שם מהא דאמרינן התם לר' יוחנן דמוקי לה בכולל לא משכחת בלאו והן אלמא דאוכל נבילות אינו חל בהן אפילו בכולל והנה בכולל כי האי לבטל המצוה יש לדקדק מנ"ל דליכא למילף מכולל דעלמא דהתם טעמא דאין כח לאיסור השני לחול על איסור הראשון אם לא ע"י כולל או מוסיף אבל לבטל המצוה דלא חיילא השבועה כלל והרי היא שבועת שוא מנ"ל דע"י כולל תחול השבועה גם על ביטול מצוה כיון דילפינן מקרא דמיחל הוא לחפצי שמים ואין כאן איסור כלל מאי מהני בזה הכולל כיון דנגד המצוה אין כאן איסור כלל וכן נראה מפלוגתייהו דר"ש ור"י באיסור כולל דאזלי לטעמייהו באחע"א שלא בכולל דלר"י האיסור השני ג"כ חל אלא דאין לוקין עליו וקוברין אותו בין רשעים גמורים ומש"ה בכולל חייל לגמרי אבל ר"ש ס"ל דשלא בכולל אין האיסור השני חל כלל כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין מש"ה הכולל נמי לא חייל וא"כ הכא דאין השבועה חלה כלל לכ"ע אפילו בכולל לא חיילא והתוספות ז"ל בשבועות כתבו בזה לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה וחילוק זה ברור הוא ומוסכם מכל הראשונים ז"ל וכן נראה דהא דאיצטריך למילף מקרא דאין נשבעין לבטל את המצוה לא לביטול מצוה בקום ועשה הוא דאיצטריך דמהיכי תיתי נימא דשבועה שלו ידחה שבועתו של הר סיני בקום ועשה אדרבה תדחה שבועתו בשב ואל תעשה אבל אם נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה אי לאו קרא ה"א דחיילא שבועתו והמצוה תבטל בשב ואל תעשה להכי יליף מקרא דלא חייל כלל על דבר מצוה וכיון דבקום ועשה מסברא לא חייל ה"ה דלא חייל אפילו בכולל אבל בשב ואל תעשה דמקרא ילפינן דלא חייל ומיחל הוא לחפצי שמים לא שמעינן אלא במצוה לחוד אבל בכולל לא שמעינן ומצינן למימר דשפיר חייל והתוס' ז"ל שם בשבועות הקשו להאי חילוקא מהא דתני בתוספתא שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות פטור אלמא דאפילו בקום ועשה חל בכולל היכא דלא הזכיר האיסור בפירוש ומש"ה פטור דהרי קיים שבועתו ומש"ה כתב הריצב"א לחלק בין היכא דהזכיר האיסור אז לא חל אפילו בכולל והיכא דקאמר סתם שאוכל או שלא אוכל הוא דחל גם על ביטול מצוה ולענין קום ועשה נראה עיקר דבכל גוונא לא חל. והא דתני בתוספתא טעמא אחרינא הוא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפילו אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור כיון דאחשביה לאכילתו אבל לענין ביטול מצוה בשב ואל תעשה נראין דברי הריצב"א ז"ל דדוקא היכא דאמר סתמא שלא אוכל מצה הוא דחל גם על מצת מצוה וכמש"ל דלאו מטעם כולל הוא כשאר כולל דעלמא אלא משום דבסתם שלא אוכל מצה דהשבועה חלה עליו ממילא דחייל גם לדבר מצוה כמו בנדר דמקרא ילפינן דעל דבר מצוה אין השבועה חלה כלל אבל הכא דהשבועה חלה עליו ממילא דחל גם לדבר מצוה:

והראשונים ז"ל הקשו עוד מהא דאיתא התם בשבועות מי איתא בלא אניח ולדברי הירושלמי הא איתא בנשבע שלא אניח שום דבר על הראש דחל נמי לגבי תפילין. ותי' הרמב"ן ז"ל במלחמות דקרבן ליכא אפילו בכולל דקרא דלהרע או להיטיב מיירי בדבר הרשות ולענין מלקות לחוד הוא דחל בכולל. וכבר כתבתי לעיל דלשיטתו אתי שפיר הא דאיצטריך מיעוטא דלהרע או להיטיב לביטול מצוה. אע"ג דכבר שמעינן לה מלא יחל דברו דאפילו לאו אין בו ולשיטתו ניחא דאיצטריך לכולל דחל לענין מלקות ומ"מ אימעוט מקרבן אלא דקשה לשיטתו א"כ בקיום מצוה ע"י כולל נמי ליפטר מקרבן. ומהא דשבועה שלא אוכל תאנים וענבים לא משמע כן וכמ"ש התוס' ז"ל בשבועות. והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ להדיא דחייב קרבן ע"י כולל גם בביטול מצוה והדק"ל הא איתא בלא אניח. וכן הא דתנן מה לביטול מצוה דליתא בלאו כהן והאיתא בלאו ע"י כולל ונהי דהא לא תיקשי דמ"מ פרכא איכא דלא עשה בה לאו כהן במפרש לדבר מצוה וליכא למילף בק"ו מדבר הרשות אבל מהא דלא אניח תיקשי. ועוד קשה לי מהא דאמר אביי לעיל שבועה שלא אהנה מן הסוכה השבועה לא חיילא דהוי לבטל מצוה והא שלא אהנה מן הסוכה כולל כל הנאות אפילו שאינן של מצוה ומיגו דחייל אהנאה של רשות חייל נמי על דבר מצוה ולזה י"ל כיון דעיקר הנאה של סוכה בחג הוא ישיבתה דמצוה היא א"כ עיקר שבועתו הוא לבטל את המצוה ולא חייל ויש לדקדק עוד מהא דאיתא בנזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ומסיק דאמר שבועה שאשתה וכתב הרמב"ם ז"ל דאמר שבועה שאשתה היום ואחר כך אמר הריני נזיר דחייל נזירות ואסור לשתות ולמה לי קרא הא בשבועה ג"כ חייל כה"ג בכולל ועיין תוספות שבועות דף כ"ה בד"ה חומר בנדרים שכתבו דמש"ה לא ילפינן נדרים מנזירות משום דבנזירות איכא כולל שאוסר כל יין עליו וי"ל דאיצטריך קרא דלא נילף בק"ו מטומאה דהותרה בנזיר כדאיתא התם בנזיר והדברים ארוכים ורחבים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל ועיין במרדכי פ"ב דשבועות שנראה מדבריו דמנזיר הוא דילפינן לשבועות דחל בכולל:

ע"ב משנה סתם נדרים להחמיר כו' צריך לדקדק בטעמא דמילתא דאזלינן בזה להחמיר דאין לומר דמספיקא אזלינן לחומרא ככל ספיקא דאורייתא דהא משמע דהוי נדר גמור ולאו מספק והרא"ש ז"ל כתב דסתם נודר דעתו לאיסור כיון דלא שתק וצ"ל אע"ג דהוא אומר שלא נתכוין אלא למה שאמר כבשר מליח בלי שום פירוש לא לאיסור ולא להיתר מפרשינן דבריו לחומרא לאופן האסור כיון דיש לפרש דבריו לאיסור ולהיתר והוא לנדר קמכוין אזלינן בתר פירוש האיסור והתוס' ז"ל כתבו דאמר בפירוש שנתכוין למה שהלשון משמע וכיון שיש במשמע הלשון איסור ג"כ אזלינן בתריה ולחומרא והוי נדר גמור ולדבריהם צריך לומר ג"כ כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון שנתכוין לנדור מסתמא דעתו הוא לפירוש האיסור ולפ"ז אין זה ענין כלל לספק נדר בעלמא דהכא לאו מספיקא הוא דאזלינן לחומרא ולקמן בגמרא יתבאר יותר בס"ד:

משנה הרי עלי כחרם כו' אם סתם אסור והקשה הל"מ ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק סתם חרמים לכהנים אמאי הכא סתם אסור ותירץ דהכא שאני דרוצה להתפיס ודאי לאיסורא קמכוין ובירושלמי בשמעתין מוקי להא דתנן במתניתין בגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין בחרמי כהנים דמשמע הא מכירין מותרין היינו כמ"ד סתם חרמים לכהנים ומסיק א"כ אפילו בגליל יהיו מותרין ומשני דאנשי גליל רגילים בחרם של עכן מש"ה אסור וביהודה שאין רגילים בחרם של עכן את אמר מותר משמע דלמ"ד סתם חרמים לכהנים אם התפיס בחרם סתם ג"כ לחרמי כהנים הוי ומותר. ורישא דמתניתין דתנן גבי חרם אם סתם אסור ע"כ אתיא כמ"ד סתם חרם לבדק הבית וא"F אמאי פירושן להקל אטו בחרם גמור אם החרים סתם יכול לפרש דבריו אח"כ דלחרמי כהנים קמכוין. זו לא שמענו כיון דמקרא ילפינן דסתם חרם לבדק הבית. משמע דאינו יכול לפרש דבריו אח"כ. ואפשר דהירושלמי מפרש ופירושן להקל כחד פרושא שכתב רש"י ז"ל דמפרש בשעה שנדר. ומש"ס דילן משמע דס"ל דלא שייכא הא דמתניתין בפלוגתא דסתם חרמים בעלמא. מדלא משני הכא לקמן דברי ר' יהודה ועיין רש"י ז"ל שכתב דחרמי בדק הבית לא ניתן לפדות. וז"א. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין וחרמים. ובערכין במשנה שם חרמי כהנים אין להם פדיון ברש"י ותוס' ז"ל שם:

וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מהלכות נדרים הלכה י"א בד"א במקום שמשמע כא' מאלו שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדה"ב בלבד ואמר שם הרי הן עלי חרם הרי זה אסור וכן אם אין קוראים חרם סתם אלא חרמי כהנים ה"ז מותר על זה יש לדקדק לפי שיטתו שפסק דסתם חרם לכהנים. א"כ בכל מקום חרם סתם נקרא חרמי כהנים וע"כ צ"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל דאע"ג דסתם חרם לכהנים אבל אם התפיס בחרם אמרינן דלאיסורא קמכוין וא"כ אין הדבר תלוי בקריאת המקום והא דתנן שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים צריך לפרש לשיטתו דבגליל חרם סתם אינו נקרא חרמי כהנים אלא חרם בדה"ב ואטו לענין חרם עצמו ג"כ יש חילוק בין יהודה לגליל ובגליל לכ"ע אם החרים סתם הוי לבדה"ב ואמאי לא תנן הכי בערכין בדין חרם עצמו אלא משמע דגזירת הכתוב הוא סתם חרם לכהנים לרבנן ולריב"ב לבדה"ב ולא שייך לפלוגי בזה במקומות והא דאמרינן שאין אנשי גליל מכירין היינו שאין מצוי ביניהם חרמי כהנים ומש"ה אסורים לכ"ע וכן הא שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה נמי מפני שאין מצוי ביניהם אבל לא מפני שסתם תרומה נקרא תרומת הגורן דהא סתם חרם בכל מקום אינו נקרא אלא חרמי כהנים ואפ"ה סתם חרמים אסורים לת"ק וצ"ע יותר בזה:

גמ' והתנן ספק נזירות להקל כו' ופי' ז"ל כגון שאמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה יש לדקדק מאי קושיא דלמא בספיקא אזלינן לקולא גם בנדרים והכא לאו מספק הוא דמחמרינן בסתם נדרים אלא נדר גמור הוא וכמש"ל וי"ל דבכלל ספק נזירות הוא גם כן היכא דיש ספק בלשונו אי מכוין לנזירות או לד"א דהוי דומיא דסתם נדרים ואפילו הכי אזלינן לקולא ולקמן בשמעתין יתבאר יותר:

גמ' אמר ר' זירא הא רבנן הא ר"א דלר"א לא מעייל ממוניה לספיקא וכ"ש גופו וכוותיה אתיא הא דספק נזירות להקל ואין להקשות דלמא ע"כ לא קאמר ר"א דלא מעייל ממוניה לספיקא אלא התם דההקדש חל על חיה ובהמה ודעתו על הודאי ואין