קרן אורה נדרים יח

הראשונה כו' משום דהשניה ג"כ ישנה קצת גם בשעת הראשונה. אבל היכא דהשניה שבועת שוא מיד אחר שיצתה השבועה מפיו תו ליתנהו בעולם וי"ל דאפילו לאחר שאלת הראשונה לא הדרא חיילא ועיין בש"ע סימן רל"ח סעיף י"ז ובדברי הגר"א ז"ל שם ודו"ק:

וראיתי לבאר בשמעתין עיקרא דהאי מילתא דאין שבועה חלה על שבועה מנ"ל וטעמא מאי אי משום דילפינן מעלמא דכי היכי דאין איסור חל על איסור בכל איסורים ה"נ בשבועה או דיש לזה איזה קרא ובשבועות פ"ג יליף הש"ס מקרא דלהרע או להיטיב לנשבע לבטל את המצוה או לקיים דלא חיילא שבועה ור"י בן בתירא פליג התם בנשבע לקיים וכתבו התוס' התם דע"כ לא פליג אלא בקיום מצוה כגון סוכה ולולב דאשכחן קרא דנשבעתי ואקיימה אבל נשבע שלא לאכול נבילה ריב"ב גם כן מודה דלא חל דאין איסור חל על איסור משמע מדבריהם ז"ל דלא איצטריך קרא דלהרע או להיטיב אלא לנשבע לקיים את המצוה שהיא בקום ועשה אבל נשבע לקיים מצוה שהיא בל"ת לא איצטריך קרא ומסברא ידעינן דאין איסור חל על איסור כמו בכל התורה ואפילו ר' יהודה בן בתירא מודה בזה אלא דיש לדקדק דלכאורה קרא דנשבעתי ואקיימה מיירי בין בקום ועשה ובין בל"ת כדאשכחן בכמה דוכתי שנשבעין נגד יצרן וגם זו מצוה היא כמ"ש לשמור משפטי צדקך' ושמירה ל"ת היא והר"ן ז"ל לעיל כתב דלדידן נמי בנשבע לקיים מצוה בקום ועשה חיילא שבועה לעבור בלאו וכ"כ המאור ז"ל בשבועות פרק שבועות שתים אלא דמדברי הר"ן ז"ל משמע דלא כדברי התוס' ז"ל דמשום קרא דנשבעתי ואקיימה הוא דעדיף קיום מצוה דקום ועשה דלדברי התוס' ז"ל מאי פריך הש"ס והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה אדרבה הא קמ"ל רב גידל מקרא דנשבעתי ואקיימה דבקום ועשה חיילא שבועה למיקם עליה בלאו אלא ודאי משמע מדבריו דמסברא ג"כ פשיטא לן דקאי בלאו דמלהרע או להיטיב לא אימעוט אלא מקרבן כמ"ש התם ולפ"ז אפילו בל"ת נמי אמאי לא יחול שבועה לעבור בלאו לדידן ובשמעתין משמע דלא חייל כלל וצ"ל דבמצות ל"ת ודאי לא צריך קרא מטעם דאין איסור חל על איסור ודוקא במצוה דקום ועשה הוא דאיצטריך קרא דבזה לא שייך סברא דאחע"א דעל קיום מצוה אפשר להוסיף עוד כמה אזהרות אלא דמקרא אימעוט לה מקרבן אבל מלאו לא אימעוט ולא איצטריך קרא דנשבעתי ואקיימה אבל התוס' ז"ל שם בריש מכילתין כתבו דלא חיילא שבועה כלל אפילו במצוה דקום ועשה וצ"ל דלשיטתם אזלי דריב"ב מקרא דנשבעתי ואקיימה הוא דסבירא ליה דשבועה חיילא על מצוה דקום ועשה ורבנן דממעטי ליה מקרא דלהרע או להיטיב ס"ל דלגמרי אימעוט אפילו מלאו בעלמא:

והתוס' ז"ל התם הקשו על ק"ו דריב"ב א"כ מהאי טעמא יחול איסור על איסור ואי משום דילפינן מקרא דאין איסור חל על איסור א"כ נימא אחע"א יוכיח ע"ש ולכאורה אין כאן קושיא למ"ש דאקרא דנשבעתי ואקיימה סמיך ריב"ב וכיון דמקרא שמעינן ליכא למימר יוכיח וי"ל דמ"מ ק"ו פריכא הוא מהא דאין אחע"א. אבל לפי מ"ש בשיטת הר"ן ז"ל דבקום ועשה לא שייך כלל הך סברא דלא יחול זע"ז לא תיקשי קושיית התוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל במלחמות כתב ג"כ דלא חיילא שבועה כלל על קיום מצות עשה ויליף לה מלא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים וגם קיום מצוה בכלל והיינו דוקא לת"ק דריב"ב אבל לריב"ב ע"כ קיום' מצוה לא הוי בכלל המיעוט דלא יחל דברו:

ולענין נדר לקיים המצוה בין בעשה בין בל"ת ג"כ נחלקו בזה בעל המאור והמלחמות ז"ל דעת הבעה"מ ז"ל דאין הנדר חל בקיום מצות ל"ת כמו קונם אכילת נבילה עלי אלא בקיום מצות עשה ולכאורה קיום מצות עשה לא אשכחן בקונם דקונם הוא מתסר חפצא עליה וזה לא שייך במצות עשה כמו מצה וסוכה אם לא כמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל גבי אשנה פרק זה דהוי כמו נדר צדקה ואומר הרי עלי לשנות פרק זה וכתב גם כן התם דלא חייל בקיום מצוה דהא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו דוקא בביטול מצוה כמו בישיבת סוכה עלי אבל בקיום לא חל בין בל"ת כמו אכילת נבילה עלי קונם בין בעשה כמו אשנה פרק זה וכן מסתבר דעיקר טעמא דנדרים חלין על דבר מצוה לא שייך אלא בביטול מצוה דעושה הסוכה כקרבן והמצוה ממילא בטל אבל בקיום ליכא למימר הכי ובנדר צדקה בהרי עלי לחוד בלא"ה לא שייך למיחל על דבר מצוה כמ"ש הרא"ש ז"ל התם:

אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות כתב דנדרים חלין על קיום מצות ל"ה ומפרש התם למתניתין דיש נדר בתוך נדר דבאומר קונם עלי ככר זה שני פעמים חייב שתים. ולשיטה זו א"צ לפנים דנדר עדיף משבועה בהא. אבל מה שהביא שם ראיה לזה מקונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל ומוקי לה בגמרא באומר הנאת תשמישך עלי אלמא דחל אפילו על ביטול ל"ת בשב ואל תעשה דהא ל"ת היא שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומסיק התם דכ"ש בקיום ל"ה זה אינו מוכרח דביטול ל"ת דתשמיש הוי ממש דומיא דביטול עשה משום דאסרה עליה ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור ומה לי עשה גרידא או ל"ת בכה"ג כיון דהטעם משום איסור החפץ והמצוה ממילא בטלה אבל בקיום ל"ת כמו אכילת נבילה עלי דהחפץ אסור בלא"ה ודאי לא חייל עליה עוד איסור הנדר משום דאין איסור חל על איסור ולא עדיף איסור קונם מהקדש גמור דלא הוי חייל על איסור חלב אי לאו דילפינן מקרא כדאיתא בכריתות ולא אשכחנא גוונא לנדר שיחול על דבר איסור אלא בכה"ג שנדר שלא לאכול בשר ביום צום דאין האיסור על החתיכה אלא היום גורם להזהיר את האדם באכילת בשר בזה י"ל דאם אסר בנדר שפיר חייל דיש לנדר מקום לחול על החתיכה דאין עליה שום איסור וכן לענין חרישה ביו"ט דאיסור חרישה הוא על האדם וכי אמר קונם שדה זו לחרישה י"ל דחייל שפיר וכמ"ש הר"ן ז"ל הכא דמהאי טעמא חל נדר על שבועה משום דשבועה איסור גברא ונדר מוסיף איסור חפץ ונראה מדבריו כאן דמחלק בהכי ומייתי ראיה לזה מהירושלמי אלא דמהירושלמי משמע דנדרים חלין על איסור גמור כמו נבילה גם כן וכמ"ש הר"ן ז"ל בעצמו בשבועות פרק שבועות שתים וע"כ צ"ל דבירושלמי מפרשינן להא דיש נדר בתוך נדר כפשטיה דנדר חל על נדר וכדברי היש מפרשים וכדילפינן מקרא דנזיר להזיר שהנזירות חל על נזירות:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב התם דאפילו לשיטה זו אין ראיה שיחול הנדר על איסור הבא מאליו כמו נבילה דע"כ לא מרבינן אלא באיסור הבא מעצמו. עוד כתב התם דאפילו לריב"ב דס"ל דשבועה חלה על דבר מצוה היינו דוקא שבועה שנתחדש בה קרבן אבל בנדר דאין בו שום חידוש אין איסור נדר חל על איסור אחר נראה מדבריו דריב"ב פליג אפילו בנשבע לקיים מצות ל"ת שלא לאכול נבילה ודלא כמ"ש התוס' ז"ל ואם כן לדידן נמי בנשבע על האיסור לקיימו קאי בלאו כמו שכתבתי לעיל לענין לקיים את המצוה ובמכות מוכח דלא חיילא שבועה כלל וי"ל כיון דקרבן ליכא ואין בה שום חידוש אין איסור חל על איסור ללאו גרידא אבל מש"כ לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו לפ"ז ודאי תיקשי מנ"ל דאין שבועה חלה על שבועה ללאו נהי דמקרבן אימעוט לה מלהרע או להיטיב אבל ללאו אמאי לא נילף בק"ו מנדרים דנדר חל על נדר כ"ש שבועה דחמורה דשבועה חלה על שבועה ומהיכא פשיטא ליה דאין שבועה חלה על שבועה ובירושלמי משמע דלאו כ"ע מודים בהא דנדרים חלין על האיסורין וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל במלחמות הא דהריני נזיר מיין של ערלה דחד מ"ד מוקי לה בפלוגתא דר"ש ורבנן. ואידך מחלק בין נדרים לשבועות משמע דמאן דמוקי לה בפלוגתא לא ס"ל לחלק בין נדרים לשבועות אלא דיש לומר דמאן דמוקי לה בפלוגתא ס"ל דנזירות לא דמיא לנדרים בהא דנזירות לא מתסר חפצא הוא אלא איסור גברא ומש"ה ס"ל דדמי לשבועות אבל ז"א דע"כ עיקר האי מילתא דנדרים חלין על האיסורין מנזיר להזיר שמעינן דנזירות חל על נזירות וא"כ אין לחלק בין נזירות לנדר ואפילו תימא דמסברא בעלמא ס"ל הכי כיון דחייל על ביטול מצוה כ"ש על קיום מצוה לפ"ז ג"כ אין לחלק בין נדר לנזירות דהא נזירות נמי חלין על דבר מצוה כדילפינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ועיין מש"כ התוס' ז"ל התם בנזיר אבל כבר כתבתי לעיל דאין לדמות חלות הנדר על דבר מצוה לחלות על האיסור והיותר קשה לי על דעה זו דנדרים חלין על דבר איסור מהקדש עצמו דאינו חל על איסור אחר אלא על ידי כולל או על ידי מוסיף כדאיתא להדיא בכריתות:

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשבועה לא חיילא על קיום מצוה בין בעשה בין בל"ת כמבואר בדבריו בפ"ה מהלכות שבועות אלא דגם משום שבועת שוא אינו לוקה משום דשרי לזרוזי נפשיה בקיום מצוה בין בעשה בין בל"ת. ומש"כ שם הלכה ט"ז דלוקה משום שבועת שוא ע"כ אהכאת חבירו קאי דעל קיום מצות עשה פשיטא דאינו לוקה משום שבועת שוא וכדרב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצוה ועיין מש"כ הק"ע בנזיר דף ב' ע"ב בד"ה אבל בפורט ודבריו אינן מובנים ועיין תוס' שבועות דף כ' ע"ב בד"ה דכי לא נדר בסוף דבריהם שכתבו ומיהו לריב"ב כו' דנראה קצת כסותרים לדבריו שהבאתי לעיל דריב"ב מודה בנשבע לקיים מצות ל"ת וגם דלא כדברי הר"ן ז"ל שכתב דדוקא גבי שבועה הוא דס"ל לריב"ב דחייל משום שנתחדש בה קרבן ועיין בש"ע סימן רל"ט סעיף ט"ו שכתב י"א דאם אמר שני פעמים קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת ולא הבנתי למה כתב הדבר בסתימות דהא זה תליא בפלוגתא זו אי נדרים חלין על דבר איסור דלמאן דס"ל דחלין כ"ש בשני פעמים קונם דחל זע"ז והרא"ש ז"ל בשבועות כתב ג"כ בסתם דנדר חל על מצוה גם בקיומה ולא כתב כן לעיל גבי אשנה פרק זה ע"ש בפירושו ויש לחלק כמש"ל דבדבר איסור שהוא חל על האדם ולא על החפץ כמו איסור אכילה ביום צום יכול להוסיף עליו איסור בנדר ג"כ וכמ"ש הר"ן ז"ל לענין נדר על שבועה ומה שהקשו