קרן אורה זבחים שנד

על השני וה"נ דומה להפריש לאחריות ע"ש שכתב הוא ז"ל בעצמו שדחוק הוא ואני לא אבין כלל דהא דהפריש לאחריות היינו משום דגם השני ראוי להקרבה לעולה וכדרב הונא אם שחטו סתם כשר תדע דמסיק דאינו חייב על השני אלא בשעיר נשיא דזכר הוא והוא עצמו ראוי לעולה אבל חטאת נקיבה אע"ג דהפריש לאחריות ותרעה עד שתסתאב מ"מ כיון דהיא עצמה לא חזיא לעולה פטור עליה בחוץ ואם כן כל שכן בכוסות דהשני נדחה לשפיכה לאמה היכי מחייב עליה בחוץ ובתוספתא ראיתי אומר שם אחד בחוץ ואחד בפנים אם כיפר בפנים חייב ע"ש ולא הבנתי לשון זה דאפילו לא כיפר בפנים מ"מ חייב על הראשון בחוץ כיון דהיה ראוי ליקרב. והך דינא דשתי חטאות כו' לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל ובחידושי מעילה הארכתי בזה וגם בלשונו ז"ל בפי' המשנה שכתב כאן דשתיהם מותרות באכילה דדבר נפלא הוא כתב שם:

דף קיב תוס' בד"ה הא מני רבי היא בדברים אלו עד סוף פירקין הארכתי בזה בחידושי תמורה אשר שם הוא עיקרי הלכות אלו:

הדרן עלך פרק השוחט ומעלה פרת חטאת פרק ארבעה עשר שם משנה פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה. והתוס' ז"ל כתבו נוסחא ששחטה חוץ מגיתה ופליגי בגמרא ר"ל אמר חוץ מגיתה היינו חוץ ממקום הבדוק מטומאה ור' יוחנן אמר כגון ששחטה לפנים מן החומה ור"י הוה מצי לאוקמי ששחטה שלא כנגד הפתח דפסולה אליביה ולא מיבעיא קאמר כדאמרינן בגמרא ויש לדקדק לר"ל דאמר חוץ ממקום הבדוק לה למה לי קרא דאל פתח כו' לפוטרו ומהיכא תיתי לחיובי משום שחוטי חוץ כיון דהמקום ראוי הוא אלא דפסולה היא משום דשמא יש טומאה במקום הזה וכן לר' יוחנן דחוץ מגיתה היינו תוך ירושלים ג"כ קשה היכי שייך בזה משום שחוטי חוץ כיון דקרובי קרביה וע"כ צ"ל דה"ה דכל שחיטת קדשים שלא במקום הראוי לו בכלל שחוטי חוץ הוא עכ"פ שמעינן ממתניתין דשחיטת פרה ושריפתה חוץ מגיתה פסולה למר כדאית לי' שלא במקום הבדוק לה ולמר כדאית לי' לפנים מחומת ירושלים ושלא כנגד הפתח לר' יוחנן וטעם אחד לשניהם דאיתקשו להזאה וכן תנן במס' פרה פ"ד שרפה חוץ מגיתה פסולה אין הפסול אלא משום דלא שרף כנגד הפתח אבל אם שחט ושרף כנגד הפתח אע"פ שהשחיטה והשריפה לא היו במקום אחד משמע דאין כאן פסול והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' פרה כתב שחטה חוץ ממקום שריפתה אפילו שחטה לפנים מן החומה פסולה שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה ג"כ פסולה וקשה מאי קמ"ל בהני תרתי דיני כיון דעיקר טעמא הוא משום דלא כיון נגד הפתח וזה כבר כתב שם הלכה ה' וכן אם שחט או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה והיינו הך דחוץ מגיתה ונהי די"ל דהכא קמ"ל לפנים מן החומה דפסולה גם אם היא כנגד ההיכל אכתי תיקשי למה חילקן בתרתי שחט' חוץ ממקום שריפתה שרפה חוץ ממערכה שנשחטה כו' כיון דחד טעמא לתרווייהו למה תלאן זה בזה וזה נראה בכוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו שם ע"ש ובכ"מ ודו"ק:

שוב ראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ודינה שתשרף על עצים מסודרים כמין גת במקום שחיטתה על הר המשחה ואם שרפה חוץ למקום ההוא פסולה ודוגמת המקום הזה לשריפת' בדוגמת העזרה לקרבנות ויעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב כו' הודיע אותנו שאין הדבר כן מלשון זה ג"כ משמע דהפסול בשריפה שלא במקום שחיטה הוא פסול לעצמו ולאו משום דלא כיון כנגד הפתח אבל לא שמענו פסול הזה מהיכא ילפינן וצ"ע:

דף קיג גמרא ר"ל אמר כשירה אל מחוץ למחנה ושחט והרמב"ם ז"ל בחיבורו שם כ' דמושחט אותה לפניו ילפינן שחיטה שלא כנגד הפתח פסולה ובגמרא לא משמע הכי:

שם גמרא במאי קמיפלגי מר סבר ירד מבול לא"י כו'. ויש לדקדק הא עיקר החשש הוא משום קבר התהום וא"כ מתי מבול לר"ש דאמר קברי כו' אין מטמאין באהל וודאי גם אלו בכלל זה אלא אפילו לרבנן קבר שלפני הדיבור לכ"ע אין מטמא באהל ואם כן אין חשש קבר התהום וכבר האריכו התוס' ז"ל בכמה דוכתי בב"מ ובב"ב ובסוף נדה ולמאי דמסיק דלר"י נמי בא"י ג"כ מתו בהבלא צ"ל דאלו שמתו בהבלא באו אל קבר אחר שנתיישבה הארץ אבל אלו שמתו ע"י המבול נימוחו כמו שנאמר וימח את כל היקום ונבללו בעפר הארץ ומשום הכי לא בדיקה היא ולא נתבאר האי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל אי צריכין לבדוק מקום שחיטת הפרה אי לא אע"ג דכתב שם דכל מקומות הפרה היו חלולים מפני קבר התהום היינו לכתחילה משום דמעלה עשו בפרה אבל בדיעבד לא נתבאר אם פסולה היא ולר"י משמע דכשירה היא כדאמר והלא א"י בדוקה היא וע' תוס' בד"ה חוץ ממקום הבדוק כו' שהקשו וכי מדאורייתא בעי בדיקה דאיצטריך קרא ותי' דאיצטריך קרא אם שרפה במקום טומאה דאסור דאורייתא וא"כ קשה מאי קאמר ליה ר"י והלא כל א"י בדוקה היא הא קרא איצטריך למקום טומאה וי"ל דר"י קאמר דליכא לפרושי חוץ מגיתה אמקום טומאה כיון דלאו משום חשש טומאה הוא דעושין לה גת א"כ טומאה מאן דכר שמיה הכא:

ע"ב גמרא אלא אמר ר' מני כאן קודם ווידוי אימעיט מלה' דמאל אהל מועד ליכא למעוטי דהא ראוי לבא אל אהל מועד לאחר ווידוי אימעיט מאל פתח אהל מועד. וכתבו התוס' ז"ל בד"ה כאן כו' דהא דמייתי במתניתין שעיר מאל פתח כו' הוא אגב גררא כיון דשמעינן מלה' אפילו קודם ווידוי וכבר כתבתי בזה בחידושי תמורה מה שנראה לי לפרש דברייתא ומתניתין פליגי אהדדי תנא דמתני' לא ממעט אלא מאל פתח כו' היינו דווקא לאחר ווידוי אבל קודם ווידוי חייב ותנא דברייתא ממעט מלה' אפילו קודם ווידוי וברייתא דיומא דלא מחייב אלא קודם הגרלה משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ אזלא בשיטתא דהך ברייתא דקודם ווידוי ג"כ פטור וישבתי בזה דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דקודם ווידוי חייב עליהם משום דפסק כתנא דמתניתין דלא פטר אלא לאחר ווידוי מקרא דאל פתח וכ"כ הצ"ק ז"ל והתוס' ז"ל דקדקו אמאי לא אימעיט פרת חטאת ובדק הבית ג"כ מלה' ע"ש ונראה דלא אימעיט מלה' אלא שעיר המשתלח דכתב שעיר אחד כו' ושעיר אחד כו' אלמא דזה לא מיקרי לה' אבל פרה ובדבה"ב הוי לה':

וכתב רש"י ז"ל דבדה"ב אפילו תמימים אימעיט מאל פתח כו' ודקדקו התוס' ז"ל הא כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואם כן עומדין הם לפתח אוהל מועד ובאמת אין זה אלא מדרבנן כדמוכח במנחות דף ק"א ועוד דכל זמן שלא נפדו קדושת בדה"ב עליהם ואין עליהם קדושת מזבח אלא לאחר פדיה וכ"כ התוס' ז"ל בעצמם:

דף קיד תוס' בד"ה וקסבר כו' ע' בחי' תמור' ד' כ"ד הארכתי בהלכה זו ובד' התוס' ז"ל ע"ש:

שם גמרא ואי תני תורין משום דלא חזי ואידחי אבל בע"מ דחזי ואידחי אימא מודה ר"ש לרבנן ויש לדקדק אמאי לא ניחא ליה להש"ס בסברא קמייתא אבל בע"מ דמאיס אימא מודה ר"ש ולמה לי' לחדושי סברא אחריתי דבע"מ גרע משום דחזי ואידחי. ואי לאו דמסתפינא היה נראה דצ"ל אימא מודו להו רבנן לר"ש בבע"מ משום דחזי ואידחי וזה מעליותא הוא לחיובי בחוץ כיון דכבר היה ראוי לפתח אוהל מועד וכדאמרי' לעיל לענין רובע ונרבע ולפ"ז כל הני צריכותא כולהו לאשמועי' דרבנן פליגי בכולהו. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגם בצריכותא בתרא גרסי אימא מודו להו ר"ש לרבנן במחוסר זמן משום דפסולא מעלמא וכתב הבה"ז ז"ל שכן היא גירסת הרע"ב ז"ל ולפנינו גירסת הרע"ב ז"ל כגירסת רש"י ז"ל ע"ש אבל מדברי התוס' ז"ל נראה ג"כ דהוי גריס כדברי הרע"ב ז"ל אימא מודה ליה ר"ש כו' דכ' שם דהא דקאמר בע"מ דחזי ואידחי הוא לרווחא דמילתא ובלאו הכי הוי מצי למימר אימא מודה ר"ש וכדכתב הרע"ב ז"ל לקמן עכ"ל התוס' ז"ל והרגיש בזה שדקדקתי למה לי' למימר האי סברא דחזי ואידחי הא בלאו הכי הוי מצי למימר אימא מודה ר"ש לרבנן וכדמסיק הרע"ב ז"ל לקמן אבל לא הוי צריכי להביא מדברי הרע"ב ז"ל דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב ג"כ כגירסת התוס' ז"ל בצריכותא בתרייתא אימא מודה ר"ש לרבנן ע"ש ולפי מש"כ דכל הני צריכותא לרבנן הם אתי שפיר דקא משמע לן דרבנן פליגי בכולהו אפילו במחוסר זמן דיליף ר"ש מקרא דעובר בל"ת ומסברא קאמר ר"ש דכל הראוי לאחר זמן חייב בל"ת אפילו אלו שפסולן בגופן וה"א דרבנן לא פליגי אלא בהנך דקים לר"ש מסברא אבל מחוסר זמן דיליף מקרא אימא מודו לר"ש קמ"ל אבל לגי' התוס' והרמב"ם ז"ל אימא מודה ר"ש במחוסר זמן קשה היכי מצינן לומר הכי אי מודה במחוסר זמן א"כ לית ליה קרא להכי ומנ"ל בכל הראוי לאחר זמן לחייבו בל"ת ויש לישב ודו"ק:

שם גמרא חובות לא תקריבו וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא ופירש"י ז"ל דחובות יחיד לא קרב לא