קרן אורה זבחים שמב

דווקא אם שחטו וזרקו עליו הוא דטובל ואוכל לערב אבל אם שחטו ולא זרקו עדיין אין זורקין עליו לפירוש רש"י אם מת בין שחיטה לזריקה אסור לזרוק עליו. וכן לדברי הרמב"ם ז"ל אם עבר ושחט לחוד אין זורקין לכתחילה. ובירושלמי פרק האשה איתא אמר ר"י בר בון מתניתא בשנעשה אונן משעה ראשונה בין שחיטה לזריקה אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה כבר הורצה משמע דאחר שחיטה גם כן זורקין עליו לכתחילה אלא דנראה דצ"ל כשנעשה אונן משעה ראשונה או בין שחיטה לזריקה דאז שוחטין וזורקין עליו ואוכל גם כן אבל אם נעשה אונן אחר שחיטה וזריקה כבר הורצה וכדברי רב אדא בר מתנה מאי דהוי הוי. ועיין תוס' סוכה דף כ"ה ע"ב בתוס' בד"ה אבל הכא דלא מטי זמן חיובא שהקשו לרבא דאמר הכא דאחר חצות גם כן מטמא לקרוב אם כן למה לי קרא דחתן דעוסק במצוה פטור מן המצוה הא שמעינן מהכא דאפילו מטא זמן חיובא דפסח מטמא לקרובים ולא הבנתי קושיתם דהכא רחמנא פטריה מפסח מקרא דשלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם וכמו שפירש רש"י ז"ל ואם כן ממילא מותר לטמאות גם כן ועוד דבלאו הכי אין זה ענין להא דעוסק במצוה כו' כיון דשניהם מוטלין עליו כאחת ואי אפשר לקיים שניהם וסבירא ליה לרבא מסברא דעשה דפסח נדחה מפני עשה דקרובים כיון דעשה דפסח יש לה תשלומין בשני וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל ומכל מקום מהא דאמרינן התם דקרא אתי להיכא דלא מטי זמן חיובא דפסח וודאי ס"ל כשיטתיה דאביי דאחר זמן חיובא עשה דפסח עדיף וכדמשמע נמי בסוף פרק מי שהיה טמא דרבא גופא סבירא ליה הכי ודו"ק:

ומהא דמוכח אביי מעובדא דיוסף הכהן שטימאוהו אחיו בע"כ דאם מת קודם חצות חל אנינות ומידחי מפסח יש לדקדק קצת על שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל דטומאת אשתו הוא מדברי סופרים דעשאוה כמת מצוה ע"ש דאם כן מאי ראיה היא זו הא במת מצוה לכ"ע חייב להיטמא אפילו אחר חצות וי"ל דנהי דעשאוה כמת מצוה מכל מקום לא חמיר מקרוב דמצוה מן התורה לטמאות ועיין מש"כ בזה בחי' מ"ק שם:

ע"ב גמרא רבה בר רב הונא אמר כו' ולפי מסקנא זו יום ליקוט ויום שמועה בקדשים אסור עד הערב כמתניתין דפסחים טובל ואוכל בקדשים לערב אבל פסח אוכל אפילו יום ליקוט עצמות ויום שמועה בעצמו ויום קבורה אסור בין בפסח בין בקדשים עד הערב. והיה נראה דהכי קיימא לן דרבא סבירא ליה הכי כדאמר ציית מאי דאמר לך רבך דאכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא והיינו מהא דמותר ביום ליקוט עצמות וגם לא מצינו מאן דפליג עליה בהדיא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ק"פ משמע דיום קבורה וליקוט ושמועה לכולם חד דינא להם ולא הותרו בפסח גם כן אלא בלילה שלהם אבל באותו יום עצמו כגון ששמעו אחר שקיעת החמה אפילו בפסח אסור וקצת תימא על נושאי כליו ז"ל שלא הרגישו בזה ועיין בירושלמי פרק האשה דאיתא התם גם כן להאי שיטתא אלא דנראה קצת דגרס התם במתניתין דפסחים השומע כו' והמלקט כו' אוכל בקדשים ולא גרס לערב משמע דבקדשים גם כן מותר אפילו ביום שמועה עצמו ע"ש בגמרא דשקיל וטרי ובמחלוקת רבי ורבנן איתא התם ג"כ שיטתא אחריתי מתלמודין ע"ש:

שם תוס' בד"ה אכילת פסחים כו' עיין שם שר"ל דאפילו לר' נתן דאמר אכילה לא מעכבא הכא שאני דבעינן גברא דחזי כדאיתא התם בפרק כיצד צולין והתם לא אמרינן אלא דבעינן גברא דחזי בשעת זריקה אבל כוונתם דמכל מקום אכילת פסח אפילו לר' נתן מצותה יותר גדולה מאכילת שאר קדשים דהא בעינן בפסח גברא דחזי לאכילה מה שאין כן בשאר קדשים וק"ל:

דף קא גמרא כאן בקדשי שעה כו' ומסקינן דלר' נחמיה קדשי שעה הותר לגמרי בין ביום בין בלילה. ואמר משה לאהרן שיאכל גם קדשי דורות והשיב לו אהרן בקדשי דורות איכא קל וחומר ממעשר. והקשו התוס' ז"ל הא איכא למיפרך מה למעשר כו' ולרבנן לא הותר אז אלא אנינות לילה ומשה אמר לאהרן דהותר גם ביום והשיב לו אהרן שמא לא שמעת אלא בלילה אבל ביום קל וחומר ממעשר כו'. ותמהו התוס' ז"ל גם כן הא האי קל וחומר איכא גם בלילה דלדורות אנינות לילה ג"כ דאורייתא לר"י ויש לדקדק לדברי משה דלא ס"ד לדרוש הקל וחומר ממעשר אם כן למה בא הציווי כלל שיאכלו באנינות כיון דלא אשכחן אזהרה על אכילת קדשים באנינות ממילא הוא מותר וע"כ צ"ל מדצוותה התורה האי התירא לאכול באנינות שמע מיניה דהקל וחומר ממעשר לאו פריכא הוא ומסברא היה אסור לאכול קדשים באנינות להכי בא הציווי כאן להתיר ונחלקו משה ואהרן בסברא בעלמא לר"נ אמר משה אחרי שהתירה התורה כאן אנינות וחידוש הוא שחידשה תורה באותו יום ההיתר הוא בין בקדשי שעה בין בקדשי דורות של אותו היום ואהרן השיב לו כיון דלא בא הציווי אלא בקדשי שעה לא שמענו לאותו חידוש אלא בקדשי שעה אבל קדשי דורות באיסורן קיימי. ולר"י היה בדעת משה דהותר אכילת אונן לגמרי אפילו ביום ואהרן השיב כיון דחידוש הוא שחידשה תורה היום לא שמענו אלא היתר לילה אבל היתר יום אם לא שמענו כיון דעיקר מריריה ביום הוא מסתברא לומר דיום כדקאי קאי באיסוריה ולא נתחדש ההיתר אלא בלילה ומיושב תמיהת התוס':

ויש לדקדק בהא דפליגי תנאי הכא באנינות לילה אי דאורייתא אי דרבנן ולמאן דאמר דאורייתא משמע דהלילה הולך אחר היום א"כ אם אירע דבר בלילה לא הוי אונן אלא באותו הלילה אבל לא ביום שאחריו ולמ"ד אנינות לילה דרבנן הוי איפכא והוי אונן כל היום ואשכחן קולא למ"ד דאוריתא וחומרא למ"ד דרבנן ואי נימא דלמ"ד דאורייתא אפילו אם אירע בלילה הוי אונן גם בלילה שאחריו א"כ אשכחן אנינות יותר מיום ולילה ולא מצינו יותר מיום שלם כדכתיב ואחריתה כו' וצ"ע יבולע המות לנצח במהרה:

שם גמרא סבר לה כר"א דאמר ר"א לא נתכהן פנחס כו' רב אשי עד ששם שלום בין השבטים ומסקינן דלרב אשי נתברך להיות כהן בשעת הריגת זמרי אלא דלא נתרצו לו ישראל להלבישו ולמשחו ולחנכו עד ששם שלום כו' כמש"כ התוס' ז"ל ולפ"ז לרב אשי נמי היה כל דיני כהונה עליו לאכול קדשים ושלא לישא נשים הפסולות לכהונה מיד אחר הריגת זמרי דהלבשה וחינוך אין מעכבין אלא לעבודה ולזה קאמר רב אשי לא נתכהן כו' עד ששם שלום כו' וא"כ א"ש גם לר"א הא דיליף ר"ש ביבמות דף ס"א דגיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה ממלחמת מדין שנ' החיו לכם ופנחס הי' עמהם אלא דבלא"ה א"ש דר"ש ס"ל בשמעתין דפנחס נתכהן מיד כדאמרי לי' לר"נ דא' הלא פנחס הי' עמהם:

ולכאורה ק' לרב אשי הא דאמר ר' ישמעאל בב"ב פ' יש נוחלין מקרא דויקברו את אלעזר בגבעת פנחס וכי מנין לפנחס שאין לאלעזר אלא ש"מ ירושת אשתו ד"ת ולדברי רב אשי הא פנחס בבואו לארץ עדיין לא נתכהן והי' לו ליטול חלק בארץ ולפי הנ"ל ניחא דלרב אשי נמי כהן הי' מהריגת זמרי אלא דלעבודה לא נתכהן. אבל בלא"ה א"ש דנהי דכהן לא הוי מ"מ לוי הוא ואין לו חלק בארץ והוי מצי הש"ס למימר דלא פליגי ר"א ורב אשי דר"א קאמר לענין אכילת קדשים נתכהן בהריגת זמרי ורב אשי אמר דלענין עבודה לא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ובעיקר טעמא דפליגי בכהונת פנחס פירש"י בחומש הביאו המהרש"א ז"ל בח"א כאן מפני שלא נמשח יחד במילואים כשנמשחו אהרן ובניו לא נתקדשו אז אלא זרע הנולד אחר משיחה ובשלמא לר' אלעזר א"ש דע"פ הדיבור נתכהן גם הוא אבל לרב אשי אם לא הי' קדושת כהונ' עליו היכי נעשה כהן ע"פ שימת השלום וע"כ נ"ל לר"א נמי סמכו על הבטח' דוהית' לו ולזרעו כו' וע' בסוט' דף מ"ג דקרי לפנחס משוח מלחמ' ולרב אשי ע"כ זה כמ"ד כאן דפנחס נתכהן כאחד עם אהרן ובניו ודו"ק וברייתא דלקמן בן בנה משוח מלחמ' ג"כ ס"ל דנתכהן מיד:

שם גמרא אמר רב משה רבינו כ"ג הי' וחולק בקדשי שמים כו' יש לדקדק מנ"ל דכה"ג הי' נהי דילפינן מהאי קרא דהי' אוכל בקדשי שמים אבל כה"ג מנ"ל וכן בפרש' נאמר כל עבודות כה"ג לאהרן לבד וי"ל דמסברא אומר כן כיון דבז' ימי המילואים הי' משה משמש לבד מסתברא שלא ירד ממעלתו וברצונו הי' תלוי אם הי' רצונו הי' יכול לשמש בכהונה גדול' כל מ' שנה בח' בגדים אלא משום דטריד בשכינה הניח לאהרן הכהונ' גדולה כי מעלת משה הי' יותר גדול' כמבואר בדברי הזוה"ק משה שושבינא דמלכא כו' וכש"כ שלא נגרע מאתו מעלת אהרן ג"כ והיינו דמשני לקמן אימא אף מלך וכה"כ כמ"ג. ועיין במדרש קרח שאמר להם משה אנו אין לנו אלא ה' אחד ותור' אחת וכה"ג אחד כו' היינו משום דאע"פ שהי' למשה רבינו קדושת כהונ' גדול' עכ"ז לא נשתמש בה והניח' לאהרן ע"פ הדיבור:

שם גמרא שהרי הותרו לזר ולהם מאי לאו משה לכאורה אין כאן חידוש בקרבנות המילואים שנאכלו לזר דהא קודם הקמת המשכן הי' העבוד' בבכורות ולא נתקדשו הכהנים עדיין וכל ז' ימי המילואים דין במה להם וכמש"כ התו' ז"ל במס' ע"א דל"ד בד"ה במה שימש משה כו' בשם הר"י מאורליינייש דכל ז' ימי המילואים הי' דין במה ע"ש וי"ל דמ"מ חידוש הוא כיון דכל קרבנות מילואים מצות אכילתן לאהרן ולבניו כמה שנאמר בשלו את הבשר כו' הא דהותר למשה הוי חידוש: