קרן אורה זבחים שמא

נדה יש לישב דהתם מיירי באומרת נשמרתי מכל טומאת הגוף ומשום היסח הדעת לחוד אמרי ב"ה דאינה צריכה טבילה וההיא דטהרות מיירי שלא נשמר מטומאת הגוף ואינו יודע בבירור שלא נטמא. אבל מש"כ הרמב"ם ז"ל דאין צריך הערב שמש קשיא טובא מ"ש מהא דכתב שם בהלכה זו דאם לא שמר עצמו מטומאה צריך הערב שמש אפילו לתרומה וע"כ נראה מדבריו ז"ל דהיסח הדעת מאכילה לחוד והיסח הדעת מטומאה לחוד וכן נראה מדבריו ז"ל בפי"ב שם שכתב דאונן ומח"כ אין צריכין טבילה לתרומה משום דמותרים הם בתרומה משמע דאלו היו אסורין בתרומה גם לתרומה היו צריכין טבילה משום היסח הדעת דאכילה ולפ"ז יקשה ממתניתין דסוף נדה טבולת יום ארוך אמאי אינה צריכה טבילה באחרונה כיון שהסיחה דעתה מתרומה כל זמן הזה וצ"ע:

ע"ב גמרא ותיטמא מה שבתוכו אמר רבא באומר כו' ע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מטמאי משכב וע' כ"מ ז"ל שם:

שם גמרא אונן ומח"כ טובל ואוכל פסחו לערב כו' וכ' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל דלא גרסינן מח"כ דמ"ט לא יאכל בקדשים לערב אחר שטבל. וראיתי להלח"מ ז"ל שיצא לידון בדבר החדש לדברי הרמב"ם ז"ל דמחוסר כיפורים אין צריך טבילה בע"פ והא דתנן בחגיגה דצריך טבילה לקדש היינו דווקא בשאר קדשים אבל פסח דיודע הוא דיאכל הפסח בלילה אינו מסיח דעת ואין צריך טבילה. ודייק הכי ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו שם גבי אונן וטובל ואח"כ אוכל כדי שיפרוש מאנינות כו' ולא כתב לטעם הפשוט משום חשש טומאה כמש"כ בפי"ב מה' אה"ט משום דגבי פסח ליכא להאי טעמא כיון דמותר באכילת פסח בלילה אלא הטעם כדי להסיר האנינות ובמח"כ ליכא להאי טעמא ע"ש. והוא נגד סוגיא מפורשת בפ' תמיד נשחט דף נ"ט אין לך דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים אלא קטרת כו' ומח"כ בע"פ שטובל שנית ואוכל פסחו לערב אלמא דגם בפסח טובל שנית ע"כ נראה דהא דאיצטריך הכא גבי אונן לטעמא כדי להסיר האנינות הוא משום דאכתי לא תם אנינותו דבלילה ג"כ אסור בקדשים ומה אהני טבילה זו ופסח בלא"ה אינו נאכל אלא בלילה לזה כתב דהטבילה אינה אלא כדי להסיר אנינותו אבל מח"כ אחר שהביא כפרתו וודאי צריך טבילה גם לפסח ככל הקדשים וסמך בזה על מש"כ בהלכות אה"ט דמח"כ צריך טבילה לקדשים ודו"ק:

שם גמרא וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן משלח קרבנותיו כו' וכתב רש"י ז"ל דמסקנא דאיסור שילוח הוא מדרבנן בכל הקרבנות ואסמכתא בעלמא הוא ולבר מפסח קאמר. ובאמת משמע הכי בתוספתא במכילתין דאוסר ר"ש לאבל כל ז' לשלח קרבנותיו וזה וודאי אינו אלא מדרבנן דכל דין אבילות מדרבנן הוא וכן איתא במ"ק אבל אינו משלח קרבנותיו מהא דר"ש שלמים כשהוא שלם הוא מביא אלא דאין זה מוכרח דכל ימי אבילות וודאי הא דאינו משלח הוא מדרבנן דחסרונו ג"כ אינו אלא מדרבנן אבל יום ראשון דחסרונו הוא מה"ת דאסור בעבודה ובאכילת קדשים מה"ת וגם אכילתו ביום ראשון יש מהראשונים דס"ל דהוי דאורייתא וכמו שכתבתי בזה בחידושי מועד קטן אינו משלח גם כן מדאורייתא דדרשא גמורה היא שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ונראה דהכי מוכח מהא דבעי התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ובעי למיפשט מהא דכל ארבעים שנה במדבר נזופים היו ושלחו קרבנותיהם וע"כ הא דמיבעי ליה במנודה אי משלח קרבנותיו הוא גם כן מהך דרשא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דמנודה נמי כל דיני אבילות עליו ואי אין דרשא זו אלא אסמכתא ומדרבנן היכי פשיט מהא דאבותינו במדבר שלחו קרבנותיהם דילמא אכתי לא גזרו אלא וודאי משמע דדרשא גמורה היא ובלאו הכי כל הני שינויא דלקמן ס"ל דדרשא גמורה היא וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש שכתב בדין מנודה דהוי ספק לפיכך אם הקריב מרצה משמע דבאבל אם הקריב גם כן לא מרצה וע"כ מדברי תורה הוא דאי מדרבנן אמאי אינו מרצה ולפ"ז הא דאינו מרצה באבל היינו דווקא ביום ראשון אבל לא בכל שבעה וכו' ונראה עוד דמצורע נמי בכלל זה הוא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה והוא דברי ר' שמעון במועד קטן וקשה לזה מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף על גב דאין ראויין לביאה וכבר כתבתי בזה במכילתין. אבל לפי הנ"ל עיקר הטעם שאינו ראוי לבא אל המחנה ובדד ישב כמנודה הוא גם כן בכלל כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ואחר כל הנ"ל מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דבכל הני אפילו אם עבר והקריב לא נרצה כי אם במנודה דספיקא הוא הוא דהורצה ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל אהדדי:

והתוס' ז"ל כתבו דאין לומר דהא דפסח מחויב אפי' באנינות משום דאתי עשה דפסח ודחי עשה דאנינות דאם כן מנ"ל דאנינות לילה דרבנן אפילו הוי דאורייתא אתי עשה דפסח ודחי וכבר דקדקו בזה הבה"ז והצ"ק הא אכילת פסחים לא מעכבא ס"ל השתא בכוליה שמעתא וכן לאביי לקמן דמוקי לה להא דאונן טובל ואוכל פסחו במת אחר חצות וחיובא דפסח מדחי לאנינות ואפילו הכי אנינות לילה ע"כ דרבנן כמש"כ רש"י ז"ל לקמן בד"ה אביי אמר ע"ש וי"ל דלאביי דמוקי לה אחר חצות דעשה דפסח קדים ואין אנינות מדחי אותה בזה דייקינן שפיר דאנינות לילה דרבנן דאי דאורייתא הא קדמה עשה דאנינות לעשה דאכילה ואין עשה דאכילה דוחה עשה דאנינות כמו קודם חצות דאין עשה דשחיטה דוחה עשה דאנינות אבל למאי דסלקא דעתך השתא דאפילו מית קודם חצות אתי עשה דפסח ודחי לאנינות תדחה גם כן מפני עשה דאכילה אף על גב דלא מעכבא מכל מקום עשה דידה עדיפא דיש בה כרת. ובאמת לא אשכחן מאן דאמר דאכילה לא מעכבא בכהאי גוונא דמאן סבירא ליה אכילת פסחים לא מעכבא ר' נתן וגם הוא מודה דבעינן גברא דחזי לאכילה כדאיתא בפ' כיצד צולין ויתבאר עוד לקמן בזה:

שם רש"י בד"ה והעצים המתנדב עצים מביא קרבן עמהם אבל עצים גופייהו משמע לרש"י ז"ל דלאו קרבן הוא כרבנן דרבי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש לא משמע הכי:

דף ק גמרא אביי אמר כאן שמת קודם חצות כו' מסקנת אביי דהיכא דחל האנינות קודם זמן פסח בהא קאמר ר"ש דאינו מקריב כשהוא אונן אבל מת לאחר חצות דכבר חל עליו חיובא דפסח מביא אפילו באנינות דנדחית מפני חיובא דפסחא. וברייתא דיוסף הכהן שטימאו אותו בע"כ מיירי שמתה קודם חצות והא דלא רצה ליטמא צ"ל דמשום רגל הוא דלא רצה ליטמא דמפסח בלאו הכי אידחי לשני משום אנינות ואידך ברייתא דאסרי ליטמא אם הולך לשחוט את פסחו היינו במת אחר חצות דאנינות לא פטר ליה מפסח משום הכי אסור ליטמא ובעי הש"ס למידחי דלר"ע דאמר מצוה לטמאות אפילו אחר חצות יטמא דפסח יש לו תשלומין בשני וברייתא דתני לא יטמא ר' ישמעאל היא דאמר רשות ומסיק לא ס"ד כו' ושפיר מוכח מהך ברייתא דאחר חצות אין אנינות לפסח וגם לא יטמא ורבא משני אידי ואידי אחר חצות פירש רש"י ז"ל דאפילו מת אחר חצות גם כן אנינות מדחי הפסח מקרא דשלמים כשהוא שלם כו' והא דאמר ר"ש דאונן טובל ואוכל פסחו לערב היינו במת אחר ששחטו וזרקו עליו ואפילו הכי לא העמידו דבריהם ז"ל באכילת פסח דאכילת פסחים מעכבא ולשיטתא דרבא יקשה ברייתא דאמרת לא יטמא כמאן כיון דמת לו מת ממילא נדחה מפסח ואמאי לא יטמא אפילו לר"י דאמר רשות אם לא שנאמר דהאי תנא פליג אר"ש בהך דרשא דכשהוא שלם וס"ל דאונן משלח קרבנותיו וגם נפקא מינה לכהן גדול דמקריב אונן מוזהר הוא שלא ליטמא אבל כהן גדול בלאו הכי אסור לטמא לקרוביו והרמב"ם ז"ל פירש כאן לאחר ששחטו עליו היינו אם עבר ושחטו עליו לאחר שמת לו מת אפי' מת קודם חצות דלכתחילה אין שוחטין עליו אבל אם עבר ושחטו עליו טובל ואוכל לערב. ועיין בכ"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל ומה מאוד נכון בזה הגהת הר"א ז"ל מווילנא דגירסת הרמב"ם ז"ל הוא אידי ואידי קודם חצות וברייתא דטובל ואוכל לערב היינו לאחר שעבר ושחט עליו ואתי שפיר לפ"ז דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא דאביי מוקי להך דטובל ואוכל במת לאחר חצות דלכתחילה שוחטין עליו ואוכל לערב ורבא מוקי לה אפילו קודם חצות אלא דעברו ושחטו עליו טובל גם כן ואוכל לערב אלא דיש לדקדק לפי מה שהוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ביאת מקדש דבכל הני כגון אבל ומצורע אפילו בדיעבד לא הורצה אם שלחו קרבנותיהם אם כן מאי שנא פסח דהורצה בדיעבד ומנ"ל לחלק בזה בין פסח לשאר קדשים כיון דפסח גם כן בכלל דרשא דשלמים כשהוא שלם כו' ואולי י"ל דבאונן מרצי הציץ בדיעבד כיון דהותר מכללו אצל כהן גדול אפי' לעבוד. ועוד י"ל דרבא לטעמיה לעיל בריש פרק כל הזבחים כו' דבקרבן ציבור אונן מרצה וכיון דמרצה אפילו בכהן העובד כל שכן דמרצה אם אונן שלח פסחו דפסח קרבן ציבור הוא אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא קיימא לן כרבא בהא אלא כרבה בר אהילאי דאותביה לרבא התם וצ"ע:

והנה בין לפירוש רש"י ז"ל ובין לשיטת הרמב"ם ז"ל משמע