קרן אורה זבחים שמ

שם גמרא אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל ע' תוס' בד"ה אף כל כו' דמסקי דלמ"ד במעי אמן הן קדושין החלב ושתי כליות מהשליל אינן קריבים ומשמע דכ"ז למ"ד דנין אפשר משאי אפשר אבל למ"ד אין דנין חלב ושתי כליות דשליל ג"כ קריבים ולא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מה' תמורה אם שחט חטאת ומצא בה שליל נאכל לזכרי כהונה ודין חלב ושתי כליות שלו לא נתבאר בדבריו ז"ל שם:

שוב ראיתי בפ"א מה' מעה"ק דהחלב של שליל אינו קרב וכמשמעות' דשמעתא פ' בהמה המקשה דכ"ע מודו בהאי הקישא לאשם אלא דהכא משמע דר"ע לא ס"ל האי הקישא דשפיר ושליא משום דלטעמיה אזיל דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר במנחות סוף פ' התוד' ולהכי מוקי לה לעצמות דמותרין וא"כ יקשה לדידן דקיי"ל אין דנין כו' מנ"ל דחלב שליל לא יקרב וצ"ל דהא דילפינן מאשם דאין חלב ושתי כליות דשליל קרב מקרא אחרינא הוא וכמש"כ רש"י ז"ל התם דברי הת"כ וע"כ הקישן הכתוב וכ"ע מודו היכא דלא איצטריך הקישא אלא להכי וכמש"כ התו' ז"ל שם ד' פ"ב ע"ב ע"ש. והכי מוכח מסוגיא דפ' בהמ' המקשה דאי נימא דלמ"ד אין דנין אפשר כו' לא דרשינן להאי הקישא א"כ מאי פריך התם לר"ל או לר"י ע"ש כיון דהך ברייתא כמ"ד דנין אפשר כו' ואנן קיי"ל כמ"ד אין דנין כו' אלא ש"מ דכ"ע מודו בזה ודו"ק וע' תוס' מנחות שם דמשמע מד' דגרסינן אמר שמואל א"ר אליעזר היינו ר"א הגדול ול"נ דצ"ל ר' אלעזר היינו ר"א בן שמוע דר"א הגדול קדים טובא לשמואל ועוד אשכחן בחולין מימרא דשמואל משום ר' אלעזר בפ' כל הבשר ע"ש:

שם גמרא מילואים מה מילואי' כו' ואין בע"ח במותריהם אף כל כו' פירש"י ז"ל דילפינן מינה דאין מותרי בע"ח בשריפה וצ"ע למה לי קרא להכי הא שמעינן לה מהילכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכן ילפינן במנחות פ' התודה למותר תודה דקריבה ואין טעונה לחם והיינו שלמים וכדתנן להדיא בתמורה ריש פ' ואלו קדשים דשלמים וולדן ותמורתן כיוצא בהן והיינו מותר שלהם אם לא שנאמר דאיצטריך לחטאות המתות דא"צ שריפה אלא קבורה אבל א"כ היכי למידין זאת ממילואי' כיון דמותרי מילואי' אין טעונים לא קבורה ולא שריפה אפי' הי' בהם מותרי בע"ח אלא דחטאת ג"כ היה שם ואכתי אינו מיושב עיקר הלימוד שכתב רש"י ז"ל דבמילואי' לא הי' מותר בע"ח וכיון שלא הי' בהם מותר מנ"ל למילף היכא דאיכא מותר בע"ח שלא יהיה בשריפה והי' נרא' דבמילואי' כתיב והנותר בבשר ובלחם באש תשרף ילפינן מינה דווקא בשר ולחם הוא דבשריפה אבל בע"ח מותרות אין טעונים שריפה אפי' מותר חטאת וילפינן מינה לשאר קרבנות וע' בת"כ במכילתא דמילואים דילפינן מהאי קרא דוהנותר כו' ולמ"ד שהמילואים מותרן לשריפה. וע' ק"א מה שפי' ול"נ דצ"ל מלמד שהמילואים מותריהם בשריפ' וכדאיתא הכא ועדיין צ"ע:

שם תוס' בד"ה מה אשם עצמותיו מותרין כו' ע"ש בדבריהם בסופן שכתבו להוכיח מפ' כיצד צולין דאין נותר בעצמות והכי איתא בהדיא בת"כ בבשר ולא בגידין ועצמות עד דקש' לי למה לי קרא למעוטי עצמות מנותר כיון דמותרין לגמרי לעשות מהן כלים וע' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות פה"מ שכתב דכל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וברייתא הוא בכיצד צולין וגם לשון אין טעונין שריפה צ"ע כיון דמותרין לגמרי וע' בזה במשל"מ ז"ל בפ' הנ"ל ובפ"י מה' ק"פ שנרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שם דעצמות הפסח אסורין וטעונין שריפ' מפני תקלת לאו דלא תשברו ע"ש. ועוד איתא בת"כ בבשר ולא בעובר ושליא ושליא א"ש כיון דלא חזיה לאכיל' אימעיט נמי מנותר אבל עובר אם במעי אמן הן קדושין הא איתא בתמורה דאינו נאכל ג"כ אלא ליום ולילה אם נמצא עובר בחטאת משמע דאית ביה איסור נותר ומש"כ בק"א שם דקאי אקדשים שהפיל עובר דבקבורה ולא בשריפה אין זה ענין לנותר ושליא נמי קשה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' פסה"מ דיש בה משום פיגול ונותר וטמא וא"כ וודאי דינו בשריפה. וכבר דקדקתי בזה לעיל בפ"ג דמכילתין וכן צ"ע בהא דמשמע פ' כיצד צולין שם דגידין בשריפה אע"פ שאין ראוין לאכילה והא אימעיטו משריפה מדכ' מבשר וכדאיתא בת"כ וע' בפ"י מה' קרבן פסח מש"כ לענין ראשי כנפים והסחוסים ובפי' המשנה שם במשנה העצמות והגידין כו' ישרפו בט"ו. ואין כאן מקומו להאריך בזה וע' עוד שם שכתב הרמב"ם ז"ל דהי' צולה הפסח עם גיד הנשה וע' בד' הראב"ד ז"ל שם ועל גיד יש לסמוך מהא דאמרי' לעיל גבי בלוע בבשרה ולא בגידין ועצמות דאין מקדשין בבלוע:

ע"ב גמרא הדר פשטה דאין טעונים כיבוס כו' משו' דנגיעה בלא בליעה אינו טעון כיבוס ונרא' דגריר' בעי כמו בכלי עץ וברזל דאין טעון כיבו' וגרירה בעי וק"ל:

הדרן עלך פרק דם חטאת טבול יום פרק שנים עשר דף צט גמרא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו פירש"י ז"ל היינו שהקריבוהו טהורין דאי ע"י טמאין הא אינו נאכל וע' בפ"י מה' מעה"ק בדברי הרמב"ם ז"ל ומה שדקדק שם הכ"מ ז"ל ותי' הר"י קורקוס ז"ל והכ"מ ז"ל כ' דאין צורך לדחוק כד' הרי"ק ז"ל ומיירי שפיר שהקריבוהו טמאים ובפסח דנאכל בטומא' וכגון שהיו מחצה טהורים ומחצה טמאין דטהורים עושין לעצמן וטמאין לעצמן וקאמר דאין הטמאים יכולים להמנות עם הטהורים אע"פ שיהיו טהורים לערב ויאכלו עם הטהורי' ואין דבריו ז"ל מובנים דמה ענין חלוקת הפסח דכ"א נמנה על שלו לחלוקה דמתני' דהיינו בקרבן של אחרים אמרה תורה דאין חלוקה אלא להראוין לאכילה אבל פסח כל הפסולין צריכין להמנות ולמה לא ימנה עם הטהור אם יקריבוהו בטהרה ואי משום דטמא וטהור אין אוכלין יחד זה מילתא אחריתי הוא אבל דינא דמתני' לא שייך בפסח וכדתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב ע"כ העיקר כדברי הר"י קורקוס ז"ל:

שם גמרא אונן נוגע כו' ורמינהו אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש וס"ד דבלא טביל' אסור אפי' ליגע ושני ר' יוחנן דהכא מיירי שטבל בשעת אנינותו ולהכי מות' ליגע' ופריך עליה הא הדרא עלי' אנינות ומשני מתני' מיירי דלא אסח דעתי' ומתני' דחגיגה מיירי בדאסח דעתיה ולהך נוסחא דל"ג אלא יש לפרש דקאי הא דשני ר"י דמיירי הכא בשטבל ואח"כ לא הסיח דעתו אז לא חזרה אנינותו עליו אבל טבילה וודאי בעי פ"א בכל גוונא אבל לא משמע הכי מדקאמר הא דאסח דעתי' היינו מתני' דחגיגה כמבואר בשמעתין אלמא דבלא היסח הדעת לא בעי טבילה כלל וליתא לשנויא דר"י אלא בהיסח הדעת תליא מילתא אם לא אסח דעתי' נוגע ואי אסח דעתיה צריך טביל' ופריך אי לא אסח דעתי' מטומאת מת הזאה ג' וז' בעי ואי לא אסח דעתי' מטומאת שרץ ג"כ הערב שמש בעי ואפילו תרומ' ושני ר' ירמיה באומר נשמרתי מדבר המטמא ולא נשמרתי מדבר הפוסל וכן לענין תרומ' כמש"כ רש"י ז"ל ולפ"ז אינו מובן הא דתנן להא בהא דחומר בקודש מבתרומה כיון דמיירי בנשמר מדבר הפסול לקודש ולא לתרומ' וזה כבר שמעי' מדוכתי אחריני וכש"כ לפמש"כ התוס' ז"ל דמיירי בבגדים של תרומ' דהוי מדרס לקודש וזה כבר תנן התם ומסיק ר' אבא בר ממל דמעלה בעלמא היא בקודש לאכילה ולא לנגיעה וע"כ היינו בדלא אסח דעתיה דאי אסח דעתי' הדק"ל הזאה ג' וז' בעי וטבילת אונן היינו בלילה אחרי שעברה אנינותו וטבילת מח"כ היינו אחר שהביא כפרתו אלא דלא דמו אהדדי דאונן אפי' בשעת אנינותו מותר ליגע בקדשים אבל מח"כ קודם שהביא כפרתו אסור אפי' בנגיעה וע' בתוי"ט סוף נדה שהאריך בזה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו וכבר כתבתי בזה בחי' מעילה מה שנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל ודברי פי' המשנה כאן היא כשינויא דר' אמי ונוסחת א"י הוא כמסקנא דלנגיע' לא עבוד מעלה עכ"פ סלקא שמעתא דאם הסיח דעתו מטומאת גופו תרומ' וקדש שוין בזה והא דעבדו מעלה בקדש באונן היינו אם לא הסיח דעתו מטומאת גופו אלא כיון שהסיח דעתו מאכילת קודש כשהוא אונן עבדי רבנן מעלה בקדש דצריך טביל' בלא הערב שמש אבל בתרומ' כה"ג משמע דלא עבוד בה מעלה וכן אמרי ב"ה בסוף נדה דטבולת יום ארוך אינה צריכה טביל' באחרונ' אע"פ שהסיחה דעתה מלאכול בתרומ' כל זמן זה וקש' לזה מהא דתנן בטהרות פ"ז משנה ח' מי שהי' טהור והסיע לבו מלאכול בתרומ' ר"י מטהר כו' וחכמים מטמאין אלמא דלחכמים בתרומה נמי פוסל היסח הדעת מאכיל' והתוי"ט ז"ל כתב התם דמיירי שהסיח דעתו מטהרת גופו והוא מדברי הכ"מ ז"ל פי"ג מה' אה"ט ולא הבנתי דא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל שם דא"צ הערב שמש אם לא נשמר מטהרת גופו ועוד מה בין זה דהסיע דעתו מלאכול תרומ' לטבולת יום ארוך דאמרי ב"ה דאין צריכ' טביל' וממתניתין דטהרות מוכח דמיירי בהיסח הדעת מטומאת הגוף דבסיפא התם גבי ידים תנן אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי ידיו טמאות מפני שהידים עסקניות משמע דברישא אם אמר יודע אני שלא נטמאתי מהני אלא היכא דאינו יודע בבירור והסיח דעתו טמא וא"כ אמאי לא בעי הערב שמש וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם אם אינו יודע בבירור שלא נטמא בטומאת מת צריך הזאה ג' וז' ואם אינו יודע מטומאת שרץ הערב שמש בעי אפי' לתרומ' ומתניתין דסוף