קרן אורה זבחים שלט

נמי אתי לטכ"ע ואפ"ה לא הוי ב' כתובים ע"ש. ואי נימא דמריק' ושטיפה הוא משום שלא יבלע בבישול אחר אכתי קרא דחטאת למה לי הא שמעינן דטכ"ע מהא דמצרך הכתוב מריקה ושטיפ' אלא דמצוה בפ"ע הוא ולא משום איסור בלוע ולפמש"כ לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דעיקר חיוב מו"ש היא משום שמנונית בעין בלא"ה א"ש ודו"ק:

שם משנה יש בהן בנותן טעם הרי הקלים כו' פוסלין במגע ע' בטור וש"ע י"ד סי' ק"ה דמבואר שם דאיסור הבלוע בחתיכה אינו יוצא לחתיכה בנגיעה אלא ע"י רוטב וא"כ אמאי פוסל בנגיעה הא קדשים קלים לא נאסרו אלא מבלוע דקדשי קדשים אלא דבבלוע שמן מבואר התם דיוצא מחתיכה לחתיכ' בלא רוטב ועוד דבקדשים דהיתר מצטרף לאיסור ההיתר ג"כ נעשה איסור וע' בכר"ו שם סי' הנ"ל ויתבאר יותר בשמעתין:

ע"ב גמר' עד שיבלע בבשרה ופירש"י ז"ל דאתי להיתר מצטרף לאיסור כדאיתא בפסחים אבל טכ"ע א"א לומר דאין זה טעם אלא ממש וכבר העירו על דבריו ז"ל דבנזיר מוקמינן לה לטכ"ע וגם אני כתבתי בזה בחי' נזיר שם ובזה נחלקו סוגיא דפסחים עם סוגיא דנזיר דבפסחים מוקמינן להאי קרא דקדשים להיתר מצטרף לאיסור דלטכ"ע לא איצטריך דילפינן מנזיר ובנזיר אמרינן דלטכ"ע ג"כ איצטריך דמנזיר ליכא למילף דנאסר בחרצן ג"כ ופריך בגמ' וניתי עשה ונידחי ל"ת לכאורה משמע מזה דס"ל טעמיה דקרא הוא משום טכ"ע דאי להיתר מצטרף לאיסור א"כ כי אכל חצי זית מבלע דפסול עם חצי זית מהכשר כבר עבר על הלאו דכל שבקדש פסול ועדיין לא מקיים עשה דאכילת קדשים דחצי זית לאו אכילה היא וי"ל דזה חשיב בעידנא כיון דבאכילת חצי זית ג"כ מקיים המצוה ומתחיל במצוה וגומרה בסוף האכיל' וע' תוס' ריש חגיגה בהא דלישא שפחה אינו יכול ועוד דהא משמע בשמעתין דהוי עשה דוחה ל"ת אפי' אי לא בעידנא דמקיים עשה כמו שבירת עצם שיש בו מוח וכמו שהקשו התוס' ז"ל אלא דנרא' ליישב קושיתם ז"ל דרבא דשני הכא דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש מהא דעצם שיש בו מוח משמע בפ' ר"א דמילה דלא ס"ל הך סברא דבעינן דווקא בעידנא כו' ורב אשי הוא דחדיש התם האי סברא והיינו טעמא דלא ניחא לי' לרב אשי הכא בשינויא דרבא משום דאליבי' ליכא למילף מהא דעצם שיש בו מוח משום דלאו בעידנא הוא להכי משני הכא דהוי עשה ול"ת עכ"פ משמע מזה דהכא הוי שפיר קיום העש' בעידנא דמיעקר הלאו וע"כ צ"ל כמש"כ לעיל דזה חשיב בעידנא או י"ל דרב אשי ס"ל דקרא דחטאת הוא משום טעם כעיקר וכסוגיא דנזיר:

והתוס' ז"ל בד"ה ניתי כו' כתבו דלאו אתאכל כחמור שבה פריך דנותר הוי ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוח' אותה ואי נימא דמשום היתר מצטרף לאיסור אתינן עלה א"כ גם בנותר ליכא כרת בכה"ג שלא נבלע בו מן החמור אלא פחות מכזית וע"י היתר מצטרף לאיסור הוא דאיכא לאו גרידא ושפיר פריך גם אתאכל כחמור שבה ואפי' אי משום טכ"ע ג"כ פריך שפיר דהא אפילו מלקות לא מחייב בטכ"ע אלא אם יש בו כזית בכא"פ ואכל לכולי' כזית אבל פחות מכן ליכא מלקות וכש"כ כרת דליכא ואפי' אי איכא כזית בכא"פ ג"כ לא פשיטא מילתא כ"כ דאיכא כרת וכמו שהארכתי בזה בחי' בנזיר שם בשמעתא דמשרת ולסוגיא זו דטכ"ע אשמע לן רחמנא בקדשים איכא למידק איפכא אמאי קרי לה הש"ס הכא ל"ת הא בעלמא ליכא לאו בטכ"ע כמבואר בתוס' ע"ג בהא דאמרי' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואמאי קרי לה הכא לאו ונהי דילפי' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו היינו בפסול עצמו אבל לא בטעמו וכ"ת דקדשים יצאו מן הכלל לחייבו מלקות על טעמו לחוד א"כ למה לי' להש"ס למימר דמש"ה לא הוי נזיר וקדשים ב' כתובים משום דליכא למילף מנזיר שאסור בחרצן הא בלא"ה איצטריך לחייב מלקות דאי ילפינן מנזיר ליכא מלקות דאין עונשין מה"ד וכמו בכל התור' דאין לוקין על טעמו ולא ממשו וכבר הארכתי בזה בחי' נזיר שם:

והקשו התוס' ז"ל עוד מאי פריך דילמא גזה"כ היא יקדש להיות כמוה ותי' דאיכא לאוקמי בקדשים וחולין ועוד דנילף מינה בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת וכן פירשו הא דלקמן גבי שבירת עצם דקאמר ואמאי ניתי עשה כו' היינו דליגמר מינה דאין עשה דוחה וע"כ צ"ל כתירוץ קמא דאיכא לאוקמי קרא בקדשי' וחולין דאי לא"ה מאי אולמא דהא דעצם שיש בו מוח מהא דמתני' והוי לי' לשנויי בקצרה דלא ילפינן מהכא לעלמא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל לתי' קמא א"ש דהכא פריך ניתי עשה כו' ומנ"ל דקדשים ג"כ נפסלו ומשני דאשכחן בשבירת עצם דלא דחי עשה הל"ת וש"מ דל"ת דמקדש שאני ולפ"ז א"ש הא דלא אמרי' בפסחים דקרא דקדשים אתי ג"כ לטכ"ע ואע"ג דלא צריך דמנזי' מ"מ איצטרי' למיכתב לאשמועי' דלא אתי עשה ודחי ל"ת אלא דלזה לא איצטריך דמקרא דשבירת עצם שמעינן דל"ת דמקדש אינה נדחית אבל בעיקר קושית הש"ס ק' לי מאי פריך וניתי עשה כו' הא מבואר במתני' בפסחים דאין אדם יוצא ידי חובת מצה בשל איסור ולא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ואדרבה מצוה הבאה בעבירה הוא ולא מיקרי' אכילה וכמבואר בדברי הרמב"ם בה' חו"מ דאין מברכין על איסור ואין יוצאין בו ידי חובת מצה ולא עדיפא עשה דאכילת קדשים מעשה דמצה ואמאי לימא דאתי עשה ודחי ל"ת ונהי דיש לחלק דווקא בדבר שאסור מצד עצמו כמו טבל כיון דאכילת איסור הוא אין עליו מצות העשה דאכילת מצה כיון שאסרתו תורה באכילה היכי נאמר דמצוה לאוכלו אבל הכא דלא נאסר אלא משום בלוע לחוד המצוה חלה על הכשר והפסול מעורב בו בזה הוי לי' לעשה לדחות הל"ת וא"כ מצה הבלוע מאיסור אתי עשה דמצ' ל"ת דאכילת איסו' הבלוע וזו לא שמענו ואפשר לומ' עוד דעשה דמצה לא דמי לעשה דאכילת קדשי' דעשה דאכילת קדשי' מוטל על גוף הזבח משא"כ במצה דאין העשה מיוחד וחד על מצה מיוחדת אלא מצוה לאכול מצה איזה שהיא ומש"ה לא אלים העשה כ"כ למידחי הל"ת אלא דא"כ קדשים שנבלע בהם איסור דעלמא אתי העשה ודחי ומותר לאכלו וכן הוא למשמעותא דשמעתין דדווקא ל"ת שבמקדש לא דחי. וא"כ יקשה מתני' דכיצד צולין סכו בשמן של תרומ' אם של ישראל הוא וצלי הוא יקלוף את מקומו ואמאי לא יאכלו דיבא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דתרומ' לזרים וכן הא דתנן התם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו משום דבלוע הוא מצלי מחמת דבר אחר ידחה עשה את הל"ת. ובזה י"ל דל"ת דצלי מחמת דבר אחר הוי ל"ת שבמקדש אבל אכתי תיקשי לרב אשי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש אלא דהכא הוי עשה ול"ת א"כ בצלי מחמת דבר אחר דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה אמאי לא נדחית בפני העשה דאכילת פסחים ואין לומר דכ"א צלי אש הוי עשה ואין עשה דוחה עשה דא"כ ל"ל לרב אשי למימר דהכא הוי עשה ול"ת הא בעשה לחוד סגי דאין עשה דוחה עשה אלא וודאי עשה כזו היינו לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מל"ת מפורשת ושפיר נדחית בפני עשה דקום ועשה וכ"כ בזה בתו' יבמו' גבי חייבי עשה דמצרי ואדומי וא"כ אמאי אינו דוח' עשה דאכילת פסח ללאו הבא מכלל עשה דצלי מחמת דבר אחר וכ"ת דצלי מחמת דבר אחר הוי בכלל פסולי קדשים ואיכא עשה דיקדש ול"ת דכל שפסולו בקודש בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו דא"כ ילקה על צלי מחמת דבר אחר ככל פסולי המוקדשין ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' ק"פ משמע דחוץ מנא ומבושל אין כאן מלקות אלא עשה דכ"א צלי אש וע"כ לאו בכלל פסולי המוקדשין היא דאין זה פסולו בקדש והדק"ל אמאי אינו נדחית עשה זו וע' תוס' קדושין סוף פ"ק שהביאו דברי הירושלמי דפריך על קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ומעיקרא לא אכיל ואמאי לא יבא עשה דמצה וידח' ל"ת דחדש ותי' דאין עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור:

ולפ"ז א"ש קצת הא דחבורת ישראל יקלוף משום דעשה דפסח הוי ג"כ עשה דלפני הדיבור והא דמייתי הכא מעשה דפסח דאין דוח' ל"ת שבמקדש היינו משום דהל"ת דשבירת עצם ג"כ הית' לפני הדיבור אבל מהא דנטף מרוטבו כו' אכתי תיקשי ובלא"ה בתלמודין משמע דעשה דלפני הדיבור עדיף כדאיתא בריש יבמות בשמעתא דעלי'. ומש"כ התוס' שם בקידושין גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ג"כ לא שייך הכא דהא מצוה לאכלו כולו ובלא"ה סתמא דמתני' דפסחים לא משמע הכי אלא אין יוצאין מה"ת באכילת איסור והדברים ארוכים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל וע' בחי' נזיר בשמעתא דמשרת הארכתי בזה יותר בסוגיא דשמעתין אי מיירי במין בשא"מ או אפילו במב"מ ע"ש:

ולענין קושית התוס' ז"ל הכא ובפסחים דהא שבירת עצם לאו בעידנא כו' כתב בפסקי תוספת לתרץ היכא דא"א לקיים העשה אלא בהכי לא בעינן בעידנא כו' וכוונתם היינו היכא דאי אפשר לקיים העשה בשום אופן אם לא על ידי דחיית הלאו כמו המוח שבתוך העצם דא"א לאוכלו אלא ע"י שבירת העצם והיכא בעינן בעידנא כמו צרעת ועבודה דהצרעת בכהן מקרה הוא זה וסברא מחודשת היא וע' משל"מ ז"ל בפ"ח מה' ק"פ וע' לעיל פרק התערובות מש"כ בדברי התוספת ז"ל בסוף עירובין דדבר שע"י פשיע' לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת:

דף צה גמרא חטאת מה חטאת מתקדש בבלוע כו' ע' תוס' בד"ה מה חטאת כו' ובד"ה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כו' וע' מש"כ בזה באורך בחי' נזיר בשמעתא דמשרת ושם נתבאר ג"כ צריכותא דהש"ס לקמן אליבא דר"ע ע"ש: