קרן אורה זבחים שלה

אלא דבדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא גבי מריקה ושטיפה ובאמת לא הוצרך לזה דהרי מבואר בברייתא לקמן דמריקה ושטיפה אינה לפני זריקה וא"כ ממילא אפילו היתה לה שעת הכושר כל שנפסלה בזריקה הוי כלפני זריקה ואינה טעונה מריקה ושטיפה אלא די"ל דפלוגתייהו גבי מריקה ושטיפה הוא בהיתה לה שעת הכושר לאחר זריקה כגון שנפסל הבשר לאחר זריקה ושעת הכושר דכיבוס ושעת הכושר דמריקה ושטיפה לאו בחד גונא הוא אלא כל חד כדיניה בכיבוס בעינן שעת הכושר לזריקה ובמריקה ושטיפה בעינן שעת הכושר לאכילה וכן מוכרח דאם אין אתה אומר כן דברי התוספתא סתרן אהדדי דתני התם פלוגתא הנ"ל בהיתה לה שעת הכושר ובתר הכי תני התם ברייתא דלקמן בפשיטות דאין נוהג לפני זריקה אלא ע"כ שעת הכושר דמו"ש היינו פסול הבשר לאחר זריקה וע"כ בסברא בעלמא פליגי ומאותה נפקא לן תרתי מילי אותה כשירה ולא פסולה ואותה פרט לתרומ' וכן מבואר בת"כ גבי כיבוס דדרשינן מדמה כשירה ולא פסולה ועוד דריש התם מדמה ולא דם קדשי קדשים כמו שהבאתי לעיל ויצא לנו מזה סמך לדברי הרמב"ם ז"ל דהני תרי פיסקי לא סתרי אהדדי אע"ג די"ל דגבי מו"ש ס"ל לר"ש דמכל זכר יאכל נפקא דוקא הראוי לאכילה ואפי' היתה לו שעת הכושר כיון דעתה אינו ראוי לאכיל' וסגי בחד מיעוטא אבל לענין כיבוס ממיעוטא דמדמה לא מצינן למילף אפי' הית' לו שעת הכושר ואיצטריך תרי מיעוטא מ"מ מדברי מחלוקתן נרא' דהכל בחדא שיטת' היא וכי היכא דבמו"ש ממעטינן מחד מיעוט' לתרווייהו ה"נ לענין כיבוס ולפי הנ"ל יקשה על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר דקדשים שנפסלו לאחר זריק' דאין טעונים מריקה ושטיפה ודוחק לומר דבהא לא פסק כר"ש וגם צ"ע אמאי לא הובא פלוגתא זו בתלמודין:

שם תוס' בד"ה ניתז מן הצואר כו' מרישא לא שמעינן דה"א הכא שאני משום דבבת אחת. וע' צ"ק שהקש' הא לא הית' לה שעת הכושר לזריקה כלל ע"ש אבל קושיית התוס' ז"ל בלא"ה י"ל דאי לא כת' רחמנא אשר יזה דבעינן ראוי להזאה מנ"ל למעוטי הזה מן הצואר כיון דדם כשר הוא אבל סיפא דנשפך על הריצפה ואספו אינו טעון כיבוס צ"ע דהא כבר נפסל הדם ופשיטא דאין טעון כיבוס והתוס' ז"ל לקמן ד"ה תו מה טעם קאמר כו' הקשו הא מרישא דניתז מן הצואר שמעינן לה וע' צ"ק שכתב דנשפך מן הריצפה היינו שנשפך מן הכלי על הריצפה והוא תמוה דנשפך מן הכלי ראוי להזאה הוא וכן מבואר לעיל בניתז מבגד לבגד ונרא' דניתז מן הצואר ה"א דאימעיט דכ' מדמה ולא מבשרה להכי קמ"ל אפי' נשפך על הריצפה ג"כ אין טעון כיבוס אע"ג דדם הוא כיון דאין ראוי להזאה ועדיין צ"ע:

ע"ב גמרא וראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזיה כו' פירש"י ז"ל וחזר ועירב אפ"ה פסול דצריך לקבל בכלי אחד כדי הזיה והכי משמע דאי חזר ועירבן מהני מאי קמ"ל בשני כלים כיון דעיקר רבותא דפחות מכדי הזיה לא נתקדש ונפקא לן בפרה ודם מדכתיב במים ובדם שיהי' בו שיעור מעיקרו והא דלא מהני חזר ועירב משום דהוי כנשפך על הריצפה מן הצואר דלא הוי לי' תקנה ולכאורה הי' אפשר לומר דהיא גופא קמ"ל אם קיבל כדי הזיה בשני כלים דפחות מכדי הזיה לחוד לא איצטריך לאשמועי' דהא שיעור הזאה בעינן אלא בב' כלים קיבל ובכ"א פחות מכדי הזיה ס"ד דכשר להזות משניהם קמ"ל דלא קידש אלא צריך לטבול בכלי אח' דווקא והיינו דקאמר שיהא בדם שיעור טבילה דצריך שיהי' במקום אח' כדי הזיה אבל אם חזר ועירבן לכ"ע כשר ואין לפוסלו כמו נשפך על הריצפה דנשפך על הריצפה נפסל הדם מיד כיון דלא נתקבל בכ"ש אבל הכא בקיבל פחות מכדי הזיה אין עליו שם פסול דהא יכול להוסיף ולקבל בו עוד דלא מצינו שצריך שיקבל כדי הזיה בב"א וכיון דאין עליו שם דם פסול כי חזר ועירב מב' הכלים ויש בו כדי הזיה כשר וסתימות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק משמע הכי וע' במשנל"מ ז"ל פ"ה שם. וכן בפ"ט מה' פרה לא כתב אלא קידש פחות מכדי הזי' בכלי זה ופחות מכדי הזי' בכלי אחר לא נתקדשו ולא ביאר אם אפי' חזר ועירבן וכן הכא לענין כיבוס כתב אינו טעון כיבוס אלא נתקבל בכלי וראוי להזי' ויש בו כדי הזאה משמע דאתי לאשמועי' דאם אין בכלי כדי הזי' אינו טעון כיבוס ואי אפי' חזר ועירב פסול הי' לו לכתוב והי' בו כדי הזי' ופי"ג מה' מעה"ק לענין קידש הקומץ בב' כלים כתב להדיא דיכול לחזור ולקדש וכבר עמד שם המל"מ ז"ל ע"ז ע' שם וע' במשל"מ ז"ל בפ"ד הנ"ל מה שכתב בשיעור כדי הזי' שצריך לקבל או כל הזיית של הקרבן כל חד כדיני' או כדי הזי' הוא הזאה אחת לחוד:

שם גמרא למעוטי שירים שבאצבע ע' פי' הרע"ב ז"ל בפ"ג דפרה בהא דתנן התם על כל הזי' טביל' וכתב שם משום דשירים שבאצבע פסולין ואין זה עיקר הטעם דאם כן אמאי לא מייתינן מינה דשירים שבאצבע פסולין אלא התם טעמ' דילפינן מקרא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם ומסקינן דידו מקנח בגופה של פרה ואצבעו מקנח בשפת מזרק. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' פרה כתב דאצבעו נמי מקנח בגופה של פרה וע' לח"מ ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק ודבריו נכונים לפי שיטתו דלא הי' מקבל בכלי אלא בידו השמאלית וא"כ מזרק מאי בעיא התם וכמש"כ הראב"ד ז"ל שם וי"ל דמפרש הכי בשלמ' גמר מקנח ידו בגופה של פרה דכתיב ושרף את הפרה לעיניו פי' בשלמא בפר' ניחא דיכול לקנח ידו וה"ה אצבעו בגופה של פרה דהוי גביה כדכתיב ושרף את כו' אלא אצבעו בקדשים במאי מקנח ומשני בשפת מזרק וק"ל:

שם משנה משהופשט טעון כיבוס דברי ר"י כו' ע' בגמ' וברש"י ותו' דמבואר מדבריה' דדבר שאינו ראוי לקבל טומא' אלא ע"י מעשה גם לר"י אינו טעון כיבוס כי פליגי בדבר הראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה לחוד. וכתב רש"י ז"ל בגמ' בד"ה מה בגד כו' ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמות שהוא הך מחשבה לעבדה אינו מובן אם אינה מטמא עד שתעבד א"כ מחוסרת מעשה היא העיבוד ואי מטמאה אפי' בלא עיבוד למה לי מחשבה לעבדה כמו שהיא. ונרא' מלשונו ז"ל דבלא עיבוד אין לה טומא' והעיבוד לא חשיב חסרון מעשה כיון דאין זה אלא תיקון והכשר העור ואין זה משום שינוי והא דצריך מחשבה היינו לעבדה כמות שהיא ולא לשנותה ולעשות ממנה כלי והרמב"ם ז"ל דעתו ג"כ דאין עור מקבל טומאה קודם עיבוד כמש"כ בפי' המשנה כאן ובחיבורו פ"ח הנ"ל וע' בלח"מ ז"ל שם ובאמת משמע הכי במשנה כלים פי"ז משנה ט' העושה כלי קיבול מ"מ טמא העושה מעור המצה ומן הנייר אע"ג דאין מקבלין טומא' כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' כלים וע' במשנל"מ ז"ל שם שהאריך בזה ג"כ וכל הני דמייתי הש"ס הוא בכה"ג דראוי לקבל טומא' כמו שהיא בלי שינוי כגון מטלית פחותה משלש' דאי בעי חשיב עליו ומקבלת טומאה כמות שהיא וכן בגד שחישב עליו לצורה כפירש"י או כפי' של הרמב"ם ז"ל ע"ש בדברי המשל"מ ובדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות כלים:

דף צד גמרא מטלית פחותה מג' א"ב מדברי הרמב"ם ז"ל נרא' דגרס פחותה משלשה על שלשה אבל גע"ג לא מהני מחשבה והתוס' ז"ל בנידה גרסי כנוסחא דידן ואפ"ה מהני מחשבה ע"ש בדף ס' וע' סוכה דף י"ו ובדברי התו' ז"ל שם ובדברי הר"ש ז"ל פכ"ח דכלים שהאריך בזה ע"ש:

שם גמרא אלא אמר רבא קרא ומתני' כו' ומסקנא דברכין לכ"ע שייך כיבוס ודווקא כיסכוס אבל שרייתו לא זהו כיבוסו ובקשין פליגי אחרים ורבנן לרבנן ליכא כיבוס בקשין ולאחרים בקשין ג"כ איכא כיבוס ולקמן בהא דדריש רבא מותר לכבס מנעל בשבת פריך עליו מהא דר' חייא ב"ר אשי דלא שרי אלא שכשוך ולא כיבוס וחזר בו רבא והא דלא משני רבא כי קאמינא בקשין נרא' קצת דס"ל כאחרים דאיכא כיבוס גם בקשין אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דבקשין ליכא כיבוס אלא גרירה כעץ וצ"ל דלא רצה רבא לשנויי הכי דסתמא דרש מותר לכבס מנעל משמע בכל מנעל מותר לכבוס להכי קאמר שאמרתי כו' אבל באמת לרבנן בקשין מותר גם לכבס וכדאמרי' או כרבנן דוקא ברכין וקצת קשה על הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' שבת שכתב סתמא דלא הותר אלא שכשוך ולא חילק וכתב דבקשין אפי' כיבוס מותר וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל להא דרבא בסוף פ' תולין בשבת ולא כתב דבקשין מותר אפי' כיבוס וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

והא דבכלי עץ מגררו לא נתבאר מה הוא עושה בדם הנגרר לכאורה כשר הוא לאספו בכ"ש וכשר להזות דדוקא בכיבוס דמצוה לכבסו ואידחיי לכיבוס להכי אוספו ופסול אבל לא בגרירה בכ"ע דאין כאן מצוה וא"כ צריך לגררו ג"כ במקום קדוש וכל זה לא נתבאר:

ע"ב גמרא זרק פשתן למים חייב ומסיק משום דאית להו רירא וקעביד לישה אבל חטי ושערי לית להו רירי ולא שייך בהו לישה ומשום זורע משמע דליכא חיובא בשום זרע והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת כתב השורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע דתולדות זורע הוא וכתב הה"מ והכ"מ ז"ל דיצא לו זאת משמעתין וכבר הקש' המ"א ז"ל בסי' של"ו דהא הכא משמע איפכא דמשום זורע ליכא וכתב המ"א ז"ל לחלק דבפשתן חייב תיכף כשנתנו למים משום לש ומשום זורע אינו חייב אלא אם שרה במים זמן מה וכבר כתב הוא ז"ל מנ"ל הא וגם עיקר החילוק הזה אינו מובן דכמה שיעור שריה זו לחייבו משום זורע