קרן אורה זבחים שכו

מש"כ בחידושי מעילה שם וגירסת הש"ס בסוף מכילתין מסייע ליה ע"ש ובבה"ז ז"ל מש"כ שם וראיה גדולה לגירסא זו ממש"כ דר"ש מכשיר בבע"מ הואיל וכשר בעופות וכ"ש שחיטת דרום דכשר בקדשים קלים והיכי מצינן למימר דלר"ש שחיטת דרום תרד וכבר האריכו התוס' ז"ל לעיל בפ' חטאת העוף ובנדה דף מ' אי לר"ש ג"כ בעינן שיהיה ראוי במקום אחר וע' לעיל שם מש"כ ובחידושי מעילה שם ואין הדברים ברורים עד עמוד הכהן:

שם תוס' בד"ה הניתנין למעלה כו' ע' מש"כ בזה בחידושי ריש מעילה וע"ש בד' התוס' ז"ל:

ע"ב תוס' בד"ה ומוציא אני את אלו שלא היו פסולן בקודש כו' והאריכו בדבריהם לאשכוחי כל הני שיפסלו לאחר שהוקדשו ואתנן ומחיר וכלאים ויוצא דופן אי אתה מוצא אלא בוולדות קדשים ובהווייתן הם קדושים דאל"ה לא חל עליהם אתנן ומחיר וחזרו והקשו כלאים ויוצא דופן אכתי לא משכחת לה דאין קדושה חלה עליהם כלל כמו טומטום ואנדרוגינוס ואין לשונם ז"ל מדוקדק מאי אריא כלאים ויוצא דופן דנקטי הא אתנן ומחיר נמי תיקשי דאין קדושה חלה עליהם כיון דלא חזו ולקמן בדף קי"ד הקשו מכל הני היכי חל עליהם קדושה ע"ש ובנדה דף מ"א כ' די"ל דווקא בטומטום כו' אין קדושה חלה עליהם ולדידי קשה הא עיקר הך מילתא דמוקמינן להאי שנפסלו כשהן מוקדשים משום דאי נפסלו כשהן חולין אינו יכול להקדישן והוי חולין ופשיטא דאם עלו ירדו וכמש"כ רש"י ז"ל בנדה שם ואמאי לא מוקי לה לר"ש במעשר דס"ל בבכורות דף נ"ז דכולן נכנסין לדיר להתעשר חוץ מטומטום כו' ושפיר חל עליהם קדושת הגוף ואיצטריך קרא דירדו. וכ"ת במעשר דקדשים קלים הוא לא איצטריך קרא למעוטי כיון דנשפך הדם ירדו אפילו לר"ש וכמש"כ לעיל וכ"ש הני דלא הוי זריקה כלל ז"א דהא אתנן ומחיר ע"כ בקדשים קלים מוקמינן להו דממון בעלים הוא אלא דבהא גופא יש לדקדק דבכל הני רובע כו' מוקצה ואתנן ומחיר לא הוצרך רש"י ז"ל בנדה לפרש דמיירי בהוקדשו תחילה דאפילו הקדישן אח"כ ג"כ איצטריך קרא דירדו משום דקדשי קדושת הגוף וצריכין מום קבוע לפדות כדתניא בתמורה ריש פ' כל האיסורין וה"א דאם עלו לא ירדו ודווקא ביוצא דופן וכלאים וטריפה הוא דאיצטריך לאוקמי בולד קדשים דאי הקדישן אח"כ לא חל עלייהו קדושה כלל אלא קדושת דמים כמו מקדיש עצים ואבנים וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח ופשיטא דירדו ובחידושי תמורה שם הארכתי בזה וכשיזכני ה' בסוף מכילתין אבאר עוד בזה ובדברי התוס' ז"ל לקמן דף קי"ד:

שם גמרא טמא הואיל והותר לעבודת ציבור ובנדה שם איתא בדברי ר"ש הטמא והנותר ופי' רש"י ותוס' ז"ל שם דלן היינו לן דם והנותר היינו לן אימורים ונוסחא דהכא ניחא יותר כיון דכבר תני הלן ואפילו לן דם כשר כ"ש אימורים דהא דם מאימורים ילפינן:

שם תוס' בד"ה יוצא שהרי כשר בבמה כו' והאריכו כאן לפרש דדם לא ילפינן מדבר שבהכשירו ולהכי לא ילפינן יוצא דדם מבמה אבל דם מדם ילפינן מדבר שבהכשירו כגון ניתנין למעלה ולמטה ולפי מש"כ ז"ל לעיל דלר"י שלא במקומו כמקומו דמי אין צריך לומר דילפינן מדבר שבהכשירו אלא ממילא מסתבר דלא ירד כיון דהבעלים נתכפרו והקשו אמאי לא נילף יוצא דדם מיוצא דאימורים ואימורים מבשר כמו בלן. ונראה דלענין יוצא לא שייך למילף אפי' אימורים מבשר דאכילה אין אדם אוכל במקום רבו ועיקר מצותו לאכול שלא במקום רבו להכי הוכשר בירושלים ג"כ משא"כ בדם ואימורים:

והנה לפי מש"כ לעיל דבקדשים קלים נשפך הדם אפילו לר"ש ירד ע"כ צ"ל דווקא נשפך אבל יצא דמה אפילו בקדשים קלים לא ירד לר"ש כמו לן דמה דלא ירד בקדשים קלים אפילו לר"י דילפי' מבשר קדשים קלים ה"נ יצא דמה לר"ש ותיקשי לדברי התוס' ז"ל לעיל דרצו לומר דחוץ למקומו בקדשים קלים ירד ומ"ש כל הני פסולי דחשיב ר' יהודה דלא ירד הוא אפי' בקדשים קלים וחוץ למקומו לחוד איירי דווקא בקדשי קדשים:

דף פה תוס' בד"ה לא תהא פחותה כו' הלכה זו ומחלוקת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בזה יתבאר לקמן בפ' השוחט והמעלה יזכני ה':

שם גמרא לעולם אחיין ובדוקין שבעין כו' ומשמע דלא הוצרך לזה אלא לדחויי סייעתא דר"ז לעולא אבל לר"ז ועולא מוקמינן וכולן אכשירים והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והרע"ב ז"ל פי' למתניתין בדוקין שבעין ואליבא דר"ע והקשה הצ"ק ז"ל דלמאי דקיי"ל כעולא אין אנו צריכין לזה ומוקמינן לה בכשירים. ולפי מש"כ לעיל א"ש דע"כ לא קי"ל כעולא אלא בהעלן לפני זריקת דמים דיכול לזרוק אבל בנשפך הדם גם לעולא אפילו לר"ש תרד וע"כ צריך לאוקמי וכולן אפסולין והכי משמע מעולא גופא דלא קאמר אלא העלן קודם זריקת דמים וכמש"כ לעיל ומלשון רש"י ז"ל בד"ה והרי פסח כו' משמע דיצא דמה נמי תרד בקדשים קלים אפילו לר"ש וזה דלא כמש"כ לעיל. אבל אם נאמר דעולא אליבא דר' יהודה הוא דקאמר למילתיה וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל שפיר יש לומר דלר"ש אין חילוק בין קדשי קדשים לקדשים קלים והכי משמע מהא דלקמן בעי לה ר"י להא דעולא ור' יוחנן משמע דכר"י ס"ל לעיל גבי השוחט בלילה בפנים כו' דאי כר"ש לא הוי צריך לטעמא דלא תהא פחותה כו' מ"מ דברי הרע"ב ז"ל נכונים וכמש"כ:

וסיפא דמתניתין וכן עולה כו' ביאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בכשירה וקמ"ל דיש הפשט וניתוח בראשו של מזבח וכ"כ ג"כ בחיבורו וכ' נמי להא דכיצד הוא עושה מוריד את הקרבים דכשירה א"ש כפשוטו וכדפריך הש"ס למאי דמוקי לה בהיתה לה שעת הכושר ונפסלה ואלא הא דקתני מוריד כו' משמע דאי בכשירה א"ש ולא הבנתי דברי הכ"מ ז"ל שכתב שם אע"ג דהא דמוריד בפסולה מיירי יליף לה הרמב"ם ז"ל מכ"ש בכשירה והרי בש"ס מבואר כן דבכשירה ניחא יותר:

וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם וכן זבחים שחוטים שעלו לראש המזבח מפשיט ומנתחן בראש המזבח ומוריד הקרבים ומדיחן ומחזירן למזבח ומוריד העור והבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר עכ"ל ויש לדקדק בקדשים הנאכלים מנ"ל הא דאם עלה לא ירד כיון דהבשר אינו ראוי לאשים אפשר דגם האימורים שבתוך הבשר לא קידשן המזבח ומותר להורידן ולזה יש לומר דמין במינו אינו חוצץ וכדתני לקמן בפ' השוחט והמעלה אבל לשון מפשיט ומנתח קשה קצת דניתוח לא נאמר אלא בעולה וכן הא דתני מוריד הקרבים ומדיחן זה ג"כ לא מצינו אלא בעולה כמש"כ והקרב כו' ירחץ כו' דכל הקרבים היו קריבים אבל בשאר זבחים דלא קרבו אלא אימורים מנ"ל דצריך להדיח ועוד למה לא יקח האימורין מן הבשר ויניח על המזבח והבשר עם העור יוריד למטה ויפשיטנה אבל כל דברי הרמב"ם ז"ל מבואר הוא בתוספתא פ"ט דזבחים ושמעינן מינה דאפי' כשירה אסור להורידה כל שעלתה אע"ג דיכול להעלותה אחר שהורידה דכבר קדשה מזבח ומ"ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח צ"ל דטעמיה אע"ג דאסור להוריד מעל המזבח מ"מ בשביל הפשטה דלאו דרך כבוד הוא ע"ג המזבח שרי להורידה ומוצא פלוגתא זו לא נתבאר היכן הוא ולדברי התוס' ז"ל ניחא דהיכא דכבר היא במזבח לכ"ע אין מורידין אותה וכי פליגי להעלותה ולהפשיטה והיה נראה דהאיסור הוא להעלותה ויצטרך להפשיטה למעלה אבל אם כבר העלה גם בזה מפשיט על המזבח ולא ירד וכן נראה לשון התוס' ז"ל כלומר אפילו הורידה יעלנה להפשיטה אבל לשון הש"ס אין הפשט וניתוח כו' לא משמע הכי וצ"ע ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דפסולה אין צריך הפשט וכשעלתה למזבח ישרפנה בעורה ועיקר קרא דאותה ולא פסולה להכי איצטריך דכשהיא למטה פשיטא דאין צריכה הפשט כיון דנשרפת בבית הדשן וע' רש"י ז"ל בד"ה ונתח אותה:

ע"ב רש"י בד"ה הואיל וכשירים בעופות כו' ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו כו' וכן מום מגונה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דדווקא דוקין שבעין כשירים בעופות כיון דאין זה מום מגונה אבל מום מגונה אפי' לא מחוסר אבר פסול גם בעוף והיינו דכתב קרא דהקריבהו כו' אף ע"ג דיליף לה מקרא דמן העוף כו' משום דמהאי קרא דהקריבהו כו' ילפינן כל מום מגונה והתוס' ז"ל לעיל במכילתין כ' דשאר מומין פסולין מדרבנן וקשה לומר דמשום גזירה דרבנן ירדו כיון דכבר קידשן מזבח ועוד לר"ע חייב עליו משום שחוטי חוץ והיכי שייך לפוטרו משום גזירה דרבנן אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח נראה נמי דבעוף לא פסיל אלא מחוסר אבר דווקא אבל לא שארי מומין וי"ל דבבהמה לא מכשיר משום הואיל וכשירים בעופות אלא דוקין שבעין דווקא אבל שאר מומים כיון דמגונה הוא ג"כ לר"ע ירדו ולא ילפינן מעוף אלא דא"כ היכי פשיט מינה דיש נרבע בעופות מדלא מכשיר ר"ע בנרבע דילמא נרבע שאני דמאיס וכמו שאר מומים וכבר האריכו התוס' ז"ל בזה בכמה דוכתי. ויש עוד כמה מומים דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה ויש מהן שכ' הרמב"ם ז"ל בה' א"מ דבדיעבד הורצו וכבר כתבתי בזה שם בחי' ויש לדקדק גם מהא דלעיל דף ע"ז נתערב בבע"מ דמוקמינן התם בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ואמאי לא מוקי בהני מומי דלכ"ע הורצו ודו"ק:

שם גמרא ומודה ר"ע בעולת נקיבה כקדם מומה להקדישה דמי. צ"ל דאע"ג דלא דמי לגמרי לקדם מומו כו' דהתם לא חל עליו קדושת הגוף כלל והכא בעולת נקיבה