קרן אורה זבחים שיד

אלא אמר רבא וא"כ מסתבר סברת ר"ת ז"ל אליבא דר"י דביבש ביבש אפילו מין במינו בטיל כיון דיש לו היתר להפרישן אחד אחד ונימא כל דפריש מרובא פריש לא חל עליהם שום איסור לאסור בכ"ש אלא די"ל דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דלא הוי קבוע דאורייתא אלא משום דמדאורייתא ברובא בטיל א"כ לר"י אי מב"מ לא בטיל אפי' ביבש הוי ליה קבוע דאורייתא ואסור ליקח מן הקבוע ד"ת. ומ"מ יש לומר כיון דיש להם היתר ע"י דניכבשינהו כו' אכתי לא חל שם איסור על התערובות ולהכי לא קאמר ר"י בהא דמין במינו לא בטיל ועיין גם בזה בדברי הראשונים ז"ל בטור וש"ע סי' הנ"ל:

ע"ב גמרא אלא מעתה מגיסא אסורה פירש רש"י ז"ל כיון שכבר הוכשרו ע"י נידנוד כ"א לבדו וכי חוזרין ומצטרפין להיות רוב וליאסר להקריבן כאחת משמע מזה דכל שניידי ונקרא על כ"א שם היתר אפילו חזרו ונתערבו כולם אין שם איסור חוזר עליהם והא מילתא טעמא בעי הא מ"מ נתערב האיסור ג"כ והיכא אשכחן שיחזור האיסור להיתר גמור והרא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה הביא מכאן ראיה לסברתו ביבש ביבש חד בתרי דמותר לאוכלן יחד משום דחזר האיסור להיתר כמו כאן דמגיסא לא אסרה. ונראה דמכאן אינו מוכרח כ"כ דהא דפריש מותר היינו עד שנים האחרונים וא"כ אפילו חזרו כולן ובאו בבת אחת אע"ג דהוי רובא מ"מ אפשר ליכא איסורא הכא אלא בשנים האחרונים ומש"ה אין חוזרין ונאסרים וגם בפרט זה נאמרו הדברים באורך בדברי הראשונים ז"ל ומסיק רבא דטעמא גזירה שמא יקח מן הקבוע ועיין תוס' ז"ל לעיל בריש פירקין שכתב טעמא דגזירה שמא יבואו עשרה כהנים וכן כתבו ביבמות דף פ"א ואמאי לא כתבו טעמא דקיימא במסקנא גזירה שמא יקח מן הקבוע:

שם גמרא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי ומסיק דס"ל בע"ח נדחין ולכאורה הא עדיפא דהא לא איתחזי כלל דגם בשעת הקרבה באיסורו הוא עומד עדיין ובשלמא בחטאת שנתערבה ועשאן למעלה התם שייך דיחוי לבד דבשעת הקרבה נעשה החטאת בהכשר גמור אלא דנדחה להקריבו לכתחילה מספק אבל הכא הפסול שהיה קודם הקרבה עודנו הוא עליו גם בשעת הקרבה ורש"י בהג"ה כתב דאפילו הוכרו לבסוף אסורין וזה שפיר מיקרי דיחוי אבל נראה דע"כ לא כתב רש"י ז"ל כן אלא לפי דברי ההג"ה דאידחי מדאורייתא להכי איכא למימר דאפילו הוכרו אח"כ הוי דיחוי אבל לפי מסקנת רש"י ז"ל דלא אידחי אלא מדרבנן לא מסתבר למימר דלידחי אם הוכרו לבסוף וצ"ל דהא מילתא גופא דאמרי רבנן לא נקריב אע"ג דמה"ת כשר הוא כל שפירש זה מיקרי דיחוי ואפילו עבר והקריב לא מרצי וזה דווקא למאן דאמר בע"ח נדחין אבל למ"ד אין בע"ח נדחין לא מיבעיא ההיא דמתני' דלא מידחי אלא מדרבנן דמרצי אלא אפילו חטאת ועולה שנתערבו דמה"ת אסור להקריבן לכתחילה מ"מ אם עבר ועשאן למעלה או למטה מחצה כשר ולפ"ז אם הוכרו לבסוף אפילו בחטאת ועולה דבשעת תערובות נדחו מה"ת מ"מ כי הוכרו הדר איחזו כיון דאין הדיחוי בגוף אלא מחמת תערובות ורבא לא חדיש אלא דהקרבה באיסור הוי בכלל דיחוי ולמ"ד בע"ח נדחין לא מרצי אפילו עבר והקריב אלא דא"כ מאי פריך והרי שחוטין כו' ואמר ר"א אם קרב הראש כו' יקרבו כולן ואמאי לא נדחו ולפי הנ"ל הא זה כמו הוכרו לבסוף כיון דס"ל לר"א דאחר שקרב ראש אחד יקרבו כל הראשים לכתחילה ועוד קשה קצת על שמעתא דרבא מהא דאשכחן בכמה דוכתי לא יזרוק ואם זרק הורצה נימא נמי דכבר נדחה כיון דאמרי רבנן לא יזרוק וכן איתא לקמן בפירקין נתן למעלה ולא נמלך כו' ושם יתבאר אי"ה:

דף עד גמרא אמר רב טבעת כו' ונפלה כו' הותרו כולן וכתבו התוס' ז"ל דווקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו בשוגג לא. והא דפריך רבא ממתניתין דימותו כולן היינו משום דמיתה מאיליו ע"י כניסה לכיפה היא וגם בשור הנסקל פליגי בסנהדרין אם כולן ימותו ע"פ ב"ד וכמש"כ לעיל בריש פירקין וע' בה"ז ז"ל אלא דהא קשיא מאי פריך לרב הא איכא למימר דטעמא דרבנן משום דיחוי וכדאמר רבא גופא לעיל אי אקריב לא מרצי וי"ל דרב ס"ל ביומא בע"ח אין נדחים ואליביה פריך שפיר אמאי ימותו ואכתי קשה מאי משני רב דאמר כר"א אם קרב הראש כו' היכי מצי סבר כר"א הא רב בע"ח אין נדחין קאמר ביומא אבל בשחוטין אית ליה דיחוי ואמאי יקרבו כל הראשין הא כבר נדחו וצ"ל דבהא דיקריבו לא ס"ל כר"א מטעם דיחוי אלא בהך סברא דאמרינן דאיסורא מית ס"ל כר"א אבל הא קשיא הא כתבו התוס' ז"ל דהפילה הוא לרב נמי אסורים כולן ואם קרב הראש כו' אמאי יקרבו כולן הא זה בהפיל בידים וגם לזה י"ל כיון דבלא"ה יליף ר"א מקרא דע"י תערובות ירצו וכל חומר זה אינו אלא מדרבנן להכי מיקל אפילו הפיל בידים אבל בעלמא בעינן דווקא נפלה ממילא והשתא למ"ד בע"ח נדחין לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהך סברא דתלינן דאיסורא מית דהא דתנן במתניתין ימותו היינו משום דיחוי ואליביה מסתברא מילתיה דרב בטבעת כו' אבל למאן דס"ל בע"ח אין נדחין ע"כ מתניתין דימותו לא ס"ל הך סברא דאיסורא מית ופליג אר"א אלא דרב ס"ל כר"א בהך סברא בטעמיה ולא בהילכתא וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב להא דרב נחמן בפרק שביעי מהלכות ע"א וכבר הקשו מפרשי דבריו א"כ אמאי פסק כסתם מתניתין דימותו כולן דמהא דפסק לקמן כרבנן דפליגי אר"א באם קירב כו' לא תיקשי משום דקיי"ל שחוטין נדחין ולא מהני להו שום תקנה אבל בע"ח פסק בהדיא דלא כרבא אלא אם הקריב הורצה דבע"ח אין נדחין כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' פסולי המוקדשין וא"כ כי מית חד מינייהו נימא דאיסורא מית והשאר לישתרי וד' הבה"ז ז"ל אינן מובנים מש"כ לד' רבא בשיטתו של הרמב"ם ז"ל. ובהדיא פ' דלא כרבא והנה למאי דמסיק אנא נמי תרתי קאמינא דלא שרו ליהנות אלא שנים יחד א"כ בשלמא גבי ראשין י"ל דיקריב ב' ראשין כאחת אבל במתניתין בזבחים חיים ליכא למימר דישחוט שני זבחים כאחת דאסור לשחוט שני זבחים כאחת ושפיר ימותו כולן ואין להם תקנה אלא דלד' הרמב"ם ז"ל ז"א דהוא ז"ל מפרש דהא דלא התיר ר"א אלא שנים היינו שכבר קרבו שנים אחר כן מותר להקריבן אפילו אחת אחת כמבואר בדבריו ז"ל פ"ז מה' ע"א ובפי' המשנה כאן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במתניתין אמאי ימותו כולן כיון דמיתו תרתי מינייהו אינך לישתרי והיה נראה דלד' הרמב"ם ז"ל ג"כ לא התיר ר"א אלא כשהקריב שנים בבת אחת דלכאורה ד' הרמב"ם ז"ל טעמא בעי ומה לי אם קרב ראש אחד או שנים ומ"ש אם קרב ראש אחד לא תלינן ביה איסורא ואם קרב שנים תלינן בהו איסורא וצ"ל דאם קרב ראש אחד לא שרינן אינך ולמימר דבע"מ כבר קרב דא"כ לא הורצה הראשון והיכא דמקלקלין לאינך לא אמרינן שאני אומר אבל אם קרבו שנים הראשונים ג"כ הורצו דהא מספקא לן הי מינייהו בע"מ הוא ושפיר תלינן בהו איסורא ועיין בדבריו ז"ל בפי' המשנה הכא וא"כ גבי בע"ח שנתערבו דליכא מיתה בב' זבחים כאחת דאי אפשר לצמצם אלא כי מית חדא חדא הוא דמיית לא אמרינן בהא דאיסורא מית אבל לא נתבאר בדבריו דבעינן שיפלו שתים לים הגדול בבת אחת וכן לא שייך בטבעות ובהא דמתניתין דימותו כו' הך סברא שכ' בהא דבעינן שיקרבו ב' ראשין כאחת דהכא ליכא קלקול אי תלינן איסור בהך דנפלה ונראה לומר עוד דבנפלה לים הגדול דווקא הוא דקאמר ר"נ דתלינן באיסורא כיון שנולד בהן דבר חדש נפילה זו אמרינן דאיסורא נפל דהוי כס"ס וכמש"כ הכ"מ ז"ל אבל במתניתין דימותו כולן כך דינייהו מתחילתן אין חוזרין להתירן אחר מיתת חד מינייהו כיון דלא נתחדש בהן דבר והא דפריך רבא ממתניתין לר"נ הכי פריך מנ"ל האי קולא למתלי איסורא בהך דנפלה הא במתניתין ג"כ איכא למיתלי במיתת הראשון דאיסורא מית ואינך לישתרי ונהי דיש לחלק כנ"ל אבל מנלן הא. ומשני הוא דאמר כר"א כו' פי' לא דס"ל כר"א כהילכותיו אלא כיון דשמעינן לר"א דס"ל האי סברא אפילו אם קרב הראש כו' אלמא דר"א מיקל בהך סברא יותר והשתא שפיר מכריע ר"נ מסברא דנפשיה דבנפלה לים הגדול כ"ע מודו דתלינן דאיסורא נפל ולפ"ז אין צריך לומר דהא דפסק כחכמים דר"א הוא משום דשחוטין נדחין אלא משום דבהקריב בידים לא מקילינן בהא:

ועפ"ז נתיישב לי מאי דקשה לכאורה בד' הירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל דר' יוחנן פליג אדר"ל בהך סברא ולא תלינן דאיסורא נפל והא ר"י ס"ל בע"ח נדחין וא"כ לא אשכחן מאן דפליג אר"א "א בהך סברא דתלינן דאיסור כבר קרב דרבנן דפליגי עליה וכן מתניתין דימותו כולן טעמייהו משום כיון דאידחו אדחו אבל בהך סברא דתלינן דאיסור נפל או קרב או מת לא שמעינן דפליגי עליה דר"א ולפי הנ"ל ניחא כיון דבסברא פליגי ור"י לא ס"ל האי סברא אפילו בנפלה לים הגדול ועי' בירושלמי ובדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפט"ו מה' תרומות ובכ"מ שם:

ויש לי מקום עיון בהלכה זו במאי דאמר רבא לעיל דלמ"ד בע"ח אין נדחים אי אקריב מרצה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' פסה"מ דכל בע"ח פסולין שנתערבו אם הקריב מרצה דבע"ח אין נדחין ואמאי הא אפילו נשחטו עדיין באיסורן קיימי ואסור להזות דמן ולהקטירן וא"כ אחר שחיטתן ג"כ דחוין הם ובמאי מרצין וכבר הערתי לעיל בזה ולפי מש"כ לעיל דהא דלא קי"ל כר"א באם קירב הראש כו' היינו משום דשחוטין נדחין ואפילו אי תלינן איסורא בראשון שכבר קרב תו לא מיתחזי