קרן אורה זבחים שיב

אדם כ' תרתי מילי אם נתערב רוצח שנגמר בין כשרים כולן פטורין ואם נתערב רוצח שלא נגמר דינו בין רוצחים שנגמר דינן ג"כ כולן פטורים שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואוסרין אותן מיד עכ"ל ולא הבנתי מה ענין האסירה הזו ומש"כ הכ"מ דכונתו למש"כ שם בזה הפרק ונותנין אותו בבית הסוהר התם שאני דצריך לידע אם יתחייב מיתה לכך נותנין אותו בבית הסוהר אבל הכא כיון, דכולן פטורין על מה יאסרו וצריך עיון:

שם בא"ד וחלב מוקדשין ע"ג מכתו כו' עי' מהרש"א ז"ל בסנהדרין מש"כ שם:

שם בא"ד ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים כו' והאריכו בזה ועי' בכריתות בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו ובתוס' ז"ל שם ולפ"ז הא דתנן בקידושין בשור הנסקל אינה מקודשת היינו לאחר שנסקל והתם משמע קצת דבעי לאוקמי מתניתין מחיים דקאמר על פטר חמור מני ר' יהודה היא דאמר דאסור מחיים משמע דבאינך כולהו מיירי ג"כ מחיים ומד' הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' נזקי ממון נראה ג"כ דס"ל דמחיים מותר בהנאה דפסק שם במועד שדנוהו דיני נפשות חוזרין ודנין אותו דיני ממונות מהיכן משתלם מחרישתו אחר גמר דינו ואי אסור בהנאה מחיים היכי משתלם מחרישתו שאחר גמר דינו ועי' במגד"ע שם מש"כ בשם רש"י ז"ל ועי' בש"מ שם אלא ש"מ דס"ל דאינו אסור מחיים ואפ"ה פסק דאפילו נתערב אחר שנגמר דינו בין שוורים כשרים ימותו כולן היפך מפסקו של ר"ת ז"ל דאפילו נתערב אחד שלא נגמר דינו בין אחרים שנגמר דינן כולן פטורים:

שם בא"ד וא"ת אמאי כו' נימא ירעו כו' קושיא זו ג"כ לשיטת ר"ת ז"ל היא דאמרינן בבע"ח כל דפריש מרובא פריש אבל שאלת הר"י מר"ת בנסקלין בנשרפים אמאי לא אזלינן בתר רובא לדונן בשריפה קשה קצת הא לר"ת ז"ל ג"כ ס"ל דבע"ח חשיבי ולא בטלי ואם כן היכי נדון לכ"א בשריפה כיון דלא בטיל ואי קושיתו דנכבשינהו דניידי הא כ' לקמן דאי אתה רשאי למושכן להחמיר וצ"ל דלאו מטעם ביטול הוא דקשה לי' לר"י ז"ל דאפילו אי לא בטיל מ"מ ניזיל בתר רובא ורובא נשרפים הם כי היכי דאזלינן בעלמא בתר רובא ועל כ"א נימא מרובא הוא:

שם תוס' בא"ד ועוד שאל הר"י כו' ותי' דלא אזלינן בתר רובא כיון שיהרג בלא"ה כו' ולא ידענא אמאי לא ניחא להו במש"כ אי נמי לא אזלינן בתר רובא כו' דזה ברור דכל שיש אחד דלאו בר מיתה הוא כולן פטורין דלא אמרה תורה לחייב את הזכאי אפילו ע"פ רוב ואפי' בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינן כולן פטורים כיון שאחד מהן פטור וודאי וה"ה דאין לחייבו במיתה החמורה כיון שיש אחד פטור ממנה. ומש"כ עוד דהוי ליה קבוע ג"כ אינו מובן דקבוע כי האי לאו דאורייתא הוא וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן בפירקין ואין צורך לכ"ז כי כל היכא דאיכא פקוח נפש הזכאי אין הולכין אחר הרוב כלל ומלשון התוס' ז"ל נראה דאין הולכין אחר הרוב אלא ברוצח שהרג וודאי ועבר על הרציחה אלא דהפטור הוא מטעם אחר דלמא טריפה הוי ול"ד הוא אלא אפי' אי מספקא לן על המעשה גופא אם עבר עבירה כלל מחייבין אותו ע"פ רוב כמו בא"א וכדאיתא בפרק בן סורר אע"ג דאיכא לספוקי דאיילונית היא ולא הואי א"א כלל ולא עשה עבירה אפ"ה מחייבין אותו ע"פ הרוב ודווקא היכא דאיכא וודאי זכאי הוא דלא אזלינן בתר רובא:

דף עא תוס' בד"ה ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים כו' והקשו על פרש"י ז"ל משום מודה בקנס דפטור דאפילו אמרו שנגמר דינו כו' וכתבו ז"ל דשמעינן דאינו נהרג ע"פ הבעלים מדאיצטריך קרא למיסר לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי וכדאיתא בתמורה ועיין בה"ז ז"ל. וקשה לי על דבריהם מריש פרק כל האסורים דאיכא התם טול לך מה שהבאתי הרי שנעבדה בו עבירה על פי שני עדים דחייב מיתה איכא למילף בק"ו מבע"מ נעבדה בהם עבירה ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים דאינו חייב מיתה מנ"ל אלמא דבלא קרא פשיטא להו מסברא דע"פ הבעלים ג"כ אינו חייב מיתה ובאמת לא הוו צריכי לכ"ז דע"פ הבעלים לחוד פשיטא דהשור אינו נהרג דכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעינן ב' עדים דווקא ולא אמרינן הודאת בע"ד כו' לענין לדונו בסקילה ודו"ק:

שם תוס' בד"ה ברובע ונרבע כו' והקשו מנ"ל איסור הנאה ברובע ונרבע דבנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי ועיין במכילתא פרשה משפטים דמייתי התם דילפי איסור הנאה בשור הנסקל בק"ו מעגלה ערופה או מפרים הנשרפים שלא נעבדה בהן עבירה אסורין בהנאה ק"ו שור הנסקל שנעבד בו עבירה והאי ק"ו איכא בכל שור הנסקל בין נוגח בין רובע ונרבע אלא דבתלמודין לא מייתי הא דמכילתא ומלא יאכל נפקא איסור הנאה. ומק"ו דמכילתא יש להוכיח דשור הנסקל מחיים נאסר ודלא כשיטת ר"ת דלר"ת היכי ילפינן בק"ו מעגלה ערופה דנאסר מחיים לשור הנסקל דלא נאסר ואם נאמר דהאי דיליף מעגלה ערופה ס"ל דעגלה נמי לא נאסרה מחיים וכדפליגי תנאי בהא אכתי היכי יליף התם מפרים הנשרפים שנאסרו מחיים לכ"ע:

ע"ב תוס' בד"ה ובטריפה כו' ע"ש שהקשו למאן דמוקי לה בולד טריפה ואליבא דר"א אמאי ירעו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' וכתבו דשמא קסבר פודין את הקדשים כו' ולפ"ז יקשה לקמן דאמרינן כר' ירמיה לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן אמאי לא קאמר משום דס"ל אין פודין כו' וכסתמא דמתניתין סוף תמורה דתנן התם בהדיא דאין פודין ועוד דר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש ס"ל דאסור להאכיל בכור בעל מום לא"י וכש"כ לכלבים דאסור וי"ל דע"כ לא מחמרי ב"ש אלא בבכור דאפילו לישראל אסרי אבל בשאר פסולי המוקדשין אפשר דמודו דיכול להאכילן לכלבים אבל מסקנת דבריהם ז"ל הוא דהיכא דחזי לדידיה מותר להאכיל גם לכלבים אבל אי לא חזי לדידיה כגון פה"מ שנטרפו או שמתו אסור להאכילן לכלבים והיינו דר"ע לקמן בפרק טבול יום בבכור שנמצא טריפה דהבשר יקבר והנה הני תרתי קושיות שהקשו ז"ל לא שייכא חדא בחברתה דקושיא דמתניתין שפיר איכא לשנויי כיון דבקדשים גופייהו ליכא חסרון שפיר פודין אותן דלא אימעיט פדיון אלא היכא דהם עצמן לא חזו אלא לכלבים בזה הקפידה תורה שלא לפדותן אבל אם נטרפו לאחר פדיונן או בכור שנטרף אחר שהתירו מומחה י"ל דמותר לכלבים דלא אסרה תורה אלא פדיון להאכיל לכלבים וכדמשמע לישנא אין פודין כו' אבל מהא דר"ע דפ' טבול יום מוכח דאסור להאכיל לכלבים אפי' אם מתו לאחר פדיון וכן האריכו התוס' ז"ל בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין להוכיח מכמה משניות דאסור להאכיל לכלבים כל דלא חזו לדידיה וע"כ צריך לחלק כמש"כ ז"ל דאי חזי לדידיה מותר להאכיל גם לכלב ואי לא חזי לדידיה אסור להאכיל לכלב:

ובדברי הרמב"ם ז"ל יש לי מקום עיון בזה דבפרק ראשון מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א כתב בפסולי המוקדשין אם מתה קודם שתפדה תקבר כקדשים תמימים מפני שהיא צריכה העמדה והערכה וקשה לי תרתי חדא מאי אריא משום העמדה והערכה הא בלאו הכי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכמש"כ ז"ל בפ"ב שם הלכה ט' כסתמא דמתניתין דתמורה ועוד דמשמע דווקא מתה קודם שתפדה תקבר אבל אם מתה אחר פדיון לא תקבר והרי מוכח מכמה משניות דגם בכה"ג תקבר וכמש"כ הוא ז"ל לכל הני דיני דאיתמר גבי בכור בהמה ששפעה חררת דם כו' ואינך דיני דמתניתין שהביא התוס' ז"ל שם וצ"ע מש"כ בחי' בבכורות ובתמורה בזה. ועיין בפסחים ד' כ"ט ובתוס' שם:

שם בא"ד וא"ת בפ' הפרה כו' הרי המת שלו דיאותו בעורו כו' ולא הבנתי קושיתם דלא התיר ר"ע ליהנות בעורו אלא בשחטו ונמצא טריפה דהשחיטה מתרת העור אבל אם מת העור ג"כ אסור וכמש"כ רש"י ז"ל בהדיא לקמן פ' ט"י ע"ש:

שם תוס' בד"ה ויביא בדמי היפה כו' משמע לפירושו כו' ועיין רש"י במתניתין שפי' נתערב אחד באחד כו' והיינו משום לישנא דמתניתין ויביא בדמי היפה וכן בכל אינך בבי דמתניתין ועיקר רבותא דאפילו אחת בריבוא לא איתמר אלא ברישא דימותו כולן וכן משמע בגמרא דגרסינן מי קתני בכמה כו' וכמו שפי' רש"י לעיל שם:

שם גמרא תנינא חדא זימנא כל האסורין כו' ומצריך הש"ס להני תלתא דמתניתין חדא רישא דמתני' דמיירי בדבר האסור להדיוט ולגבוה ואידך הא דתמורה דמיירי בדבר האסור לגבוה לחוד ואידך משנה דע"א אלו אסורין כו' דאי תנא הך דע"א לחוד ה"א דחולין הוא דלא בטיל אבל קדשים האסורים גם להדיוט בטיל דלא נפסדינהו לכולהו ואי תנא רישא דמתניתין ה"א דוקא קדשים דמאיס הוא דלא בטיל אבל חולין בטיל. ומתניתין דתמורה אצטריך דאפילו האסורים לגבוה לחוד ג"כ לא בטלי והנה למאי דמוקי רב פפא לקמן לטעמא דמתני' משום דבר שבמנין א"ש דמצריך להני צריכותא דכולהו חד טעמא להו אבל לרב אשי דמסיק טעמא דמתניתין משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי. א"כ מאי קאמר דהדיוט תנא ליה ואלו אסורין כו' יי"נ כו' הא התם טעמא משום דבר שדרכו למנות כדאמרי' התם בע"א והכא טעמא משום דבע"ח חשיבי וצ"ל דקאי אשור הנסקל דתנינן נמי התם אבל גם מהא לא תיקשי כיון דתנא דמתניתין