קרן אורה זבחים שג

שלמים כשר בהיכל ולא אמרינן לאו אורח ארעא ושחיטת קדשי קדשים יפסול משום דלאו אורח ארעא אלא נראה ברור דבקדשי קדשים דבעינן צפון דווקא היכל לאו בכלל זה לא מיבעיא למ"ד דצפון לא הוי אלא כנגד המזבח דפשיטא דמיפסיל בהיכל אלא אפילו למ"ד דכל הצפון כשר מ"מ בעינן על ירך המזבח צפונה אבל לא בהיכל והכי משמע נמי במכילתא פ' יתרו והובא בילקוט שם דפליגי תנאי אי קדשי קדשים ששחטן על המזבח כשירים ואיכא תנא התם דפוסל משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם בשר ודם אין אבל שחיטה לא ובעי למילף התם מסברא כי היכי דמזבח הפנימי אע"ג דכשר לכפרה פסול לשחיטה ה"ה מזבח החיצון ע"ש ואי פסול היכל הוא משום דלאו אורח ארעא א"כ היכי קאמר יוכיח ממזבח הפנימי על מזבח החיצון שאני התם דלאו אורח ארעא אלא וודאי הפסול משום דלא הוי צפון ושפיר קאמר יוכיח ממזבח הפנימי דאתה בא להכשיר שחיטה על המזבח אע"ג דלאו בצפון הוא מק"ו דחזי לכפרה ע"ש הרי מזבח הפנימי דג"כ כשר לכפרה ואפ"ה אינו כשר לשחיטה וע"ש במכילתא דקאמר בטעמא דרבי יוסי בר"י מחציו ולצפון כצפון כו' משום דמקיים ב' מקראות וזבחת עליו עולותיך כו' וקרא דועשית עולותיך הבשר והדם ולא שחיטה על חציו לצפון וזבחת עליו ועל חציו השני הבשר ודם אין אבל זביחה לא ע"ש:

שם גמרא מנין שאם הקיפו עו"ג שהכהנים נכנסים לשם ואוכלין כו' נראה דעיקר קרא אתי דיכולין לכתחילה ליכנס שם ולאכול דס"ד דאסור דאין אדם אוכל במקום רבו קמ"ל אבל לדיעבד לא איצטריך קרא ומסברא אם אכלו בהיכל אכלו ויצאו ידי אכילת מצוה דמהיכא תיתי למימר דלא יצאו כיון דקדשים כשירים אכלו וא"ש בזה דיש לדקדק מאי פריך באכילה נימא לא יהא טפל כו' הא משמע דהך סברא לא מהני אלא בדיעבד וכדאמר שלמים ששחטן כשירים וא"כ איצטריך קרא דבקדש הקדשים דאפילו לכתחילה נכנסין ואוכלין ולפי הנ"ל א"ש דבאכילה לא איצטריך אלא דיכול ליכנס לכתחילה ושפיר שמעינן מסברא דלא יהא טפל חמור כו' אלא דא"כ הוי מצי לשנויי הכי השתא התם בשחיטה אינו מכשיר אלא דיעבד והכא באכילה מתיר אפילו לכתחילה ואיצטריך קרא דבקדש תאכלנו היינו אפילו לכתחילה ע"כ נראה דהא דנקט לשון דיעבד שלמים ששחטן היינו משום דלכתחילה אסור ליכנס להיכל ביאה ריקנית אבל בכה"ג דהקיפו עו"ג כו' ה"נ מותר ליכנס להיכל ולשחוט כמו באכילה ועי' רש"י במנחות ד' ח' שמפרש דהמקשן ס"ד דקרא דבקדש הקדשים אתי לאשמעינן דאין הקדשים נפסלין בכניסתן להיכל וע"ז פריך למה לי קרא ולא יהא טפל חמור מן העיקר ומשני הכי השתא כו' פי' לזה דאין הקדשים נפסלין וודאי לא צריך קרא וכי איצטריך קרא למישרי אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו ע"ש והרמב"ם ז"ל בפיו"ד מה' מעה"ק כ' ואם נאכלו בהיכל נאכלו עכ"ל ולא כתב הא דנכנסין לכתחילה ואוכלין דזה הוא עיקר רבותא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכ' להדיא דבשעת הדחק שוחטין לכתחילה קדשים קלים בהיכל וזה כמש"כ:

ע"ב תוס' בד"ה מה חטאת טעונה צפון עי' בדבריהם באורך מש"כ לקיים נוסחא זו והם ז"ל כ' בעצמם כי הכל דחוק הוא ולא נמצא דבר זה לא במשנה ולא בברייתא וכן מוכח מהא דקאמר לעיל סד"א מנחה טעונה צפון כו' ופריך מה לכולהו שכן מיני דמים ואי מנחת חוטא טעונה צפון הא איצטריך דלא נילף כולהו מנחות ממנחת חוטא ובלא"ה נוסחא זו נפלאה היא ועל גירסת הר"ח ז"ל מה חטאת כו' אף מנחה טעונה יסוד ומינה ילפינן דהגשה במערבית דרומית ע"ש וגם ע"ז קשה א"כ הרי מצינו בקרא דמנחת חוטא טעונה הגשה דאל"ה יסוד למה לי ובמנחות שם דף כ' יליף הגשה דמנחת חוטא מריבויא דאת המנחה ועיקר הגשה במנחת נדבה כתיב:

ומה שא' שם דמנחה איקרי חטאת עי' רש"י ז"ל שם שכ' דכל המנחות קרוים חטאת קדש כו' כחטאת ואשם ומש"כ מנלן דמקשינן לשירים לקשינהו לתחילת דמים ג"כ אינו מובן דא"כ הקישא למה לי בלא"ה ה"א דאין מנחה טעונה יסוד גם מה שכ' דשאר מנחות ילפינן בגילוי מילתא בעלמא ולא בגז"ש כ"ז לא הבנתי דהא לפני ה' לא כתיב אלא בכל מנחות ומנחת חוטא אתי מריבויא דאת המנחה וא"כ ממילא דילפינן דלפני ה' הוא במערב וודאי דבכל המנחות הדין כן וגירסת ר"ת ז"ל ג"כ צ"ע דלעיל ילפינן ימין מקרא אחרינא וכן הקשה בצ"ק ז"ל ויותר נראה גירסת רש"י ז"ל מה חטאת פסולה שלא לשמה דהכי איתא בריש מנחות ור"ש נמי קאמר הכי מנחות חוטא הרי הוא כחטאת לפיכך שלא לשמה פסולה אע"ג דדרשא זו אסמכתא בעלמא היא וכמש"כ התוס' ז"ל שם במנחות מ"מ הכי איתמרא:

שם גמרא מאי קאמר ה"ק מלקה בכ"מ כשירה מיצה דמה בכ"מ כשירה דמיצוי לא מעכב כלל ובלבד שיתן כו' היינו עיקר הזאה יהיה כתיקון ופירש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש הזה בכ"מ כשירה היינו אם חזר והזה אח"כ למטה דהזה דמה משמע כל דמה אלא ע"כ האי ובלבד כו' היינו שנתן ראשונה למטה והזה כמצותה ואם אח"כ מיצה דמה בכ"מ כשירה דמיצוי לא מעכב והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעה"ק כ' ואם הזה בכל מקום כשירה והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש ועי' לח"מ ז"ל שעמד ע"ז ע"ש והנה לפי שיטתו דמיצוי חטאת העוף מעכב ליתא להאי דינא דמיצה בכ"מ כשירה דהא ברייתא לא אמרה הכי אלא משום דס"ל דמיצוי לא מעכב אבל אם מיצוי מעכב אמאי בכ"מ כשירה ועי' תוס' מנחות ד' ג' ולהכי לא כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא אבל בהאי דינא דהזה בכ"מ כשירה אם חזר ונתן למטה הדין אמת לכ"ע ומש"כ הלח"מ ז"ל דהזאה צריך עכ"פ כולה למטה אינו מוכרח ורש"י ז"ל לא כ' אלא דהזה דמה משמע כל דמה אבל לא שיהיה צריך דווקא כל דמה ואי קשיא לי הא קשיא לי אם הזה תחילה בכ"מ אמאי כשירה אפילו הזה אח"כ למטה מדם הנפש הא קיי"ל שלא במקומו כמקומו דמי ונתכפרו בעלים ואסור באכילה ולא מהני מה שהזה אח"כ למטה מדם הנפש ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דכשירה לגמרי ואם נאמר דמש"כ והוא שיתן למטה מדם הנפש היינו בראשונה ג"כ קשה מש"כ ואם הזה מ"מ כשירה הא מיצוי מעכב וצ"ל דמיצה דמה ג"כ אח"כ על היסוד אלא דאחר שהזה למטה מדם הנפש מעט הזה ג"כ למעלה משום זה לא מיפסיל וחוזר וממצה דמה במקומה וכשירה ודו"ק:

דף סד תוס' בד"ה מפני שקרובה לבית הדשן תימא כו' וא"ל משום דכל דמים כו' דהאמר לעיל מודה ר"י בדמים עי' רש"ק וצ"ק מש"כ בזה ול"נ דהדברים כפשוטן דלא ניחא להו להתוס' ז"ל בכל הני דאין טעונין אלא מתנה אחת דצריך דווקא קרן דלא מצינו קרן אלא במתן ד' או בב' מתנות אבל מתנה אחת בכ"מ במזבח כשר והביאו ראיה לזה מהא דאמר לעיל בפסח נשקליה ונישפוך אדוכתי' ואי נימא דאפי' בניתנין מתנה אחת מצותן לכתחלה בקרן א"כ מאי פריך וס"ל להתוס' ז"ל הכא דהא דאיצטרך רבא לאשמועינן דמודה ר"י בדמים לא איצטריך אלא בהני דמים שניתנין במתנה אחת אבל מתן ד' או ב' פשיטא דמודה ר"י כיון דאיצטריך קרנות דווקא ואם שינה בקרנות אפילו במזבח עצמו פסול כש"כ בריצפה אבל בניתנין במתן אחת דכשר בכל מקום במזבח סד"א דריצפה נמי קדיש להכי קמ"ל וכבר כתבתי לעיל דהיכי ס"ד דבפסח מוכשר בריצפה הא צריך כנגד היסוד דווקא והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעה"ק כתב בכל הני דניתנין במתן א' דנותן אותן באיזה זוית שירצה משמע דצריך שיתן דווקא כנגד הזוית וכלשון המשנה לקמן בעולת העוף ג"כ בא לו לקרן דרומית מזרחית ועי' לעיל בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש דאמר ר"א בד"א בעולת העוף:

ע"ב משנה חטאת העוף עלה לכבש כו' עי' בה"ז ז"ל דלא גרס לה דמליקה בכל מקום במזבח כשר כדאיתא לעיל בברייתא אלא דמשמע דמליקה במזבח בעינן ולא ידעתי מנ"ל ובתוספתא איתא מלקה בכ"מ בעזרה כשירה אבל בד' הרמב"ם ז"ל מבואר ג"כ כלשון הברייתא מלקה בכ"מ במזבח כשרה ע"ש בפ"ו מה' מעה"ק:

שם משנה ואינו מבדיל פירש"י ז"ל דאינו מולק אלא סימן אחד ולקמן בעולה מבדיל פירש דהיינו שמולק ב' סימנים וכן הוא משמעות הסוגיא בחולין (דף כ"א) דעיקר אזהרת הבדלה בחטאת ובעולה הוא בסימנים אבל להבדיל ממש הראש מן הגוף גם בעולה אינו מחויב. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דמבדיל ואינו מבדיל הוא כפשוטו דבחטאת אינו מבדיל הראש מן הגוף אבל יכול למלוק גם השני סימנים וכמש"כ בפ"י מה' הנ"ל ויורד בציפרנו עד שיחתוך הסימנים או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף ובעולה כ' סתם דמבדיל היינו הראש מן הגוף וכבר עמד ע"ז הלח"מ ז"ל ע"ש באורך ולשון המשנה מסייע לזה דתנן נטל את הראש כו' וזרקו על האישים בא לו לגוף כו' משמע דכבר הובדלו זמ"ז לגמרי וא"ש בזה נמי לישנא דברייתא לעיל אוחז בראש ובגוף ומזה דבחטאת מחוברים הם ואוחז בשתיהם אבל בעולה מובדלים הם אלא דא"כ בחטאת דכשר בב' סימנים ומפרקת ורוב בשר ע"כ אזהרה דלא יבדיל הוא על מיעוט הבשר והעור לבד ובחולין שם מבואר דעור לא מעכב בהבדלה לכ"ע וכדפריך התם אביי בפשיטות אי הכי עור נמי יעכב בהבדלה ויתבאר בזה לקמן בפירקין בס"ד: