קרן אורה זבחים ש

אלא ש"מ דלא מיקרי נותר עד הבקר וכיון דלא מיקרי נותר אין מחשבין עליו דהא לר"י חיוב נותר ומחשבה חד דינא הוא ולא הוי פיגול אלא היכא דמחייב משום נותר אבל אחר חצות בפסח דלא מחייב משום נותר כי חישב עליו כשר הוא ואפילו פסול בעלמא אין בו כדאמר חזקיה וכן מבואר בתוספתא פסחים פ"ה ועפ"ז לא הבנתי ד' התוס' ז"ל במנחות דף כ' ע"ב שכ' שם דאין לפרש משתשקע החמה דדם הוא פיגול דרבנן דדומיא דהנך בבשר ואימורים קאמר דהוי פיגול מדאורייתא מדלא קתני בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דזמן אכילתן מדרבנן ע"ש ולפי הנ"ל לא אשכחן כלל פיגול דרבנן ואפילו אי אסור באכילה מדאורייתא כשר הוא כל שלא נעשה נותר גמור להתחייב כרת ומד' התוס' אלו נראה דס"ל דבכל הקדשים אחר חצות אסור באכילה מדרבנן ועי' תוס' פסחים דף ק"כ:

שם גמרא ת"ל ביום השלישי ביום אתה שורפו כו' לפי מאי דמסקינן ביבמות פ' הערל מריבויא דוהנותר דאפילו נותר שלא בזמנו אינו נשרף בלילה א"כ למה לי האי קרא דאינו שורפו בלילה וי"ל דה"א דמצוה לשורפו תיכף לאכילה ואפילו בלילה וק"ל:

שם תוס' בד"ה לשני ימים כו' ונראה דמעשר יליף בבנין אב משלמים כו' ויש לדקדק מנלן דילפינן משלמים נילף מתודה דקדשים קלים הוא ואינו נאכל אלא ליום ולילה וי"ל דרש"י ז"ל כתב לקמן דתודה הוי דבר שיצא לידון בדבר החדש וא"כ לא מצינן למיגמר כללא מיניה וכדאמרינן לעיל והיינו דריה"ג לא פריך לר"ט אלא דיגמור מחטאת ואשם ולא פריך ליגמור מתודה משום דלא מצינן למילף בבנין אב מתודה דיצא לידון בדבר החדש אבל לבתר דיליף בהקישא פריך שפיר דילמא איתקיש לתודה אלא דהתינח למ"ד דכללו לא גמר מיניה אבל למ"ד כללו גמר מיניה הדק"ל אמאי לא ניגמור מתודה וי"ל דלשלמים דמי טפי דשניהם אין טעונים לחם משא"כ תודה, דטעונה לחם וק"ל:

תוס' בד"ה ונאכלין בכל העיר כו' עי' מש"כ לעיל דף נ"ה ע"א בגמרא שם:

שם משנה הבכור נאכל לכהנים כו' עיין בתוספתא דתני התם בבכור ובכל המורם זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה אוכל באלו וכל שאינו אוכל בתרומה כו' והאיכא חוזרת דאוכלת בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק אלא דאין למידין מן הכללות:

דף נז גמרא מר סבר הימנו וד"א הוי היקש ופריך עלה מהא דיליף היכל מלפני ולפנים ולכאורה לא דמו להדדי דגבי בכור מחזה ושוק של תודה לא ילפינן כלל בכור דבר זה שלמידין בהיקש אלא דבר שנאמר בגופו היינו יום ולילה רק כיון דעיקר חזה ושוק נלמד בהיקש לא מצינן למילף מינה אפילו דבר שנאמר בגופו והקישא דהיכל מלפני ולפנים ילפינן תרתי דבר שנאמר בפר ושעיר גופא ודבר הלמד בהיקש ואיכא למימר להכי ולהכי אפילו אי בכור מחזה ושוק של תודה לא הוי היקש היינו משום דלא ילפינן אלא דבר שנאמר בגופו לחוד אבל היכל מלפני ולפנים הוי היקש כיון דילפינן נמי דבר שלמד בהיקש ואיכא למימר איפכא אפילו אי הקישא דהיכל לא הוי היקש היינו משום דאגב דילפינן דבר שנאמר בו ילפינן נמי דבר שנלמד בהיקש אבל בכור מחזה ושוק כיון דעיקר חזה ושוק בא בהיקש לא מצינן למילף מינה אפילו דבר שנאמר בו וכמו שכ' רש"י ז"ל להאי סברא בהא דקאמר חוץ מפנים בחד זימנא גמר וכן צ"ע בהקישא דתביאו ועי' רש"י מנחות דף ט"ז:

שם גמרא א"כ מאי אלא עד חצות ואיב"א כו' כן הוא גירסת התוס' ז"ל וי"ל דלהכי קאמר ואיב"א משום דהדיוק מהא דתנן אלא עד חצות אינו דיוק כ"כ די"ל דקמ"ל אע"ג דאינו נאכל אלא בלילה והוי ס"ד שלא לעשות בו הרחקה דחצות ולקצר יותר זמן אכילתו קמ"ל דמ"מ אינו אלא עד חצות. אלא דהא תינח אי נימא דאחר חצות אינו נאכל עוד מדרבנן י"ל כנ"ל אבל אי לא עשו חכמים הרחקה אלא לכתחילה ולזרז אבל בדיעבד נאכל גם לאחר חצות א"כ גם בפסח אע"ג דאינו נאכל אלא בלילה מ"מ שפיר עבדי רבנן הרחקה לכתחילה ועי' תוס' סוף פסחים והא דלא עבדי רבנן איזה הרחקה לר"א ב"ע דמדאורייתא עד חצות לפי' רש"י ז"ל דפי' דהרחקה היא שלא יבא לידי איסור כרת א"כ לר"א ב"ע ליכא איסור כרת אפילו אחר חצות דאכתי לא הוי נותר וכמש"כ לעיל ולהכי לא עבדי הרחקה ואי נימא דעשו הרחקה שלא יביא קדשים לפסול צ"ל לראב"ע דזמנו קצר חצי הלילה לחוד לא עבדו הרחקה:

הדרן עלך פרק חמישי איזהו מקומן קדשי קדשים פרק ששי דף נח גמרא אמר ליה הכי אמר ר"י שניהם מקרא אחד דרשו כו' והא דר"י ס"ל כוליה מזבח בצפון קאי לא שמעינן ממתניתין כלל אלא גמרא גמיר לה וכמו שפי' רש"י ז"ל ולכאורה מוכח מר"י דמתניתין דלא ס"ל מזבח ממוצע כו' דא"כ אמאי לא ניחא ליה למידרש חציו לעולה כו' דהכי מסתבר כיון דהמזבח עצמו חציו בצפון וחציו בדרום אבל אי כוליה בצפון לא מסתבר ליה לחלק המזבח לחצאין אלא די"ל דס"ל דכוליה בדרום ולהכי ג"כ לא מסתבר ליה לחלק המזבח אבל לקמן בשמעתין משמע דאיכא למימר לר' יוסי דמתניתין ג"כ דממוצע היה המזבח והיינו משום דאי מזבח ממוצע וודאי מסתבר למידרש קרא כולו לעולה כו' דאי חציו לעולה כו' לשתוק קרא מיניה וממילא ידענא דבחצי הצפונית כשר לעולה. ומהא דאמר ר"י מודה ר"י בר"י שאם שחטן כנגדן בקרקע כו' משמע דר"י בר"י ס"ל כוליה בדרום הוא והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דאי ממוצע הוא למה לי קרא להכי ואי כוליה בצפון ג"כ לא מסתבר להכשיר חציו ולפסול חציו כיון דכוליה בצפון קאי ואמרינן בגמר' דר"י מצריך קרא דשלמים משום דס"ד עולה הוא דדחיק ליה מקום כו' וגם בזה י"ל דלטעמייהו אזלי דלר"י דכוליה מזבח בצפון קאי וס"ל נמי כר"י בר"י באיזהו צפון מקיר המזבח עד כותל עזרה וא"כ דחוק ליה מקום וס"ד דלא הותר מזבח אלא לעולה ולא לשלמים אבל לר"י בר"י דכוליה מזבח בדרום קאי לא דחוק ליה מקום כ"כ. והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי דכשר כולו לעולה ולשלמים וקשה קצת לשיטתו דרוביה דמזבח בדרום כמבואר בדבריו בה' ביהב"ח וכל הצד הצפוני מכותל האולם עד כותל עזרה נקרא צפון וא"כ לא דחיק ליה מקום עולה ותיקשי השתא כולו לעולה כשר לשלמים מיבעיא וצ"ל דמ"מ כיון דלא הוי צפון אלא כנגד המזבח ולא מן הצדדים וכמש"כ התוסיו"ט ז"ל בפ"ג דיומא וכמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שם בה' ביהב"ח מקום שלמים מרווח יותר ועוד דשלמים הוכשר בכל הרוחות ועולה לא הוכשרה אלא בצפון:

ובאותו ענין יש לדקדק בק"ו דר' אלעזר לעיל דמצריך קרא להכשיר צפון לשלמים משום דהוכשר בכל הרוחות לכאורה למאן דס"ל דכוליה מזבח בדרום קאי וכל חלק הצפוני הוכשר לעולה א"כ ליכא ק"ו דשלמים הוכשר בכל הרוחות דהא עולה נמי הוכשרה בכל הרוחות בכל חלק הצפוני ואדרבה בעולה המקום מרווח יותר דהוכשר גם במזבח שהוא בחלק הדרומי וגם מה שאמרו דשלמים הוכשר בכל הרוחות לא א"ש ואין לומר משום דהוכשר אפילו אחורי ביהכ"פ דהא אכתי לא ידעינן להא דצדדים הוכשרו אלא מקרא אחרינא כדאיתא לעיל וי"ל דר"א הוא דקאמר לעיל האי ק"ו ור"א לטעמיה דס"ל כוליה מזבח בצפון וא"כ לכ"ע לא הוכשר לעולה אלא חלק הצפוני עד המזבח כמש"כ לעיל ושלמים הוכשר בכל הרוחות אלא דהתוס' ז"ל העתיקו להא דלקמן ר' אלעזר ולעיל הגירסא ר' אליעזר:

ע"ב תוס' בד"ה הא מני ריה"ג כו' וא"ת כו' ושמא סבר לה כר"מ דאמר נכנסין עכ"ל. וקצת תימא למה הוצרכו להביא מתוספתא דכלים פלוגתא זו דשלא רחוץ ידים ורגלים אי נכנסין בין האולם ולמזבח והא בריש כלים מבואר פלוגתא זו במתניתין ור' יוסי דאמר התם דאין נכנסין. ולדבריהם ז"ל יקשה אמאי לא פשיט מינה דר"י ס"ל כולי' מזבח בצפון קאי דאל"ה הוי הכיור בין האולם למזבח והיאך נכנסין שם שלא רחוץ ידים ורגלים אלא נראה דאלו שנכנסין לרחוץ ידיהם ורגליהם לא גזרו עליהם כיון דלצורך הם נכנסים. ועוד נראה דחומר בין האולם ולמזבח ל"ד בין האולם למזבח ממש אלא כל חלק העזרה שבין האולם למזבח יש עליו כל החומר כיון דבאותו החלל ליכא מידי דמפסיק מידי לבין ההיכל וכדאיתא ביומא (דף מ"ד) אלא דלמאן דס"ל הני מעלות דאורייתא צ"ע:

דף נ"ט גמרא מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין וילפינן לה מוזבחת עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. יש לדקדק האי פסול מחמת מאי אי משום דהשחיטה עצמה פסולה היא בזמן שהמזבח פגום וילפינן מהאי קרא דשחיטה צ"ל בשלימות המזבח או משום דיחוי הוא דמיפסיל כיון שנשחט בשעת פגימת המזבח ולא חזי לזרוק הדם מיפסיל אפילו כשתיקן משום דיחוי וקרא אתי לגלויי דזריקה פסולה במזבח חסר וממילא שמעינן דאם נשחטה במזבח פגום פסול הוא אפי' כשתיקן משום דיחוי. ונפ"מ אם שחט סימן אחד בשעת פגימת המזבח והשני לאחר תיקונו אי הפסול בשחיטה עצמה מיפסיל ואי הפסול משום דיחוי לא מיפסיל דבע"ח אין נדחין ומלישנא דהש"ס מנין כו' שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין משמע דשחיטה