קרן אורה זבחים רצו

ומש"כ ומ"מ קשה מפיגול משמע דנותר וטמא ניחא להו ולעיל אמרינן דאיסור נותר וטמא ג"כ פקע במשלה בו האור ועיקר קושיתם מחטאות הפנימיות הוא למאי דאמר ר"ל דמודה ר"ש לפסול דאל"ה הא איצטריך דאין פיגול פוסל בחטאות הפנימיות והעיקר דר"ש דמתניתין אזיל בשיטת ר"ש דמתניתין דכריתות דבקדשים איסור חל על איסור וא"כ לר"ש דברייתא דאמר אין פיגול בעולין אי ס"ל הך דרשא למעט חטאות הפנימיות ע"כ אתי למעוטי דלא מיפסלי כלל בפיגול דלמעט אכילתו מכרת לא איצטריך:

ובאותו ענין יש לי לדקדק בהא דמוכח הש"ס בכריתות שם דרבי ס"ל גבי קדשים אחע"א מדמרבינן כל חלב למעילה ומנ"ל דילמא משום דמעילה הוי איסור מוסיף דאיכא איסור מעילה עד שלא נעשה אפר אע"ג דאינו ראוי לאכילה ואיסור חלב ליכא דשויא חרוכא ואינו ראוי לאכילה ובחי' יבמות כ' אי מה שניתוסף איסור לאחר זמן חשיב איסור מוסיף אי לא והארכתי שם בענין זה:

שם בא"ד ועוד י"ל דמשכחת לה בב"א כגון שהביא ב' שערות וכדאיתא ביבמות ולדידי צ"ע דע"כ לא אמרינן התם כן אלא בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה דאיסור אגברא הוא וחלין שניהם כאחת כשהביא ב' שערות אבל הכא דהאיסור חל אחתיכה וכיון דאין איסור פיגול ונותר יכול לחול מפני איסור מעילה אפילו כי הביא שערות אח"כ לא משכח אלא איסור מעילה לחוד ועי' בכריתות במשנה בהא דאמר ר אם עבר זקן ונשאה ובנוסחת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וגם בפרט זה הארכתי בחי' יבמות פ' ד"א ע"ש:

שם בא"ד וזה אין להקשות כו' למה לי קרא בדם כו' ולזה י"ל דנפ"מ לדם שמלחו או בשלו דאינו עובר עליו משום דם ואיצטריך קרא דלא לחייב משום נותר וטומאה. ומנותר בלא"ה לא קשיא דאיצטריך דליכא איסור הנאה דדם אין בו מעילה ואם היה בו נותר היה נאסר בהנאה וגם בזה כתבתי שם בחי':

דף מ"ו גמרא חוץ מן הדם כו' עי' בד' התוס' ז"ל בשמעתין ועי' בתוס' ישנים ביומא שהאריכו יותר בזה ועי' בחי' בסוף תמורה ובחי' מעילה שם:

ע"ב גמרא סד"א הואיל ואמר ר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כו' יש לדקדק הא כבר מרבינן לעיל מאשר הם מקדישים לי דאפילו דבר שאין לו מתירין אע"ג דפיגול אין בהם מ"מ חייבים משום טומאה ומהיכא תיתי למימר דפנימיות אימעיט נמי מטומאה מדפיגול אין בהם וי"ל כיון דפנימיות יש להם מתירין ואפ"ה אימעיט מפיגול ה"א דקיל נמי לענין נותר וטומאה וק"ל:

שם גמרא אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה כו'. והקשו התוס' ז"ל מהא דאמר ר"י לעיל ג' כריתות כו' ואחת לדברים שאינן נאכלים. וכן במשנה במעילה תנן גבי לבונה נותר וטמא ופיגול ט"ס הוא ע"ש במשנה ובאמת קושיות גדולות הם ופשטי' דמתניתין דילן ג"כ משמע דבטומאת הגוף מיירי. ועוד דמחייבי רבנן משום נותר גם בדברים שאין חייבים משום פיגול ואי ת"ק מיירי דווקא בדברים הנאכלים א"כ מנלן דת"ק פליג אדר"ש כלל בדברים שאינן נאכלין ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דבל"ק צ"ל מחלוקת בטוה"נ דבהא חייב ת"ק כדכ' אחת לדברים שאינן נאכלין אבל טומאת בשר ד"ה אינו לוקה וא"א כמחלוקת כו' מ"ט כיון דקרינן וטומאתו עליו קרינן בי' והבשר אשר יגע כו' ולהאי לישנא קיל לי' טומאת בשר מטומאת הגוף ולאידך לישנא חמיר לי' טומאת בשר דלל"ק בטומאת הגוף כתיב כרת לדברים שאינן נאכלים וח"א דלא מחייב ת"ק אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר מודה דפטור דדרשא דוהבשר לרבות ס"ל דאינה אלא לפוסלה בעלמא וא"א כמחלוקת כו' כיון דקרינן בי' וטומאתו עליו כו' ולאידך לישנא הוי איפכא דבטומאת בשר גם ר"ש מודה מדרשא דוהבשר וח"א כמחלוקת כו' כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו והוא ע"ד תרי לישנא דאביי ורבא לעיל (ד' לד) ע"ש דלאביי חמירא לי' טומאת בשר ולרבא חמורא לי' טומאת הגוף וסלקא שמעתא הכא דת"ק מחייב בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן אפילו דברים שאין נאכלין. וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה דבתרתי פליגי. וכן מבואר בתוספתא דר"ש פוטר בדברים שאין נאכלים משום נותר וטמא משמע דת"ק מחייב משום נותר וטמא וקצת יש לדקדק למה פטרינן לעיל מן העצמות וגידים אם אכלן (לא) משום פיגול (ולא) משום נותר וטמא כיון דלכתחילה קריבין ע"ג המזבח ליכשר להו חיבת הקודש וליחייב גם אם אין ראוין לאכילה וי"ל דעצמות וגידים לא חשיבי כ"כ ואם ירדו לא יעלו ע"כ לא מהני בהו חיבת הקודש לאכשורי לאכילה וכבר הבאתי לעיל (דף ל"ד דברי פי' המשניות להרמב"ם ז"ל דנראה משם דבעצים ליכא למ"ד דחייב על אכילתן אלא לענין להקריבן בטומאה הוא דהוזכר עצים ודבריו ז"ל נפלאים דאמאי ליפטר אם הקריבן בטומאה ומאי איכפת לן לענין הקרבה אי חזי לאכילה אי לא ובחיבורו סוף פ' ח"י מה' פה"מ נראה דפי' עצים נמי לענין אכילה וכמו שיבואר וכל הנ"ל כתבתי לישב קושיות התוס' ז"ל מכל הני דוכתי דמבואר דרבנן מחייבי משום נותר וטמא בעצים וקטורת ולבונה:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו חייב בעצים ולבונה וקטורת משום פיגול ונותר וטמא ופיגול כדי נסבא דבלא"ה לית בהו פיגול דהם עצמן מתיר וכי איצטריך לי' משום נותר טמא ועי' כ"מ ז"ל מש"כ שם ועי' משנל"מ ז"ל שם. ונראה דפסק כר"ש דאין לומר דפסק כהאי לישנא דמחלוקת בטומאת בשר דהא מבואר בדבריו ז"ל דחיבת הקודש לאו דאורייתא וכמו שדקדק התו"יט. וכבר כתבתי לעיל בזה בד' ל"ד וא"כ מ"ט דפסק כר"ש בהא ועוד לדידי' כרת השלישי למה דהא לחטאות הפנימיות לא איצטריך דאפילו פגול נמי איכא בהו אם פיגל בדבר הנעשה בחוץ וי"ל דמהא גופא דאמרינן בפסחים דהא דדרשינן גבי טומאת בשר והבשר כו' לרבות עצים ולבונה הוא מעלה בעלמא מש"ה פסק נמי כר"ש בטומאת הגוף דכל היכא דקרינן והבשר כו' קרינן בי' וטומאתו עליו וכל היכא דלא קרינן בי' והבשר כו' לא קרינן בי' וטומאתו עליו והכי אמר רבא להדיא בפסחים (דף ע"ט) לענין פסח הבא בטומאה ע"ש אע"ג דהתם לא פסק כוותי' דרבא ע"ש היינו משום דמ"מ מוטב שיאכל בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף אבל היכא דלא קרינן כלל והבשר אשר יגע כו' לא קרינן בי' וטומאתו כו' כיון דחיבת הקודש לא מכשר לאוכל א"כ היכא אשכחן דליחייב בדבר שאין ראוי לאכילה וכבר כתבתי לעיל מה שנראה מד' הרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פסה"מ דלקי אם אכל לבונה שנטמאה ועדיין צ"ע ובת"כ איתא דהא דפטר ר"ש בדברים שאין נאכלים לא מסברא הוא דפטר אלא מכלל ופרט הוא דפטר מה שלמים נאכל אף כל הנאכלים למעוטי דברים שאין נאכלים:

שם גמרא מתיב רבה כו' עי' בריש מכילתין מ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה:

דף מז גמרא מנין למתעסק בקדשים כו' גם בזה כתבתי לעיל בריש מכילתין מה שיש לדקדק בזה:

שם גמרא אמר אביי ר"א בר"י כו' ורשב"א אמרו דבר אחד ומסיק דרשב"א מודה לכולהו דהשתא בשבת אמרינן כו' ויש לדקדק הא בפ' המצניע אמרינן בתלמיד שאמר לו רבו כו' אי אצנעי' רביה חייב התלמיד עליו אפילו לרבנן ע"ש בד' התוס' ז"ל אלמא דטעמא משום דחשיב ליה לרביה גם התלמיד חייב וה"נ לרשב"א כיון דחשיב לאדם אחד חייב המוציא ומה ענין לזה מחשב וזה עובד ועוד דהא מקרא ילפינן דבעלים מחשבין והקריב המקריב אבל מסברא מחשבת בעלים לאו מחשבה כיון דלא עביד עבודה ורשב"א ע"כ מסברא קאמר הכי כל דחשיב לאחד בעולם כל אדם חייב עליו ועי' בירושלמי פ' המצניע דמוקי לטעמיה דר"א בר"ש בסתם והוציא ע"ד ראשון ע"ש ויש להסתפק למ"ד דהבעלים מפגלין על מי חל האזהרה אי על הבעלים או על כהן העובד די"ל דבעלים בכלל המקריב לא יחשב אבל הכהן העובד אינו מוזהר כיון דאינו מחשב כלל או י"ל דהכהן מוזהר שלא לשחוט במחשבת בעלים והבעלים אינן מוזהרים כיון דלא עבדי עבודה ונהי דלענין פיגול הוי לאו שאין בו מעשה נפ"מ לענין שחיטה לעבודה גלולים ובעלים חישבו אי חייב השוחט משום שוחט לעבודת גלולים אי לא וצ"ע ועי' סוף טבול יום דאמר ר' יוסי ג"כ כהאי לישנא דמתניתין ע"ש ואין הלכה כמותו שם ועי' בתוי"ט ובתוספתא שם:

הדרן עלך בית שמאי פרק רביעי איזהו מקומן פרק חמישי התוס' ז"ל האריכו לדקדק אי סכין צריך שיהיה דווקא כ"ש והביאו דברי התוספתא ע"ש. והרמב"ם ז"ל הכריע וכתב דלכתחילה צריך כ"ש ובדיעבד אפילו בקרומית של קנה כשר כחולין ומשמע דבדיעבד לא בעינן כלי כחולין. וכ"כ הלח"מ ז"ל שם בפ"ד מה' מעה"ק ולשון התוספתא קמיצה טעונה כלי ושחיטה אפילו בקרומית של קנה מסייע לי' אלא דתו תנא התם חומר בשחיטה מבמליקה שהשחיטה טעונה כלי כו' משמע דשחיטה