קרן אורה זבחים רצה

אבל גזל הגר אין מצוה באכילתו דווקא דאטו אם גזל ממון או שאר דבר שאין ראוי אם יהיה אסור למוכרו מה יעשו הכהנים בזה וע"כ מותרין הם לאחר חלוקה למוכרו ולעשות בו מה שירצו וע"כ הא דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר היינו דווקא קודם חלוקה וגזה"כ הוא משום דאשם קרי' רחמנא אבל אחר חלוקה ממונו הוא והא דאיצטריך קרא שיכול לקדש בו אשה היינו דס"ד שלא הותר למוכרו אלא לצורך אכילה כמו קדשים קמ"ל דיכול לקדש בו אשה ג"כ ועדיין צ"ע בזה ולכאורה בקדשים קלים יכול למכור שחוט ובחידושי תמורה הארכתי בזה ע"ש:

שם תוס' בדבר הנעשה בפנים לא פיגל והא דאמר בהנזקין כו' כבר כתבתי לעיל ד' י"ד דלר' יוסי ליכא למילף בק"ו משלא לשמו ע"ש והיה נראה לומר דר' יוסי לא מיעט אלא ממקום למקום מחוץ לפנים או מפנים לחוץ דזה לא הוי דומיא דשלמים דהכל במקום אחד אבל אם חישב בעבודת פנים ע"מ לעשות עבודת פנים חוץ לזמנו ג"כ הוי פיגול וא"כ איכא לאשכוחי פיגול בפנים למאי דאמרי' לעיל טבילת אצבע מפגלת בחטאת הפנימי א"כ אם חישב בשעת טבילת אצבע ע"מ להזות למחר שפיר הוי פיגול אפילו לר' יוסי וע"כ צ"ל כן לד' הרמב"ם שפסק כר' יוסי דמחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא פיגל וכתב דטבילת אצבע מפגלת כמבואר בדבריו פ' י"ז מה' פסולי המוקדשין והיינו שחישב בשעת טבילת אצבע להזות למחר דתרווייהו בפנים הם אלא דדבריו ז"ל שם בהלכה ב' צ"ע שכ' שם אם נתן כולן כתיקנן ואחרונה במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פיגול עד שיזה במחשבת הזמן עכ"ל והיכי אשכחן פיגול אם חישב בשעת הזיה ע"כ ע"מ לשפוך שירים או להקטיר אימורים למחר וא"כ לא הוי אלא פסול דמחשב מפנים לחוץ ואפשר לומר דאשכחן פיגול במחשב בשעת הזיה דבין הבדים ע"מ להזות דהיכל למחר דבכה"ג הוי פיגול למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה אבל לא קי"ל הכי כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' הנ"ל ועוד דלשון הברייתא משמע דלא הוי פיגול אלא במחשבה ומעשה בחוץ אבל לא אם המחשבה ומעשה בפנים ור"ש ור' יוסי בהא פליגי ר"ש מקיש לשלמים דכל שנעשה בפנים אין בו פיגול כלל אפילו בעבודותיו שבחוץ ור' יוסי ס"ל דהוקש לשלמים דבעבודת פנים ליכא פיגול אבל בעבודות שבחוץ יש בהן פיגול ועדיין לא נתישבו לי ד' הרמב"ם ז"ל ולפי הנ"ל א"ש ד' התוס' ז"ל שכ' דאיכא למילף בק"ו משלא לשמו דפסול מיהא הוי אפילו בעבודת פנים כיון דהא דאמר ר' יוסי דליכא פיגול בפנים לא משום דמחשב ממקום למקום אלא דפנים אימעיט מפיגול דלא הוי דומיא דשלמים וא"כ איכא למילף לפסול מק"ו דשלא לשמו דפסול גם בפנים והא דטבילת אצבע מפגלת יש לומר דאתיא אפילו כר' יוסי דעבודת פנים לא מפגלא מ"מ טבילת אצבע לאו בכלל עבודת פנים היא אלא בכלל הולכה היא ותניא בתוספתא דאם חישב בכל הג' עבודות בשחיטה וקבלה והולכה ע"מ להקטיר אימורים למחר הוי פיגול לר' יוסי משמע דאפילו בהולכת פנים לחוד ג"כ הוי פיגול משום דלאו בכלל עבודת פנים היא כיון דאיתיה נמי בחוץ ודו"ק:

דף מה תוס' בד"ה הילכתא למשיחא כו' ונראה דרב יוסף דווקא דאית ליה הכי כו' עי' בנדה ד' ס"א ע"ב:

שם משנה קדשי עו"ג אין חייבין כו' והשוחטן בחוץ פטור ר"י מחייב התוס' ז"ל בד"ה והשוחטן כו' דקדקו אמאי לא תני בברייתא השוחטן בחוץ ובמתניתין לא תנן תמורה ונסכים ומתוך דקדוק זה נ"ל לישב ד' הרמב"ם ז"ל שפסק בכולן כר"ש ובשחוטי חוץ כתב כר"י דחייב והיינו משום דכל הני דתני בברייתא לא קאמר ר' יוסי אלא רואה אני בכולן להחמיר משמע דלדידיה גופא לא פסיקא ליה כ"כ אלא רואה הוא להחמיר ומש"ה פסק בכל הני דתני בברייתא כר"ש דפשיטא ליה לקולא ולהכי לא תני שחוטי חוץ בברייתא משום דבשחוטי חוץ מחייב ר' יוסי כדתנן במתניתין ולא תיקשי בזה קושית התוסי"ט על הכ"מ ז"ל ע"ש ולהכי לא תני במתניתין כל הני דברייתא כיון דלא מצי למיתני דר"י מחייב בכל הני והא דתנן פיגול ונותר וטמא הוא משום דהכא עיקרן של דין פיגול ונותר וסעד לד' הרמב"ם ז"ל דפסק בשחוטי חוץ לחיובי הוא מהא דאיתא בסוף מכילתין ועו"ג בזמה"ז רשאי לעשות כן היינו להקריב בבמה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ולא עובדי גלולים היו מצווין כו' והיינו ע"כ כר' יוסי דמחייב בשחוטי חוץ דאי כר"ש למה לי למעוטי כיון דאפי' ישראל אינו מצווה על קרבן עו"ג וכן מהא דאמר רב אסי וכו' ואי ישראל עצמו אינו מצווה אמאי אסור לעשות שליחותן ועי' תוס' שם בד"ה אסור לסייען. ונראה דבהכי פליגי ר"ש ור"י ר"ש דריש מיעוטא דבני ישראל דקדשי עו"ג שהוקדשו אפילו למזבח אין בהם משום שחוטי חוץ אפילו ישראל ור"י ס"ל דקדשי עו"ג שהוקדשו למזבח חייבין עליהם משום שחוטי חוץ ועו"ג עצמן אין מצווין על שחוטי חוץ ממיעוטא דבני ישראל ועי' תוסי"ט במתניתין שכ' דלא מצא טעם מפורש לפטור שחוטי חוץ והדבר פשוט דמבני ישראל אימעיט וכנ"ל:

שם תוס' בד"ה והשוחטן כו' ועו"יל כו' לא נהנין מדרבנן כו' ועיין בחי' ריש תמורה מש"כ שם דמסתבר דאסור בהנאה מה"ת:

שם גמרא אמר ר"י רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהם לה' משמע דקאי גם אנסכים והיכי מייתי ראיה לזה מדכתב לה' הא כבר איפליגי בזה ר"ע וריה"ג לריה"ג מביא אפילו יין ולר"ע אינו מביא אלא עולות לבד ולפמש"כ התוס' ז"ל במנחות ד' ע"ג דהא דאינו מביא נסכים היינו אפי' לעולתו וקרבנו טעון נסכים היינו משל ציבור י"ל דר"י אפי' מלה' דקרבנו שוה לשל ישראל וכשמביא עולה או שלמים מביא עמהם נסכים ג"כ והכי משמע התם דמוקי לדרשא דאזרח כר"ע ואי בנסכים הבאין בפ"ע קאמר למה לי מיעוטא דאזרח הא כבר אימעיט מעולה אין לי אלא עולה בלבד אבל אי בנסכים הבאים עם הזבח מיירי איצטריך אזרח דהוא אינו מביא נסכים עם הזבח אלא דא"כ למה ליה למימר התם לר"ע עולה וכל אביזרהא כיון דמשל ציבור הן באין ועוד יפלא על גירסא זו הא מבואר במתניתין דשקלים אמר ר"ש ז' דברים התקינו כו' שולח עמה נסכים קריבים משלו אלמא דלר"ש הוא עצמו יכול להביא נסכים והיכי מצינן לומר דהא דאמר ר"ש הכא אין מביאין נסכים היינו אפי' עם הזבח וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעה"ק שכ' עולות העו"ג אין מביאין עמהם נסכים אבל נסכיהם קריבין משל ציבור ועי' שם בכ"מ ז"ל שכ' בשם הר"י קורקוס דגרס אין מביאין עליהם נסכים וכגרסת הש"ס בתמורה והקשה הלח"מ ז"ל מהא דבה' שקלים פ"ד כתב למתניתין דשקלים ששלח עולתו ממדינת הים אם הביא דמי נסכים יקרבו משלו ואם לאו יקרבו משל ציבור אלמא מביא נסכים לקרבנו ותי' הוא ז"ל דהא דאימעיט מאזרח היינו דעו"ג אינו מחוייב להביא נסכים אבל אם הביא הביא וגם זה קשה דא"כ מאי התקינו ב"ד דיקרבו משל ציבור הא ד"ת כן הוא דקריבין משל ציבור מריבויא דככה והיה נראה בנוסחא זו בד' הרמב"ם ז"ל בה' שקלים וכן מי ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח עמה נסכים כו' ומיירי בישראל וא"ש לישנא דממדינת הים דאי דאי לאו הכי דבישראל מיירי מדינת הים למה לי. אבל במנחות שם מבואר דגרסינן עו"ג ששלח כו' ותיקשי דר"ש אדר"ש וצ"ע:

שם גמר' בד"א בקדשי מזבח כו' עי' תוס' בד"ה דומיא דתרומה שכ' לפרש דזה ד' ר' יוסי היא ועי' בתוספתא מבואר אבל בקדשי בדה"ב ר' שמעון נמי מודה ע"ש:

ע"ב גמרא ובעו"ג בין בשוגג בין במזיד לא הורצה. לא מצאתי כעת להאי דינא בד' הרמב"ם ז"ל ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל לא אשכחן ריצוי צוי ציץ בעו"ג וכדאמרינן בפסחים פ"ק דבישראל אשכחן טומאת קמצים אבל בעו"ג אינו קרב אלא עולות ויתבאר יותר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה אבל העצים כו' ואם תאמר כו' הא ר"ש אמר אין פיגול ונותר בעולין. יש לדקדק מאי ארי' לר"ש הא לרבנן נמי תיקשי הכא דע"כ לא פליגי עליה דר"ש אלא בעולין דלרבנן יש פיגול ונותר בעולין משום דהוי איסור כולל מיגו דחייל אבשר חייל נמי על עולין אבל הכא בלבונה וקטורת או פרים הנשרפים היכי חייל פיגול ונותר הא לרבנן נמי אין איסור חל על איסור היכא דליכא כולל או מוסיף אלא דהכא נמי איכא מוסיף מיגו דמיתסר לגבוה וכדאיתא בכריתות ד' י"ג ובטומאה הוי איסור כולל כדאיתא התם ותי' דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ואכתי חזי לאכילה ועי' תוסי"ט במעילה שכ' שם עד שיתיך הבשר ונעשה אפר אלא די"ל דלר"ש בסוף פ' טבול יום דאמר בשויא חרוכא אינו מטמא בגדים עוד משמע דנעשה מצותו ואין בו מעילה ומ"מ אין דבריהם ז"ל מובנים דלבשר פרים לא איצטריך קרא למעוטי ואפילו לרבנן ליכא פיגול [ועיקר קרא דר"ש אתי למעוטי דליכא פיגול באימורים דידהו] ובאימורים איכא מעילה עד שנעשה אפר כדתנן במעילה שם עד שתצא לבית הדשן:

גם מה שהקשו הא פקע פיגול מכי משלה בהן האור לדבריהם דאיירי בבשר פרים צ"ע אי פקע הפיגול מכי משלה האור דדווקא בקרב על המזבח אמרינן דנעשה לחמו של מזבח אבל פרים הנשרפים מחוץ למחנה מנ"ל דפקע פיגול מהם: