קרן אורה זבחים רצד

התם דחל עליו איסור נותר כיון דנפקע הפיגול הרי הוא כקרבן כשר דחל נותר גם על העולין ומ"מ אכתי קשה אמאי לא קאמר דהא קמ"ל דפקע פיגולו וחל עליו איסור נותר דהא לא שמעינן ממתניתין דנהי דאינו חייב במתיר משום פיגול מ"מ אין איסור נותר חל עליו דהוי פסה"מ. והשתא דהעלו לגבי מזבח פקע הפיגול וחל עליו איסור נותר:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ' ח"י הנ"ל שכ' בהלכה י"ט אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שהפיגול הוא קרבן שנפסל במחשבה ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו עכ"ל והוא מהש"ס דכריתות והקשה שם הכ"מ ז"ל הא בב' אברים משכחת לה כגון שהעלה לגבי המזבח ופקע הפיגול וחל עליו נותר ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דבקרבן מפוגל ליכא נותר כלל כיון דלא הורצה ואע"פ שעלה למזבח ונעשה לחמו ואם ירד יעלה מ"מ שם פסול עליו ושמעתין מסייע ליה מדלא אשכח מידי בהא דפקע פיגולו אלא אם ירד יעלה וכדבריו מבואר בתוספתא פ"ה דזבחים אי אפשר לומר פיגול ונותר וטמא מזבח אחד שאין חייבים משום נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים כצ"ל שם וזבח שנפגל הוי כאלו לא נזרק. וכיון דתני בברייתא לישנא דאי אפשר משמע דליכא לאשכוחי כלל הני בהדי הדדי אפילו בב' אברים. ועי' בצ"ק ז"ל שהקשה בסוגיא דכריתות הא אבר שהעלה למזבח ופקע פיגולו אמאי הוי ליה נותר הא איסור נותר ג"כ נפקע כדר' יוחנן לקמן ע"ש. ואין כאן קושיא כיון דפקע הפיגול הוי כקרבן כשר וצריך להעלותו ע"ג המזבח אפילו ירד ואם הותיר חייב עליו משום נותר ואם העלוהו אחר שנעשה נותר פקע ממנו גם איסור נותר וזה פשוט:

והנה מימרא דעולא ומימרא דר' יוחנן לקמן נראה דפליגי אהדדי דעולא לא קאמר אלא קומץ פיגול כו' פקע פיגולו דאם אחרים מביא כו' אבל לא שאר איסורין כמו נותר וטמא ור' יוחנן אמר דנותר וטמא נמי פקע איסורן מהם והרמב"ם ז"ל נראה דפסק לתרווייהו דבפ' ח"י הנ"ל כתב להא דר' יוחנן ובפ"ג כתב להא דקומץ דפלגי' מחית אארעא כו'. וראיתי במשנל"מ ז"ל שם בפ"ג שהאריך אי בעינן משלה בו האור ברובו או אפילו במקצתו ומסקנת דבריו דלהפקיע האיסור בעינן משלה האור ברובו ולענין אם ירד יעלה סגי במשלה האור במקצתו וגם זה לא הבנתי דהא מוכח בשמעתין דחד דינא הוא הא דעולא דפקע הפיגול עם הא דאמר עולא במשלה האור יעלו כדפריך והאמרה חדא זימנא כו' אבל מדברי רב אחאי וודאי נראה דלא בעינן בקומץ משלה בו האור ברובו דהא פלגא מחית אארעא קאמר ואפ"ה מעלינן לי' לכולי' ואם נחלק בין קומץ לאבר וכמ"ש ר"ת ז"ל א"כ אין צריך לחלק בין להעלותו ע"ג המזבח ובין הפקעת איסור אלא באברים בכל גוונא בעינן משלה בו האור ברובו וכיון דאם ירד יעלה נעשה לחמו של מזבח ופקע האיסור ג"כ ובקומץ אפילו משלה האור במקצתו מעלינן ליה וה"ה דפקע האיסור והדק"ל אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל בהא דאם ירד יעלה דבעינן משלה בו האור ברובו ועוד קשה היכי יליף רב אחאי מהא דעולא דבקומץ סגי אפילו במקצתו ואם ירד יעלה הא עולא מיירי במשלה בו האור ברובו כמו שאמר אם אחרים מביא כו' ואימתי מביא אחרים לידי פיגול ע"כ במשלה בו האור ברובו כמו להתיר שירים וצ"ע. ועי' צ"ק ברש"י ע"ב בד"ה פקע. ואישתמיט לי' הרמב"ם ז"ל:

ע"ב תוס' בד"ה נאמר כאן כו' ויש לפרש כו' ועי' בת"כ פ' אמור דשנויה ברייתא זו התם אהאי קרא דכל איש כו' וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר כו' וכל הני תנאי איתמרו התם והכי משמע לישנא דר' יוסי הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים אלא דבד' רבי איכא התם נוסחא אחרינא ע"ש. וכן כתב רש"י בחומש להאי דרשא בקרא דאמור וכן שנויה היא בפרשת צו כמו שהובא בש"ס דילן וע"כ משמע דמטומאתו דגבי מקדש יליף כמו שפירש"י ז"ל. ועי' בק"א שם והך מתניתא דאם נאמרו קולות כו' שנויה היא בפ' אמור ובפ' צו ג"כ היא שנויה בל"א ע"ש ובק"א:

דף מ"ד תוס' בד"ה כיוצא בשלמים משמע דבכור דמי כו' ובעלמא אינו כן כו' הכא א"ש דאם האכל יאכל ביום השלישי כתיב ואי לאו ריבויא דמבשר מכלל ופרט לא הוי מרבינן אלא בכור דנאכל לשני ימים אלא דלא ידענא אמאי לא קאמר דבכור ומעשר הוי כיוצא בשלמים דתרווייהו נאכלים לשני ימים כדתנן באיזהו מקומן וע"ש ברש"י ותוס' ז"ל:

שם תוס' בד"ה אלא כו' דמלישנא דמפגל כו' לא אימעוט דם דדם כו' כדתני כו' שהדם מפגל הבשר ומתפגלת ע"י זריקה אם זרק לשפוך שירים אין זה מדוקדק דבתוספתא הכי אמרינן הדם מפגלת היינו אם שחט ע"מ לזרוק למחר הרי זו מפגלת כיצד היא מתפגלת זרק ע"מ לשפוך שירים או לאכול הבשר הרי זו מתפגלת והיה נראה דצ"ל איפכא שחט ע"מ לזרוק הרי זה מתפגלין זרק על מנת לשפוך שירים או לאכול הבשר הרי זה מפגל וכן תני התם בשאר עבודות דהמחשבה בשעת עבודתה נקרא מפגל וע"מ לעשות למחר איזו עבודה נקרא מתפגלת ע"ש:

שם גמרא לוג שמן של מצורע מועלין בו עד שיזרוק הדם לכאורה היה נראה דהא מני ר"מ דאמר דדם האשם הוי מתיר של הלוג דלרבנן אין דם האשם מתירו ומועלין בו עד שיתן מתנותיו כמו לוג הבא בפ"ע אבל מדברי הר"מב"ם ז"ל לא נראה כן דפסק כחכמים דליכא פיגול בלוג ואפ"ה כתב בפ"ב מהל' מעילה כהאי ברייתא דנזרק הדם אין מועלין בו וחידש עוד שם ובפ"ד מה' מח"כ דהא דאסור באכילה עד שיתן מתנותיו לא כמש"כ רש"י ז"ל דאינו אסור אלא מדרבנן אלא לוקה על אכילה כמו האוכל קודם זריקה אפילו אכל קודם שיתן מתן בהונות ומזה נראה דס"ל דלא כמש"כ רש"י ז"ל אליבא דרבי דאמר מועלין עד שיתן מתנותיו היינו דווקא מתן שבע אבל לא מתן בהונות. ולדברי הרמב"ם ז"ל דמתן בהונות מעכבין אכילתו כמו מתן ז' לרבנן ה"ה לרבי דמועלין בו עד שיתן גם מתן בהונות דמנלן לחלק בינייהו ונפק"מ לענין לוג הבא בפ"ע לרבנן ג"כ מועלין בו עד שיתן מתן בהונות ג"כ דהא בלוג הבא בפ"ע לכ"ע מתנותיו שריא לי' אלא דמלשון רש"י ז"ל נראה דהוי גרס בדברי רבי עד שיתן מתן ז' והיינו משום דבהונות דלאו צורך גבוה הוא תו לא שייך מעילה גבי' כל שכבר נתן צורך גבוה ומ"מ לשון הרמב"ם ז"ל שכ' דלוקה משום דהוי כאוכל קדשים לפני זריקה צ"ע כיון דכבר יצא מידי מעילה ע"י דם האשם מנ"ל דלענין אכילה הוי כלפני זריקה:

שם ע"ב גמרא אשם מצורע בהדיא כתיב אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע כו' יש לדקדק הא משמע בשמעתין דהא דאיצטריך קרא לרבות כל הני הוא משום דלא לכפרה באו והשתא דכתיב באשם מצורע דנאכל לכהנים בלא ריבויא דכל אמאי לא ילפינן נמי דאשם נזיר ג"כ נאכל לכהנים כמו אשם מצורע דאתי להכשיר וי"ל דאשם נזיר מאשם מצורע לא ילפינן דזה בא להכשיר וזה לא בא אלא למנות נזירות טהרה וק"ל:

תוס' בד"ה זה גזל הגר עי' ברה"ז ז"ל במנחות ד' ע"ג:

ובצ"ק ז"ל כאן מש"כ בזה:

שם תוס' בד"ה ואפי' לקדש בו את האשה כו'. בסוף דבריהם נשארו בתימה לה' בגזל הגר למה לי ומאי נפ"מ בהא דקנאו השם ובמנחות שם כתבו דאפשר אתי לאשמעינן דמועלין בו קודם שבא ליד כהן כמו חרמי כהנים. ולדידי צ"ע דא"כ מאי מיבעי לי' בב"ק פ' הגוזל כהנים בגזל הגר אי יורשין הוו אי מקבלי מתנה ונפ"מ למעשר בהמה ואי יש בהן מעילה פשיטא דלא הוו יורשין כיון דברשות הקדש הוא קודם נתינה לכהן ומרשות הקדש ניתן לכהן. והיה נראה דלענין זה קאמר דקנאו השם ונתנו לכהן ומש"ה לא הוו אלא מקבלי מתנה כדפשיט הש"ס התם ע"ש:

ומש"כ רש"י ז"ל כאן דאגזל לחוד קאי כבר עמדו המפרשים ז"ל דבמנחות לא פי' כן אלא כתב דאכל הני קאי וכר"י דאמר בקידושין המקדש בחלקו בקדשי קדשים או בק' קלים מקודשת ועי' ברה"ז שם שהקשה הא נמנו וגמרו דאינה מקודשת ע"ש ויותר קשה דלר"י הוא ילפינן כולהו מזה יהיה לך מקודש הקדשים כדאיתא שם בקידושין ולמאי איצטריך האי לך דאשר ישיבו אלא וודאי העיקר כפירושו כאן דלא קאי אלא אגזל לחוד אלא דקשה לי מהא דמוכח התם בקידושין דר"י נמי מודה דאינה מקודשת דתנא בסיפרא דאין חולקין קדשים כנגד קדשים וכיון דלית בהו חלוקה ש"מ דלאו ממונו הוא והא בגזל הגר נמי אין בו דין חלוקה דאשם קריה רחמנא כדאיתא בב"ק שם ואפ"ה מקדשין בו את האשה והתוס' ז"ל במנחות שם הקשו הא לאו ממונו הוא דאין חולקין גזל הגר כו' ותי' דהיינו קודם חלוקה אבל אחר חלוקה ממונו הוא וא"כ בקדשים נמי נימא הכי דלאחר חלוקה הוי ממונו ומקדשין בו את האשה וי"ל דגבי קדשים דאיכא מצוה באכילה וקפיד רחמנא שיטול כ"א חלקו כמו שנאמר לכל בני כו' איש כאחיו מסתברא דאפילו לאחר חלוקה אינו יכול ליתנה לאחר וגם במה תתקדש כיון דהיא אסורה לאכול בקדשי קדשים וטובת הנאה אין בזה דאסור למוכרו לאחר ובקדשים קלים ג"כ אע"ג דשריא היא לאכול מ"מ אינו רשאי ליתנו לה אלא הוא בעצמו מחוייב לאכול. אבל לא ליתנו לאחר בתורת ממון