קרן אורה זבחים רצא

כ"כ חשיב לי' אגב אינך :

כיבוס ושירים פירש"י ז"ל דאם קיבל דמה בד' כוסות והזה מכל אחד מתנה אחת כולן נעשו שירים לישפך ליסוד וזה דלא כר"א בר"ש לעיל דאפי' הזה כולן מכוס אחד ישפך ליסוד אלא כת"ק שם ועל כל אלו לא הוצרך ר"פ להביא ראיה חוץ מכיבוס דהוי מסתבר שלא יצטרך כיבוס כיון דכבר גמר העיקר כפרה וקרינן בי' שכבר הוזה קמ"ל ר"פ דבעי כיבוס וכדדייק ממתניתין. ובהני דכסופן הוסיף ר"פ לא עיילא לגוואי כסופן ופי' רש"י ז"ל דאם הכניס דם חטאת לפנים אחר שנתן מתנה אחת לא נפסל וע"כ לא איצטריך לאשמעינן דהחטאת לא נפסל דזה מילתא דפשיטא היא דאחר שהוכשר אינו חוזר ונפסל ואפילו נשפך הדם החטאת כשר אלא קמ"ל דלא נפסל בכניסתו לפנים וחוזר וגומר ממנו הזאות בחוץ ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא וגם זה יתבאר בסוף פ' התערובות בס"ד:

שם גמרא הא מני ר' נחמי' היא עי' רש"י ותוס' ז"ל ול"נ לפרש כולי' שמעתא ר"פ אמר לה ולקיומי סייעתא ודייק מן הקרן הוא דאין טעון כיבוס הא ראוי לקרן טעון כיבוס ואפילו ג' מתנות ופריך עלי' מן היסוד ה"נ דמן הראוי ליסוד טעון כיבוס והכתיב אשר יזה כו' ושני ר"פ הא מני ר"נ היא דאמר דחייב על שירי הדם בחוץ וה"נ דשירים צריכים כיבוס אבל לדידן דאין חייבין על שירי הדם בחוץ אין טעון כיבוס אבל ג' מתנות דחייב בחוץ טעון כיבוס ופריך עלה אימור דשמעת כו' לענין כיבוס מי שמעת לי' וא"כ ע"כ אפילו מן הראוי ליסוד אין טעון כיבוס וה"ה מן הראוי לקרן דאין טעון כיבוס:

ומשני אין והתניא כו' ושפיר דייקינן הא מן הראוי טעון כיבוס כדרב פפא ופריך היכי מצי מיירי בשירים וכי מחשבה מועלת בהם והתניא יצאו שירים כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דהא דמחשבה מועלת בהם היינו אם חשב לשפוך שירים למחר אבל דמים הנשפכים לאמה היינו דם פסול אין המחשבה מועלת בהם דאין מחשבין על האבוד וצ"ל דלישנא דמחשבה מועלת בהן משמע לי' דהיינו אם חישב בעצמן ומשני כי תניא ההיא בג' מתנות פי' הא דמחשבה מועלת בהם מיירי בג' מתנות ובדמים הטעונים יסוד תרווייהו בכלל ג' מתנות והשירים והכיבוס והעלאה בחוץ איתא בין בג' מתנות בין בשירים ומחשבה אינה מועלת אלא בג' מתנות למאי דס"ד ושפיר איתא לדיוקא דר"פ דמן הראוי לקרן ומן הראוי ליסוד טעון כיבוס כר"נ וא"ש בזה דלא פריך השתא ליפלוג וליתני בדידה בד"א כו' אבל שירים אפילו הנשפכין ליסוד אין טעונין כיבוס כו' משום דס"ל השתא דשירים ג"כ טעונין כיבוס לר"נ כיון דחייב עליהם בחוץ כמו ג' מתנות ועי' צ"ק ז"ל ופריך עלה הא בג' מתנות ג"כ אין מחשבה מועלת ומסיק אלא האי ברייתא מיירי בדמים הפנימים דשירים מעכבי וטעונין כיבוס ומחשבה מועלת בהן והשתא א"ש דיוקא דר"פ דמן הראוי ליסוד טעון כיבוס היינו בחטאת הפנימית ומן הראוי לקרן היינו בג' מתנות של כל חטאת. והשתא לר"פ תרווייהו דייקא מן הקרן והיסוד ממש הוא דאין טעון כיבוס אבל מן הראוי טעון כיבוס ואתי רבינא למימר דמן הקרן הוא קרן ממש אבל מן הראוי לקרן טעון כיבוס ומן היסוד היינו אפילו מן הראוי ליסוד ג"כ אין טעון כיבוס וכדמסיק כן נראה לפרש פשטא דשמעתא ויש לכוין זאת בד' התוס' ז"ל במש"כ ומיהו כ"ז אמר ר"פ כו':

דף לט תוס' בד"ה הא מני כו' ע"ש שהאריכו להקשות בהא דמשמע הכא דלר"נ חיצונים ג"כ חייבין בחוץ אע"ג דלא מעכבי ולקמן בפ' השוחט והמעלה אמרי' דר"נ בפנימים מיירי דמעכבי וכ' דשמעתין דלא כר"י ובתוס' יומא ד' ס' לא נ"ל לומר דאתי דלא כר"י ע"ש ובמהרש"א ז"ל שם ולא ידענא אמאי לא ניחא להו בזה הא אשכחן התם ביומא ר"י גופא דאמר אליבא דר' נחמיה דשירים הפנימים ג"כ לא מעכבי וע"כ הא דמחייב בחוץ הוא משום דיליף מאיברים ופדרים ושמעתין אזלא כר"י דיומא וכדרמי הש"ס התם ד' ר"י אהדדי. אלא דלר"י דיומא תיקשי ברייתא דדמים הניתנין על היסוד כו' כמאן אתיא כר"נ לא אתיא דהא ס"ל דפנימים ג"כ לא וא"כ אמאי מחשבה מועלת בהם וי"ל דאתי כמ"ד דפנימים מעכבי ולמ"ד דמעכבי ממילא אית בהו כל הני תלתא חיובא ולענין חיצונים ס"ל כר"נ דמחייב על העלאה בחוץ אע"ג דלא מעכבי ולא מתני ליה כו':

ע"ב תוס' בד"ה לפר הקשו אמאי לא ילפינן פר העלם מפר יה"כ דמעכבי הזאות מחוקה או מוכלה מכפר ותי' דועשה אתי ללמד לכהן משיח דאתי מריבוי' דהני דאתי מריבוי' לא ילפינן מהדדי. וקשה דא"כ מאי קאמר אין לי אלא מתן ז' דמעכב בכ"מ כפרה כו' מתן ד' מנין והא מתן ד' נמי מעכב ביוה"כ ובפר העלם דאיתקש לפר יוה"כ ובזה י"ל כיון דאשכחן מתן ד' בחיצונות דלא מעכבי ה"א דהכא נמי לא מעכבי משא"כ מתן ז' דמעכב בכ"מ אבל מ"מ קשה למה נאמר דועשה לא קאי אלא לכפול למתן ז' ולא למתן ד' כיון דבפר העלם גופא מתן ד' נמי מעכב אמאי לא נאמר דועשה אתי לעיכובא אכולהו וממילא נילף מיניה לפר כהן משיח ונראה יותר דמפר יוה"כ לא מצינן למילף כיון דאיתא גבי' הזיות אחרות על הבדים ועל טהרו של מזבח מה דליתנהו בפר העלם עיכובא נמי לא יליף מיני' וכן איפכא הא דאיצטריך קרא בפר יוה"כ ולא ילפינן מפר העלם למ"ד דמחוקה ילפינן עיכובא ביוה"כ וודאי ניחא דחוקה קאי על כל סדר העבודה של יוה"כ וממילא שמעינן דהזאות מעכבות ג"כ וליכא קרא יתירא כלל ולר"י ג"כ דיליף מוכלה מכפר ג"כ ניחא כמש"כ התוס' ז"ל דאתי לאשמעינן דשירים ג"כ מעכבין מ"מ איצטריך להזאות שעל טהרו וק"ל:

שם גמרא ומה ראית לפסול בהזאות ולהכשיר בסמיכה ושירים כו' משמע מהא דיש לומר איפכא דהזאות לא מעכבי ושירים מעכבי וזה כשיטת ר"ת ז"ל דאיכא תנא דשירים החיצונים ג"כ מעכבי אע"ג דהזאות לכ"ע לא מעכבי אלא די"ל דפריך הכי כיון דאיכא מיעט וריבה ע"כ המיעוט נדרש על דבר הקל ואיזה קולא ראית בשירים למעטו להכי קאמר דמצינו בו קולא במקום אחר דאינו מעכב בכ"מ אבל אי לא מצאנו קולא בשירים במקום אחר לא הוי ידעינן אהי קאי הריבוי' דמעכב ואהי קאי המיעוט דלא מעכב ואפשר הזאות אימעיט דלא מעכבי והיינו דמקשו התוס' ז"ל בד"ה ומכשיר אני לשיטת ר"ת דאיכא תנא דחיצונים נמי מעכבי א"כ הכא מנלן לאוקמי מיעוטא דונסלח לשירים דילמא אתי להזאות דבשירים לא מצינו קולא בכ"מ ובהזאות מצינו קולא דבחטאת לכ"ע לא מעכבי וע"כ צ"ל להאי תנא דלא דריש כלל דרשא דונסלח ובשירים פנימים משמע דליכא שום חילוק למ"ד מעכבי בכל פנימים מעכב כמש"כ התוס' ז"ל וצ"ע מנ"ל הא דילמא ר' יהודא דיליף מוכלה מכפר דשירי פר יוה"כ מעכב דילמא מודה בדרשא דונסלח דבפר העלם לא מעכבי שירים. וי"ל דלר"י עיקר שירי הדם בפר יוה"כ מכן יעשה דפר העלם נפקא וא"כ לא מסתבר דשל יום הכפורים מעכבי ובפר העלם לא מעכבי:

דף מ גמרא לא נצרכא אלא לאת בדם וטבילה דצריך שיעור טבילה מעיקרא בשעת קבלה ושלא יספג והקשו התוס' ז"ל בד"ה לא נצרכא בסופו בחטאת החיצונות מנ"ל את בדם וטבילה כו' ולפיר"ת ניחא דבחיצונות כתיב מן הדם ואין זה מספיק דהא בכל הזבחים אמרינן במנחות דבעינן שיקבל כדי הזיה והתם מנ"ל ובהדיא משמע התם דכולהו ילפינן מהאי קרא דוטבל בדם. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק בכל הזבחים דצריך לקבל כדי הזיה ובפ"ה שם גבי דין חטאת לא כתב אלא הא דלא יספג באצבעו דהאי דינא לא שייך אלא בחטאת לבד אבל שיהיה בו שיעור טבילה מעיקרא לא הוצרך לכתוב גבי חטאת דבכל הזבחים כן הוא ועי' כ"מ ומשנל"מ ז"ל שם בפ"ד הנ"ל. ודין חינוך המזבח בקטורת ונפחתה תקרת ההיכל כ' הרמב"ם ז"ל בה' עבודות יוה"כ ויפלא קצת מ"ט לא כתב לדינים אלו בה' מעה"ק בדין כל פרים הנשרפים שצריכין מתן ד' במזבח הפנימי דעיקר קרא גבייהו כתיב ודין אמין שבאצבע לא מצאתי כלל מבואר בד' הרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ת"כ דר"פ כו' לכל מה שאמור בענין פי' רש"י ז"ל דהכל בכלל את בדם וטבילה וכ"כ התוס' ז"ל דאם לעכב לא הוי לי' למימר לכל מה שאמור בענין משמע מד' דת"כ דלאת בדם וטבילה נמי איתקיש ויותר נראה לפי גירסת הילקוט דגרס ד' ר"ע מייתי שפיר ת"כ דר"פ דלא איצטריך אלא לאת בדם וטבילה דנעכב יליף ר"ע לעיל מוכילה מכפר אם כיפר כילה וע"כ לא אתי אלא לאת בדם וטבילה והתם נמי איכא נוסחי דגרס ר"י במקום ר"ע עי' בילקוט אבל מד' התוס' ז"ל לעיל נראה דגרסי ר"ע גבי קרא דוכילה מכפר ולקמן בסוף שמעתין יתבאר יותר:

דף מ"א תוס' בד"ה ואתא לי' שעיר כו' וא"ת רבי כו' עי' בה"ז וצאן קדשים ז"ל:

שם בא"ד ותו מנא לי' הכא כו' אימא איפכא כו' ולא הבנתי דהא פר יוה"כ לא שמעינן לר"י אלא מק"ו משעיר עבודת גלולים אע"ג דשעיר עבודת גלולים ילפינן מהקישא מינה שמעינן דדבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בק"ו וא"כ היכי מצינן למילף שעיר בהיקש מפר הא פר גופא לא שמעינן אלא בק"ו מדבר הבא בהיקש והיכי מצינן למילף מינה תו בהיקש הא היקש גופא אינו חוזר ומלמד בהיקש וכן לרבי נמי היכי מצינן למילף שעיר