קרן אורה זבחים רפז

מתפגל ע"י שליל משום דלאו גופא דזיבחא הוא ובשר פרים משום דלא מיקרי אכילה אבל כיון דראוין לאכילה מתפגלין עם הזבח אבל מוראה כיון דלא חזי לאכילה אפי' עם הזבח לא יתפגל ועוד מאי קאמר פיגל באלל נתפגלה מוראה הא אלל גופא תנן במתניתין דאין חשיב לפגל [ומדברי התוס' ז"ל בד"ה פיגל באלל כו' נראה דאלל דהכא היינו בשר שפלטתו סכין ואלל דמתניתין הוא מרטקא] ועוד אמאי לא קאמר פיגל בזבח נתפגלה מוראה ומאי איריא דנקט אלל ומה מאוד נכונים ד' הק' ר"א ז"ל שכ' בהגהות דה"ג פיגל באלל ומוראה לא נתפגל אלל ומוראה והיינו כמתניתין אלא דק"ק מאי קמ"ל ר"א בהא הא תנן הכא במתניתין וי"ל דאתי לאשמעינן דשליל אינו דומה לאלל ומוראה ורש"י ז"ל בד"ה לא נתפגל הזבח כתב דר"א סבר דשליל גופא דזיבחא הוא אלא דהוי דבר שאין דרכו לאכול ואין מחשבתו מפגלת הזבח ע"ש וזה דלא כמש"כ במתניתין דאע"ג דלאו גופא דזיבחא הוא מתפגל עם הזבח כיון דדין זבח עליו אלא נראה לי דאי לאו גופא דזיבחא הוא אינו מתפגל עם הזבח ג"כ וא"כ קשה מי הכריחו לפרש במתניתין דלא כר"א ומתניתין דיקא כוותיה דר"א כדמסיק בשמעתין וראיתי למי שכ' דהא דדייקינן במתניתין דיש פיגול בשליל היינו דהשליל עצמו נתפגל ולא הזבח ולי לא נראה כן דאם הזבח אינו מפוגל כש"כ דהשליל אינו מפוגל ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל כתב ג"כ גבי שליל ושליא דהא דלא פיגל הוא משום דמאוסים הם והרע"ב ז"ל כתב דלאו גופא דזיבחא הם והרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' י"ד כתב ג"כ מפני שאין ראוין לאכילה וא"כ הא דשליל ושליא מתפגלים עם הזבח לאו חד טעמא הוא עם בשר פרים ואיכא למימר אע"ג דשליל ושליא מתפגלים עם הזבח היינו משום דמ"מ איכא אינשי דאכלי להו אבל בשר פרים לא חזי לאכילה כלל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב להא דר"א אלא בשליל ושליא בפי"ח שם אבל בשר פרים כתב שם בהדיא דאינו חייב עליהם משום פיגול אלא דיש לדקדק דבשמעתין משמע דהא דבאכילת פרים ליכא פיגול היינו משום דלאו אכילה מיקרי לא לאדם ולא למזבח דומיא דאינך דר"א וא"כ נותר וטמא נמי לא שייכא בהו ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דהא דליכא פיגול בבשר פרים הוא משום דהוי כדבר שאין לו מתירין כקומץ ולבונה דלית גבייהו פיגול אבל טומאת הגוף חייב גם בפרים כמבואר בדבריו פ' ח"י הלכה י"ז וכיון דנותר ג"כ ליתא בבשר פרים דהא ספיקא הוא אי פסלי בהו לינה מנלן דחייב משום טומאה ואי משום דתנן במתניתין דמעילה הוזה דמן חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא מהא לא איריא דע"כ לא מיירי אלא באימורין דומיא דפיגול ונותר. אבל בשר כיון דפיגול ונותר ליכא טומאה ג"כ מנלן דחייב עליו וצ"ע:

ע"ב גמרא ובלינה מאי לאו לינת בשר כו' וקשה קצת אמאי לא מייתי עדיפא מינה מציעתא דתנן התם הוזה דמן חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא מאי לאו בבשר ואין לומר דמרישא עדיפא ליה דס"ד דומיא דט"י ומחוסר כיפורים דפוסלין גם בבשר דהא במציעתא תנן נמי טמא דחייב גם בבשר וצ"ל דמרישא עדיפא ליה למידק:

שם תוס' הא שליל ושליא כו' וי"ל דלעולם אין חייבים משום נותר וטמא והאי דשיירינהו משום פיגול אבל הרמב"ם ז"ל סוף פ' ח"י כתב דחייבין עליהם משום נותר וטמא ג"כ והיינו משום דלא אשכחן מידי דחייב משום פיגול ולא משום נותר וטמא. אלא דברייתא תיקשי לדידיה הא דתני ואין חייבים עליהם כו' וע"כ צ"ל לשיטתו דלא קאי אשליל ושליא הא דאין חייבין כו' וה"נ הא דהמעלה מהן בחוץ פטור נראה דלא קאי אשליל ושליא דהא שליל ושליא בשר הנאכל הוא דבעולה ליכא שליל ושליא ובשר הנאכל אפילו דלאו שליל ושליא פטור משום מעלה בחוץ כדתנן לקמן בפ' פרת חטאת אלא וודאי לא קאי אלא אאינך דשייכי בעולה:

אבל בשמעתין לא אמרינן הכי אלא דייק מינה דכר"ע אתיא משום דהמעלה מהן בחוץ פטור אכולהו קאי גם אשליל והד"ק להרמב"ם ז"ל דהך בבא דאין חייבים משום פיגול כו' לא קאי אשליל היכי דייק מינה לקמן דכר"ע אתיא או דמגיה הברייתא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור ואמאי לא משני דלא קאי אשליל כמו הא דאין חייבין משום פיגול ונותר כו' ומ"מ ד' הרמב"ם ז"ל מסתברין כיון דהשליל נאכל ליום ולילה ממילא יש בו דין נותר דדרשת הת"כ הזבח למעוטי שליל לא ס"ל לש"ס דילן כמש"כ התוס' ז"ל לעיל מהא דנאכל ליום ולילה אע"ג דלא הבנתי דבריהם לעיל דמאי דוחקייהו דמשריפה ממעט לי' אמאי לא נימא דמכרת ממעט ליה וכשיטתם כאן דאינו חייב אשליל משום נותר וטמא והכי משמע ד' הת"כ שם דמבשר ממעט גידים וקרנים כו' ומזבח ממעט עובר ושליל. ועי' בק"א שהביא שם משנה דהפילה שליא תיקבר והיינו דאימעיט הכא משריפה ואין זה ענין לכאן דהתם מיירי בקדשים חיים שהפילו ולא שייך זה לדין נותר אלא משמע דמכרת דנותר אימעיט דומיא דגידים וקרנים ודו"ק:

אבל הא דאמרינן הכא דשליא דין אחד לה עם השליל יקשה לי מ"ש דבנבילה ליכא איסור נבילה בשליא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מאכא"ס וכן לענין בשר בחלב אימעיט שליא דלא מקרי בשר כמש"כ בפ' ט' שם ומ"ש לענין פיגול ונותר וטמא שליא בכלל בשר הוא וגבי בשר בחלב מבואר שם דשליל חלוק משליא דאשליל חייב ואשליא פטור כמו עור וגידין ועצמות וקרנים וטלפים ואלו הכא בעור וגידין ואינך ליכא פיגול ונותר וטמא ושליא חייב עליה ובפ' כל הבשר קרי לשליא פירשא בעלמא וצ"ע ועי' בתוספתא פ' ה' בהא דחשיב התם חומר שיש בהני תלתא בפיגול נותר וטמא זע"ז ודו"ק:

דף לו תוס' בד"ה תרי קראי כתיבי כו' ותימא כו' דמפסח היכי ילפינן שאר נותר ותמיה גדולה היא דוודאי איצטריך לגופיה לאשמעינן דתודה יצא מכלל שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה והיכי מצינן למילף זאת מפסח. אבל באמת ד' רש"י ותוס' ז"ל צ"ע מש"כ חד בפסח וחד בתודה הא בתודה גופא תרתי קראי כתיבי חד בצו את אהרן לא יניח ממנו כו' וחד באמור בפ' שור או כשב וכי תזבחו זבח תודה כו' לא תותירו ממנו אע"ג דר"א מקדים קרא דלא תותירו לקרא דלא יניח ולפי הנ"ל הוי ליה למידרש קרא דלא תותירו באם אינו ענין דמאוחר הוא ואם אינו ענין לנותר עצמו תניהו ענין למחשבת נותר י"ל דאין מוקדם ומאוחר כו' וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה ואיפוך אנא דיקשה מי הכריחו לר"א לדרוש שלא כסדרן ואמאי לא דריש הא אם אינו ענין מקרא דלא תותירו המאוחר ולא יקשה עוד הא מיבעי ליה לכדתניא כו' משום דכל אלו מקרא קמא דלא יניח נפקא לן וקרא דלא תותירו מיותר הוא ואם אינו ענין לנותר תניהו ענין למחשבת נותר ולמאי דמסיק דנפקא ליה אם אינו ענין משינוי לשון לא יניח מיושב קצת תמיהת התוס' ז"ל דבלשון שנאמר בפסח ולא תותירו היה צריך לומר גם בתודה לא תותירו ואם אינו ענין כו' ותמיהתם היא קושית הש"ס הא מיבעי ליה לכדתניא לתודה עצמה ולאינך אבל אכתי יקשה קרא דאמור בתודה למה לי וראיתי בת"כ פ' צו ופ' אמור דדריש להאי קרא דלא תותירו דגבי תודה אם אינו ענין למחשבה ע"ש:

שם גמרא שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו כו' זיבחא גופא מי מיפסל פירש"י ז"ל דשיקרבוהו היינו אימורים אבל דם הזבח נפסל ופליג ר' יהודה הקשו התוס' ז"ל מלהניח או להוציא אימוריו לחוץ ג"כ זיבחא מי מיפסל ותי' דבלהניח למחר הזבח נפסל דהאימורים בעין וכל כמה כו' אבל שיקריבוהו טמאים לא מיפסיל דהקרובוהו טמאים אם עלו לא ירדו ולרווחא דמילתא כתבו כן דבלא"ה לא מיפסיל הזבח בנטמאו אימוריו אבל מלהוציאן לחוץ עמדו בקושיא זיבחא גופא מי מיפסל והיה נראה דלהכי קאמר הש"ס לישנא אחרינא כל כמיניה דמש"ה לא פליג ר"י גם בדם דלתי' קמא כי היכי דפליג ר"י בחישב להוציא הדם ה"נ לפליג בחישב שיקריבוהו טמאים הדם אבל כיון דלאו כל כמיני' אפילו בדם לאו מחשבה היא אבל קושיתם מלהוציא אימורין גם ללישנא אחרינא קשיא דלכ"ע במידי דלא מיפסל הזבח לא הוי מחשבה כמו לשבר עצמות הפסח והתוס' ז"ל במנחות ד' י"ח בד"ה גזירה מקצת דמו כו' כתבו דהא דפוסל ר"י בלהניח או להוציא אימוריו משום דגזרינן כל אימוריו אטו כל דמו ע"ש וא"כ הכא נמי ביקריבוהו טמאים אמאי לא גזרינן אימוריו אטו דמו ועי' רש"י ז"ל שכ' דכל דמו דאורייתא הוא מהני תרי קראי דנותר והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא דלא אמר ר"י אלא מסברא. ובאמת יש לדקדק אמאי לא ניחא ליה להש"ס למימר דמקרא יליף ר"י וחוץ למקומו איתקש לחוץ לזמנו וי"ל דלפסול בעלמא לא מצינו דאיתקש ועוד דר"י סברא קאמר ואיכא נפ"מ דאי מקרא פוסל מחשבת הינוח היה פוסל אפי' במקצת הדם או אימורים כמו מחשבת נותר ממש אבל מסברא אינו פוסל אלא כל דמו דמיפסיל הזבח בהנחתו ובהוצאתו ומהא גופא מוכח דר"י אינו פוסל אלא מסברא דאי מקרא ופוסל אפי' במקצתו א"כ למה נאמר כלל מחשבת אכילה בחוץ למקומו כיון דאפי' בהוצאה לחוד מיפסיל לר"י אלא דאכתי איכא למימר דתרווייהו צריכי קרא וסברא דאי מקרא לחוד ה"א דאפילו מקצתו פוסל להכי קאמר סברא דלא גלי קרא אלא אם חישב בדבר שנפסל בו הזבח וזה נראה דעת רש"י ז"ל במנחות אבל בשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:

שם גמרא ר"י לטעמי' דאמר שלא במקומו כמקומו דמי לפמש"כ לעיל דמשמעות לשון פי' המשנה