קרן אורה זבחים רפו

וחיה רשות ולא משמע הכי לשון הת"כ יכול לא יביא ואם הביא כשר משמע דלכתחילה לא יביא מן החיה ועוד דקרא בנדבה איירי ולידור לכתחילה אין כאן מצוה בשניהם ואם נדר צריך להביאן והיכי שייך בזה מצוה ורשות והיה נראה דלמצוה היינו כפשטי' דלכתחילה לא יביא מן החי' אלא בדיעבד ואם הביא כשר להקריב וכדוגמא דתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים אע"ג דלא בא הצווי על שעורים ועשה בזה שלא כהוגן שהביא מה שלא נצטוה מ"מ יקבל הרב מידו אם כבר הביא דחטים ושעורים קרובים במינם הם ולא נתכוין לעבור על ד' רבו אלא להוסיף וה"נ אמרה תורה להביא מן הבהמה ופי' בקר וצאן לכתחילה לא יביא מן החי' דלא נצטוה על זה דלא נאמר לו אלא להביא מן הבקר ומן הצאן אבל אם הביא מן החיה ג"כ כשר הוא והחי' בכלל בהמה והוי כמו שהביא שעורים וחטים דלא חשיב עובר על ד' רבו להכי שינה הכתוב בקר וצאן לאזהורי שלא יביא אלא בהמה אבל חי' הוי כעובר על דברי רבו ואינו מקובל כלל ולפ"ז יש לומר דאין אנו צריכין למש"כ רש"י ז"ל בד"ה ההוא למצוה דטמאה לא דכ' ממשקה ישראל כו' ע"ש. אלא מהא גופא דאפילו ר"ל לא אמר דאם הביא כשר אלא בחי' דהוי כחטים ושעורים דחיה טהורה בכלל בהמה טהורה אבל טמאה וודאי הוי כמעביר על דבריו אפילו לר"ל כמו אם אמר לו הבא לי חטים והביא לו חטים וקטניות דאין זה מוסיף אלא מעביר כיון דלאו ממין שאמר לו רבו לגמרי ודו"ק:

ע"ב שם תוס' בד"ה פסול מהו שיעשה שירים כו' כו'. והר"ר אפרים מפרש כו' וקמיבעי ליה אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכין ליסוד לכתחילה או לא כו' וישפך לאמה והקשו מהא דריש מעילה דאמרינן התם חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס הא קמ"ל דאע"ג דקיבל פסול וזרק לאו כלום הוא מאי טעמא דשירים נינהו ופריך והא בעי מיניה ר"ל מר"י פסול כו' ומאי קשיא כו' וא"כ ממ"נ אין דמה טעון כיבוס ול"נ דלק"מ דאי שירים הוי אם כן הוי כשאר דמים כשרים שהשירים נשפכין ליסוד אבל שירים דקאמר התם דאין טעון כיבוס היינו שירים פסולין פי' דבריהם שבאו לישב פירכת הש"ס דפריך והא בעי מיניה ר"ל כו' מהו שיעשה שירים לכתחילה וא"כ אמאי אין דמה טעון כיבוס כיון דנשפך לכתחילה ליסוד הוי כדמים כשרים ולא הבנתי דבריהם דהא בהדיא תנן לקמן דמן השירים אפילו כשרים אין טעון כיבוס דאשר יזה כתיב פרט לזה שכבר הוזה והכי נמי איתא התם בריש מעילה. ועוד דאמתניתין דמעילה הוא דקאמר הש"ס הכי דאפילו זרק יש בו מעילה משום דשירים הוא ומאי פריך מהא דבעי ר"ל דאפי' אי נשפך לכתחילה ליסוד מ"מ לא היה בו היתר לכהנים ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל:

שם תוס' בד"ה וליהוי דחוי כו' אלא פריך אנתן לכלי חול כו' וק"ק דא"כ אמאי לא קאמר הש"ס האי צריכותא לעיל דבכלי חול ה"א דהוי דיחוי וקמ"ל דלא הוי דיחוי כחנן המצרי או משום דבידו הוא ויש לדקדק עוד בצריכותא דלעיל כל הני למה לי כיון דתנן נשפך על הרצפה ואספו כשר כש"כ כל הני והיה נראה דלא פריך וליהוי דיחוי אלא אנשפך מן הכלי אל הרצפה כיון דפסק מכח אדם בעי למימר דהוי דיחוי אבל תלתא בבי קמייתא נתן לפסול ולשמאל ולכלי חול כל שהוא ביד האדם פשיטא ליה דלא הוי דיחוי אלא מעשה אצטבא בעלמא כיון דעומד הוא לתקן ורב אשי חידש דאפילו נשפך על הרצפה ג"כ חשיב בידו. וע"ז מייתי סייעתא מדם התערובות דמכשיר ר' יהודה לזריקה ויש לדקדק בשמעתין למאי דקאמר רבא הא מני חנן המצרי היא כו' הא לכולהו תנאי דאית להו דחוין נשפך מן הכלי על הרצפה פסול א"כ הני תנאי מאי עבדי בהאי קרא דולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו דנשפך על הרצפה פסול הא אפילו נשפך מן הכלי על הרצפה פסול דהוי דיחוי וי"ל דאיצטריך קרא שיקבל מהפר עצמו ואי לאו קרא ה"א דסגי בקבלה מן הריצפה כמו מצואר בהמה וליכא בזה דיחוי כיון דלא נתקבל עדיין תדע דאפילו נשפך מן הצואר לכלי שרת ג"כ פסול כיון דלא הוי הקבלה ע"י כהן מן הפר עצמו ודו"ק:

שם רש"י בד"ה כל שבידו כו'. אבל ההיא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני וקשה קצת אטו אם יש לו שעירים מוכנים לא הוי דיחוי אלא דבלא"ה לא חשיב זה בידו לתקן דדווקא בנשפך הדם דבידו לקבלו לכ"ש לא מיחשב דיחוי כיון דעומד לחזור לכלי שהיה בו או אפילו לכלי אחר כיון דבידו לתקנו כבתחילה אבל דיחוי דם שעיר אע"ג דבידו לזווג לו שעיר מ"מ עתה שם פסול על הדם כיון דמת המשתלח אבל דם שנשפך אין שם פסול עליו והוי כמעשה איצטבא בעלמא ולפ"ז אין צריך לכל הני חילוקי שכ' התוס' ז"ל בד"ה כל שבידו דענפיו מרובים מעליו שם פסול עליו ולא מהני מה שבידו לתקנו וכן המיר דתו דנפסל הקרבן ונדחה אין חזרתו אח"כ מבטלת הדיחוי וצ"ע בזה:

דף לה גמרא אמר להם ר"י לדבריכם למה פוקקין כו' מכאן קשה לי לאביי דאמר בפרק התערובות דהא דאמר ר"י מין במינו לא בטיל הוא דרביה וליה לא ס"ל א"כ מאי קאמר לדבריכם כו' לדבריו נמי תיקשי כיון דאיהו גופיה ס"ל דם מבטל דם תיקשי והלא דם התמצית מעורב בו ועי' תוס' בד"ה אין דם כו' אי נמי סבר לה כר"א דאמר אם נתערב בדם התמצית כשר ולשיטת רש"י ז"ל שם בדף ע"ח בפלוגתא דרב זביד ור"פ פשיטא דלר' יהודה כשר דהא ליכא גזירה דשמא ירבה דם התמצית כיון דס"ל אין דם מבטל דם ולשיטתם שם לר"פ ג"כ פשיטא דלר"י כשר נתערב בדם התמצית כמש"כ שם ולא מספקא להו אלא לרב זביד לשיטתם שם ודו"ק:

וראיתי בתוס' פסחים דף ס"ה שכ' דהא דקאמרי להו חכמים לר"י שמא לא נתקבל בכלי היינו דאסור לזרוק דם הראוי להתקבל ונפסל אבל לא משום חששא שמא ירבה על שנתקבל ויבטלנו משום דעולין אין מבטלין זא"ז והא דפריך הש"ס והלא דם התמצית [כו' לאו משום איסור זריקה פריך דדם התמצית] מיא בעלמא וליכא איסור לזרקו על המזבח אלא פריך משום ביטול עיין שם ומש"כ דדם שנשפך הוי בכלל עולין כבר תמה המהרש"א ז"ל ע"ז שם כיון דנפסל לאו בכלל עולין הוא ומש"כ דבדם התמצית ליכא איסורא להעלותו למזבח ג"כ צ"ע דלקמן בפ' התערובות מבואר דדם הפסולין ודם התמצית אסור לזרוק על המזבח. ואולי כוונתם ז"ל לסברא זו שכ' לקמן ד' ע"ח דאפילו רבנן דלית להו רואין בדם פסולין מודו דאמרינן רואין ע"ש וכן צריך לפרש ד' התוס' ז"ל שכ' אי נמי סבר לה כר"א דמאי אי נמי שכ' דהא ע"כ צ"ל תרווייהו דאמרינן רואין ואין גוזרין גזירה במקדש כר"א אבל לפי הנ"ל ניחא דכ' אי נמי סבר לה כר"א ורואין כ"ע מודו דאמרינן בפסולין אבל בירושלמי סוף תמיד נשחט מבואר דהני תרתי פירכא מדם התמצית ומדם שנתקבל בכלי חד מילתא הוא שמא רבה על הדם הכשר ומבטלו ומשני לתרווייהו ר"י לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ע"ש:

שם משנה לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר אע"ג דתני לה לעיל פ"ב הדר ותני לה הכא לאשמעינן דאפילו ר"א דפוסל מאכילה להקטרה או איפכא מודה הכא דכשר ועי' תוסי"ט ז"ל מש"כ בזה:

שם במשנה השוחט את המוקדשין לאכול כו' בחוץ לא פיגל עי' תוס' ע"ב בד"ה השוחט כו' והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כ' דתנא לישנא קלילא נקט בחוץ לא פסל וחוץ לזמנו לא פיגל וכ"כ הרע"ב ז"ל:

שם רש"י בד"ה לא פיגל את הזבח דלאו גופא דזיבחא הוא ובחלב וביצים כ' דלאו זיבחא הוא וכוונתו דשליל דין זבח לו ונאכל ליום ולילה אלא דמ"מ לאו גופיה דזיבחא הוא ע"כ אין הזבח מתפגל ע"י אבל עם הזבח נפגל גם הוא אבל חלב וביצים אין להם דין זבח כלל אלא איסור מעילה בעלמא ולא שייכא בהו פיגול כלל ואיכא במתניתין תלתא גווני דברים שאין ראוין לאכילה כמו העור והרוטב וכו' דאין מתפגלין כלל אפילו ע"י הזבח משום דאין ראוין לאכילה ולית בהו אלא איסורא בעלמא והמשנל"מ ז"ל בפ' י"ח מה' פסהמ"ק נסתפק אי איכא מלקות בהני ולדידי פשיטא לי דלית בהו מלקות כיון דאין ראוין לאכילה כי היכי דלית בהו לאו דנבילה ושליל ושליא אע"ג דראוי לאכילה הוא מ"מ אין מפגל הזבח אם חישב עליו דלאו גופיה דזיבחא הוא אבל מתפגל עם הזבח כיון דכל דין זבח עליו וחלב וביצים ג"כ ראוין לאכילה ואפ"ה אין מתפגלין אפילו עם הזבח דלאו זיבחא הוא כלל ובחלב וביצים ודברים שאין ראוין לאכילה לית בהו ג"כ איסור נותר וטמא אבל שליל דנאכל ליום ולילה יש בו גם נותר וטמא דשם זבח עליו ושליא יתבאר לקמן בשמעתין מה דינו ויש עוד מין אחד דאינו' מביא לידי פיגול כגון אם חישב לאכול בשר פרים הנשרפין בחוץ או חוץ לזמנו דלא הוי מחשבה ג"כ דלאו אכילת אדם ולא אכילת מזבח הם אבל אם נתפגלו ע"י האימורים אמר ר"א בגמרא דחל איסור פיגול גם על הבשר ובגמרא יתבאר יותר בזה:

שם גמרא אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל שליל כו' פיגל באלל נתפגל מוראה כו' פיגל באימורים נתפגלו פרים כו' לכאורה נראה דכל הני תלתא בחדא שיטתא קיימא אלא דשליל ובשר פרים הנשרפים שפיר איכא לומר דנהי דאין הזבח