קרן אורה זבחים רפה

מבשר חטאת ואשם דראוי לאכילת כהן וכ"כ נמי בהלכות סנהדרין במנין הלאוין ומצאתי בתוס' שבועות כ"ד שהקשו כן:

שם תוס' אזהרה לאוכל בשר קודש כו' והקשו תיפוק ליה מלא תוכל כו' וכן הקשו למה לי קרא בטומאת הגוף במעשר תיפוק ליה מלא תוכל כו' דמיירי בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר ותי' דאי לאו קרא בטומאת הגוף הוי מוקמינן קרא דלא תוכל כו' לטומאת הגוף אבל טומאת בשר לא ידענא כו' וקשה קצת הא בטומאת בשר כבר שמעינן איסור מלא ביערתי כו' כדאיתא שם ביבמות ומהיכא תיתי לאוקמי בטומאת הגוף דלא נאמר בו איסור וי"ל דטומאת הגוף חמיר בעלמא דיש בו כרת בקדשים:

שם גמרא טמא שנגע בקודש כו' ר"י אמר אינו לוקה ומסקינן דבכל קודש לא תגע בתרומה כתיב. והרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פה"מ פסק כר"י דאינו לוקה על נגיעה בקודש וא"כ צ"ל דבתרומה כתיב ולא מצאתי בדבריו מלקות גם בנגיעת תרומה ויותר קשה דבאזהרת טמא שאכל קודש פ' כר"ל מבכל קודש לא תגע ואמאי אינו לוקה על הנגיעה והלח"מ בפי"ט מה' סנהדרין העיר בזה ותי' כיון דעיקר קרא לאכילה אתי לא לקי אנגיעה ע"ש באורך ובתרומה ג"כ ליכא מלקות בנגיעה וכ"כ התוס' ז"ל במכות ד' י"ד ע"ש. אבל באידך פלוגתא דר"י ור"ל בטמא שאכל לפני זריקה דנראה מדבריו ז"ל שם בפרק הנ"ל דפסק כר"י דאינו לוקה צ"ע כיון דמכל קודש לא תגע נפקא ומש"כ הלח"מ ז"ל דילפינן מהקישא דאל המקדש לא תבא דמיירי בדבר שיש בו כרת והיינו לאחר זריקה לכאורה לשיטת הרמב"ם ז"ל דבט"י ליכא כרת אם אכל קודש ע"כ מיירי קרא בלאו גרידא ג"כ דעד מלאת ימי טהרה כתיב והא דילפינן בברייתא דמיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה היינו דבנגיעה לעולם ליכא נטילת נשמה וילפינן בהקישא דקודש למקדש דמיירי באכילה דאיכא נטילת נשמה קודם שטבל וא"כ ה"ה דמצי מיירי גם קודם זריקה אע"ג דליכא כרת וז"ל הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז אין חייבין כרת על קודש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו אבל אם אכל הבשר קודם זריקה אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש עכ"ל ולשונו ז"ל צ"ע דלא סיים במאי דפתח דפתח אינו חייב כרת כו' אבל אם כו' אינו לוקה כו' מלקות מאן דכר שמיה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אבל אם כו' לוקה משום טמא שאכל את הקודש אבל כרת אין בו ופסק כר"ל גם בהא דברייתא מסייע ליה ובטומאת בשר הוא דכתב שם דאינו לוקה אלא אחר זריקה וכרבא לקמן דאמר בטומאת בשר הכל מודים דפטור וד' הכ"מ ז"ל משוללי הבנה וכמש"כ המשנל"מ ז"ל שם וכן מש"כ שם בהלכה י"ב בד"ה ואינו לוקה כו' פלוגתא דר"י ור"ל כו' סותר ד' עצמו שכ' שם דקי"ל כרבא דבטומאת בשר כ"ע מודים דאינו לוקה וקצת סיוע לדברי דבפי"ט מה' סנהדרין במנין הלאוין שיש בהן כרת שלוקין עליהם כ' הטמא שאכל בשר קודש ולא התנה שיהיה דווקא אחר זריקה ובמנין הלאוין גרידא גבי זר שאכל קדשי קדשים כ' דווקא לאחר זריקת דמים משמע קצת דבטמא לוקה אפילו קודם זריקה אלא דאין זה מוכרח דבלאו נ"ג כתב ג"כ סתם האוכל בשר קודש שנטמא ואינו לוקה אלא לאחר זריקה ועי' בד' הלח"מ ז"ל שם שהם ג"כ אינם מסודרים קצת. ולענין קושית התוס' ז"ל בד"ה תניא כוותיה כו' עי' ת"כ דאיתא התם להך דרשא דברייתא דמקיש קודש למקדש ואפ"ה דריש התם בכל קודש לרבות את התרומה דיש בה נמי נטילת נשמה שהיא במיתה והיינו הך ברייתא דפ' הערל ומוקי לעיקר קרא בקודש ומריבויא דבכל מרבי תרומה ועיי' במשנ"למ ז"ל בפי"ב מהלכו' טומאת צרעת שהאריך בזה:

דף לד גמרא אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה גם קודם זריקה כמו עצים ולבונה דלוקה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו ורבא אמר מחלוקת כו' אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה משום דאינו לוקה על טומאת בשר אלא היכא דבטוה"ג בכרת וקרינן ביה וטומאתו עליו אבל קודם זריקה דליכא כרת בטומה"ג אינו לוקה על טומאת בשר והא דלוקה על עצים ולבונה היינו אחר שנתקדשו בכלי דקרינן בי' נמי וטומאתו עליו כו' והרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פהמ"ק פסק כרבא דאינו לוקה קודם זריקה בטומאת בשר כ"א לאחר זריקה וכ' עוד שם וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל מלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי לוקה והיינו כרבא דשמעתין דהא דאיתרבי עצים ולבונה היינו דווקא לאחר קידוש כלי דהוי כקרבו מתיריו ואיכא נמי כרת בטומאת הגוף וקרינן בי' וטומאתו עליו כו' ויש להקשות לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בסוף הפרק דליכא חיובא דטומאת הגוף כלל בעצים ולבונה וא"כ אשכחן מלקות בטומאת עצמן אע"ג דלא קרינן ביה וטומאתו עליו וא"כ הדק"ל מנלן דלא לקי אלא לאחר קידוש כלי ולאחר זריקה כיון דלא קרינן כלל וטומאתו עליו בעצים ולבונה ואפ"ה בטומאת עצמן לוקה מריבויא דוהבשר וא"כ אפילו קודם קידוש כלי וקודם זריקה לילקי ונהי די"ל דעצים ולבונה קודם קידוש כלי אינו לוקה משום דלא הוי אלא קדושת דמים כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' איסורי מזבח דיש להם פדיון קודם שנתקדשו בכלי אבל קודם זריקה אמאי אינו לוקה כמו לבונה לאחר קידוש כלי דלא קרינן ביה וטומאתו עליו בטומה"ג ואפ"ה לוקה בטומאת עצמן ולקמן סוף פ' ב"ש גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בדבר שאין דרכו לאכול איכא תרי לישנא בפלוגתא דאמוראי במאי פליגי רבנן ור"ש לחד לישנא איכא מ"ד דלא פליגי אלא בטומאת עצמן בהא מחייבי רבנן מריבויא דוהבשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה על דבר שאין דרכו לאכול ואיכא מ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דקרינן ביה והבשר כו' קרינן ביה וטומאתו כו' ולאידך לישנא לחד מ"ד לא פליגי אלא בטומאת הגוף בהא קאמר ר"ש דליכא חיובא אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה מוהבשר וחד אמר כמחלוקת כו' ור"ש פוטר גם בטומאת בשר כיון דלא קרינן ביה וטומאתו כו' וכ' התוס' ז"ל בסוף פ' הנ"ל דיש ליישב סוגיא דשמעתין לכל הני לישנא ולדידי צ"ע דלפסקו של הרמב"ם ז"ל דבעצים ולבונה אינו לוקה אלא בטומאת עצמן אבל לא בטומאת הגוף א"כ מאי קאמר רבא דבטומאת בשר לכ"ע אינו לוקה דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וכן יקשה לחד לישנא דלקמן דמחלוקת בטומאת בשר כו' אבל בטה"ג ד"ה אינו לוקה והיה נראה דאביי ס"ל כהך לישנא ומש"ה אמר דקודם זריקה ג"כ לוקה לכ"ע בטומאת בשר ורבא אמר לקמן כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולא מיחייב בטומאת בשר אלא היכא דמיחייב משום טוה"ג ולקמן פ' ב"ש יתבאר יותר דעת הרמב"ם ז"ל ומאי דקשיא לי לפי שיטתו דס"ל דחיבת הקודש לאו דאורייתא היא היכי אשכחן טומאת עצמן בעצים ולבונה למילקי עלה וכן מה שנראה מדבריו ז"ל בפי' המשנה שם בסוף פ' ב"ש דעצים דתנן התם לאו לענין אכילה קאמר אלא לענין הקרבה בטומאה ע"ש וכ"ז יתבאר שם בס"ד:

שם גמרא אסברא לך באיברי בהמה טמאה כ"ע לא פליגי ופי' רש"י דהוי בעשה והכי משמע פשטא דשמעתא. אבל הרמב"ם ז"ל פסק דלוקה על הקרבת בהמה טמאה כמו שלוקה על אכילתה וכ' שם הכ"מ ז"ל משום דילפינן בק"ו מבע"מ ע"ש ובלח"מ ולדידי קשה א"כ ילקה נמי על הקדישו כמו בע"מ ואי לא ילפינן הקדישו בק"ו משום דליכא עשה בהקדישו ואין מזהירין מה"ד א"כ איסור טמאה קיל מבע"מ והיכי ילפינן מלקות להקרבתו ועוד דמנ"ל להרמב"ם ז"ל הא כיון דלא איתמר הכי בשמעתין והיה נראה דהוא ז"ל מפרש תיובתא דר' ירמיה מאותה תאכלו כו' לר' יוחנן הוא דקמותיב דאמר דאינו לוקה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה הא גבי אכילה כתיב נמי אותה תאכלו והוי לאו הבא מכלל עשה ואפ"ה גלי רחמנא דלוקה על אכילת טמאה ה"נ בהקרבתה כיון דנאסרה בלאו הבא מכלל עשה איכא נמי מלקות גבה דאכילתה והקרבתה חד דינא להו ומסיק דכ"ע לא פליגי בהא דלוקה דלא ניחא ליה כשיטת רש"י ז"ל דא"כ למה מותיב ר' ירמיה מברייתא דאותה תאכלו דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא הא מילתא דפשיטא היא בכמה דוכתי דלא הוי אלא עשה ובחולין פ' אותו ואת בנו תנן בהדיא דאין לוקין על חולין שנשחטו בעזרה ועוד כמה דוכתי והיכי אמרינן אליבא דר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו אבל לפי הנ"ל ניחא דהכא דווקא קאמר ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין כמו אכילה דנאמר האיסור בלאו מכלל עשה ואפ"ה לוקה עליו ה"נ בהקרבה ור"י ס"ל דאין זה אלא עשה. ולהכי פריך עליו ר' ירמיה מעשה דאותה תאכלו דנאמרה ג"כ בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לקי עליו משום דגלי רחמנא בשפן וארנבת דאיכא לאו ממילא איגלי מילתא דהאי לאו הבא מכלל עשה ג"כ למלקות נאמר וה"נ לוקה על הקרבת טמאה אע"ג דנאמר בלאו הבא מכלל עשה ועי' משנל"מ ז"ל שם בפ"ב מה' מאכ"א שכ' כן בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות ודלא כסברת הה"מ ז"ל ע"ש כן נראה נכון מאוד בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל במכות ד' י"ח איכא נמי מימרא כי האי דבעי רב למימר דכהן שאכל חטאת ואשם לפני זריקה לוקה מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא לאו הבא מכלל עשה לאו הוא ופריך רבא התם עלה ג"כ מהאי ברייתא דאותה תאכלו דשמעינן מינה דלא הוי אלא עשה וכפירש"י ז"ל כאן וצ"ע:

שם גמרא ההוא למצוה פירש"י ז"ל בהמה מצוה להקריב