קרן אורה זבחים רפב

שם תוס' בד"ה כזית כזית כו' קשה לי כו' והיה נראה דהא דמיבעי לן לעיל תמורת עולה ושלמים ולחצות תרתי מיבעי ליה תמורת עולה ושלמים משום דחד דיבור הוא תמורה אחת לתרווייהו ולחצות מיבעי ליה אע"ג דתרתי דיבורא קאמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים לחצי היום כמש"כ התוס' ז"ל מ"מ כיון דזמן חלות שניהם כאחת דילמא לא אמרינן תפוס לשון ראשון ופשיט רבא חדא לחצות דומיא דשחיטה אע"ג דאמר כזית למחר כזית בחוץ מ"מ חלין כאחת דאינה לשחיטה אלא לבסוף וה"נ בלחצות אבל תמורת עולה ושלמים לא איפשיט. ובאמת איכא למיפשט מהא דאמר ליה רבי ללוי דכזית למחר בחוץ הוי עירוב מחשבות לכ"ע וה"נ תמורת עולה ושלמים דלא אמרינן תפוס לשון ראשון וי"ל עוד דאפילו נימא דפשיטא ליה לרבא גם בתמורת עולה ושלמים דפליג ר"מ ואמר תפוס לשון ראשון היינו משום דהתם יש מקום לחול תמורת עולה קודם תמורת שלמים אבל הכא בכזית למחר בחוץ דחד דיבורא הוא וגם חלין שניהם כאחד דאינה לשחיטה אלא לבסוף משום הכי לכ"ע עירוב מחשבות הוא אלא דבחולין פ' השוחט אמרינן דרבי ס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף גבי נתקנח הדם בין סימן לסימן ואפ"ה קאמר כזית למחר בחוץ עירוב מחשבות הוי אע"ג דאפשר לחול זה קודם לזה ודרך אגב יש לי מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל פ"י מה' טומאת אוכלין דפסק כר' חייא בנתקנח בין סימן לסימן דהוי ספק וכתב הכ"מ ז"ל כדמסיק רב אשי דרבי חייא מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שחיטה ובפ"א מה' פסהמ"ק משמע דפשיטא ליה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולא ראיתי כעת לנושאי כליו שהעירו בזה ואין כאן מקומו:

ויש לדקדק עוד בשמעתין דאמר רבי לר"י כזית וכזית ג"כ פרטא הוי והרי ר' יהודה ס"ל בשבועות דולא לך ולא לך כללא הוי וי"ל דהיינו [טעמא] דשנה רבי לר"ש תרתי וללוי לא תני אלא חדא דללוי תנא אליבא דר"י לדעתו דבוי"ו כללא הוי ולר"ש תנא תרתי היינו לשיטתיה * דבוי"ו נמי פרטא הוי אלא דא"כ לא הוי קשיא ליה ללוי הא דתני לר"ש תרתי ולדידיה חדא כיון דלר"י גופיה ליכא למיתני אלא חדא ויש לישב:

והא דהתוס' ז"ל מדמין תמורת עולה ושלמים לכזית למחר בחוץ ג"כ יש לחלק דתמורת עולה ושלמים הוי כמו שבועה לא לך ולא לך דהוי פרטא והיינו כיון שהזכיר השבועה מקודם וה"נ הזכיר התמורה קודם שזה עיקר דבריו משא"כ בלאכול כזית דקודם אמירתו למחר וחוץ למקומו לאו כלום קאמר ודו"ק:

דף לא גמרא חצי זית כו' אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוא ומסקינן דמטומאה ילפי לה רבא יליף דהא דכביצה אוכל ראשון וכביצה שני שעירבן ואח"כ חילק אינן אלא שני ואם חזר ועירבן הוי ראשון. ותמהו התוס' ז"ל ע"ז מה ענין כו' ע"ש וכן יקשה על רב המנונא דס"ל הכי להלכה דאע"ג דהדר מלייה לראשון כשיעור אינו אלא שני כיון דכבר נקרא עליו שם שני אינו מתעורר עוד להיות ראשון ואמאי כיון דמלי' ויש בו כביצה ראשון והיה נראה דמש"כ התוס' ז"ל דהכא כבר נפסל הקרבן אינו מוכרח כ"כ דמה שאמרה תורה דחוץ לזמנו וחוץ למקומו מצטרפין זע"ז לאחמורי אתי ולפוסלו וז"א אלא כשנצרך לצירוף אבל כשחזר וחישב חצי זית חוץ לזמנו בטל צירוף של חוץ למקומו ויקץ כישן הפיגול כיון דבחוץ למקומו לחוד ליכא שיעור לפוסלו וה"נ בצירוף ראשון ושני כשנצרך לצירוף מצטרפין להיות שני לבד וכי חזר ועירבן הוי ראשון ולא אמרינן כיון דכבר נקרא עליו שם שני אינו חוזר להיות ראשון אלא מתעורר לטומאתו הראשונה ומש"כ התוס' ז"ל דלאו משום שנתבטל כו' אלא דאין לו כח כו' ג"כ אינו מוכרח כיון דלע"ע אינו אלא שני בטלה ממנו טומאת ראשון ואין עליו אלא שם שני ואפי"ה חוזר וניעור בצירוף ראשון ה"נ אע"ג דכבר נקרא עליו שם פסול היינו משום דליכא שיעורא לעשותו פיגול אבל ע"י צירוף חוזר ומתעורר לשם פיגול ורב המנונא אמר התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא בזה נחלקו רש"י ור"ת ז"ל רש"י ז"ל פי' התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא היינו דהתם כבר היה בו כשיעור דמעיקרא ביצה שלימה היה ונחלק כשחזר ועירבו חזר שמו עליו אבל הכא לא היה בו כשיעור מעולם ולפ"ז צ"ל דאידך מתניתין האוכל שנטמא כו' דס"ל לרב המנונא אע"ג דהדר מלי' אינו מטמא אלא בקל היינו דלא היה בו מעולם אלא כחצי ביצה ואוכל מקבל טומאה בכ"ש וכמו שפי' רש"י ז"ל ור"ת ז"ל פי' הכא איכא שיעורא בשני ע"כ מניחו לראשון להפרד ממנו הכא ליכא שיעורא לפסול ואינו מניחו לפיגול להפרד והיינו *) פי' דרבי עי' כ"מ פ"ד מה' נדרים הלכה י"א דקאמר הכא איכא שיעורא כו' דלרש"י ז"ל הוי ליה למימר התם הוה בי' שיעורא וכמש"כ התוס' ז"ל:

אבל דברי ר"ת ז"ל צ"ע טובא דא"כ אי הדר מלייה גם לשני יחזור על הראשון טומאתו הראשונה והיכי משמע לי' לרב המנונא דמתניתין משמע דהדר מליי' לראשון לחוד כיון דסתמא תנן משמע דאפילו הדר מליי' לשניהם גם עיקר סברא זו דאי מניחו להפרד צ"ע דא"כ לענין חולין דשני הוי כטהור לגבייהו ליכא למימר דאינו מניחו להפרד כיון דאין עליו טומאה לחולין והוי כמו שנתערב בטהור לגמרי דמניחו להפרד אי מליי' לכשיעור וא"כ לענין חולין הוי ראשון ולענין תרומה הוי שני וכן חצי ראשון וחצי ג' שנצטרפו דאפילו מליי' הו' ג' לקודש ולענין תרומה הוי ראשון ונהי דיש לדחות מ"מ נראה יותר שיטת רש"י ז"ל והא דאמרינן התם איכא שיעורא היינו דתרתי בעינן שהיה בהן שיעור ונחלק וחזר ונתערב זה השיעור גופיה ובזה מודה רב המנונא דחזר שמו עליו והוי ראשון אבל אי מליי' מאוכל אחר ראשון אינו אלא שני כיון דכבר נקרא עליו שם שני ולפ"ז א"ש אפילו אי נימא דאוכל אינו מקבל טומאה בכ"ש ודו"ק:

שם גמרא כי אתא רב דימי חצי זית חוץ למקומו כו' כי אתא רבין כו' תרווייהו משמע דס"ל כרב המנונא דאי אפסקיה בחוץ למקומו אינו אלא פסול אלא בחצי זית חוץ למקומו אי דווקא בסוף או אפילו בתחילה פליגי ר"ד ורבנן לר"ד אפילו אם תחילה חצי זית חוץ למקומו כיון דליכא הפסק בין החצאים דחוץ לזמנו הוי פיגול ורבנן ס"ל דבכה"ג נמי פסול הוא. ודווקא אם אמר חצי זית חוץ למקומו בסוף הוי פיגול וצ"ע לבר קפרא אם אמר חצי זית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו אי הוי פיגול דע"כ לא אמר בר קפרא דהוי פסול אלא אם אמר אח"כ חצי זית כו' וחצי זית דכבר חל הצירוף בחצי זית ראשון של חוץ לזמנו אבל כשאמר כזית חוץ לזמנו אין כאן צירוף כלל וכן נראה דמודה בר קפרא בהא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להאי דינא אע"ג דלשיטתו דפסק כרבא ורב אשי מילתא דפשיטא היא דהא אפילו אפסקיה בחוץ למקומו בכל גוונא הוי פיגול:

ורב אשי סבר ליה כרבא וקמ"ל רבותא טפי כמו שכתב רש"י ז"ל והיה נראה דעיקר רבותא דרב אשי הוא כשאמר כזית חציו חוץ למקומו כו' תחילה אבל אם אמר כזית חציו חוץ לזמנו תחילה אין כאן רבותא אבל לא כן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ו מה' פסהמ"ק ע"ש:

שם גמרא חישב שיאכלוהו כלבים למחר פיגול ודקדקו התוס' ז"ל מהא דלקמן שיאכלוהו טמאים לא הוי פיגול עי' מש"כ בפ' כל הפסולין בטעמם ול"נ דלא דמי דאכילת טמאים הוי אכילת איסור והוי כמו שחישב בזריקה שלא כתיקנה ליתן את הניתנין למעלה למטה כו' אבל באכילת כלבים ליכא איסורא באכילה עצמה וכיון דמקריה אכילה הוי מחשבה ולקמן בפ' כל הפסולין יתבאר יותר בס"ד:

שם תוס' בד"ה שאין אכילה כו' הא דבר שאין דרכו להקטיר כו' ולא הבנתי דדבר שאין דרכו להקטיר נראה אפילו אמר בלשון אכילה ע"מ שתאכל אש המזבח הבשר לא הוי מחשבה וע"כ לא אמרינן דלשון אכילה מהני היינו לצירופי בדבר שדרכו להקטיר ועי' תוס' מנחות י"ז שהאריכו בזה ובדברי הרמב"ם ז"ל סוף פ' י"ד לא מצאתי בבשר מחשבת אכילת אש שלא כ' אלא בלאכול ולהקטיר דאין מצטרפין ואם הוציאו בלשון אכילה שתאכל האש חצי זית מצטרפין והיינו דזה חשיב אכילה דהקטרתו זו היא אכילתו אבל בבשר אם חישב שיאכלו האש משמע קצת דלא חשיב אכילה דאין זה אלא איבוד בעלמא ודווקא אכילת חי' ובהמה הוא דחשיבה אכילה אבל לא משמע הכי בשמעתין:

ע"ב תוס' בד"ה ביתר מכדא"פ וא"ת כו' וי"ל דילמא בלהקטיר כו' וזה דוחק דפשטיה דמתניתין באכילה מיירי וכן איתא בתוספתא פ"ב בהדיא דאפילו באכילה מצטרפין חצי זית למחר וחצי בחוץ ע"ש ואמאי לא פשיט הש"ס מהתם לבעיא דרבא והיה נראה דלא מיבעי ליה לרבא אלא בכזית יותר מכדא"פ דהוי שלא כדרך אכילה אבל אם חישב לאכול חצי זית למחר וחזר וחישב לאכול חצי זית למחר אפילו שלא בב"א מצטרפין בין לפגל בין לפסול וה"נ מצטרפין חצי בחוץ וחצי למחר ופשיט ליה ממתניתין דמשמע דלאכול ולאכול מצטרף אפילו חישב לאכול חצי זית יותר מכדי אכילתו כמו הקטרה וצ"ע ועי' בפי' המשנה ז"ל דיש שם ט"ס ודו"ק:

הדרן עלך כל הזבחים פרק שני