קרן אורה זבחים רפג

דף לב גמרא שחטו דיעבד כו' לכתחילה לא ורמינהו כו' משמע ליה מברייתא דתני שהשחיטה כשירה כו' דאפילו לכתחילה כשרים כיון דלא הצריכה התורה כהונה בשחיטה מנלן לאחמורי לכתחילה ומשני דכולן כשרים אפי' לכתחילה והאי דנקט דיעבד משום טמאים דמדרבנן לכתחילה לא שמא יגעו בבשר ופריך וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה כו' אף שחיטה בטהורים ויש לדקדק היכי משמע ליה מהכא דאפילו דיעבד נמי לא דילמא לא נאסר אלא לכתחילה משום איסור כניסה בטומאה אבל השחיטה כשירה בדיעבד וי"ל דא"כ למה לי הקישא דוסמך ושחט הא איסור כניסה בלא"ה ידעינן אלא לאשמעינן כי היכי דסמיכה ליכא בטמאים כלל ה"נ שחיטה ליכא בטמאים ולאו שחיטה היא כלל ומשני דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן דסמיכה שפיר ליכא בטמאים דביאה במקצת שמה ביאה אבל שחיטה אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט ורב חסדא מתני איפכא מה שחיטה בטהורים כשמעון התימני דהשוחט ג"כ צריך שיהיה לפנים אף סמיכה בטהורים אע"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה ואפשר דמעייל ידיה כו' מ"מ פטריה רחמנא מסמיכה משמע דלשמעון התימני שחיטה בטמאין פסולה דיעבד וכי מחשבו אפילו בשחיטה לא הוי מחשבה אלא די"ל דלשמעון התימני נמי ליכא אלא איסור לכתחילה משום כניסה אבל דיעבד אם נכנס הטמא ושחט השחיטה כשירה ואפ"ה שפיר ילפינן בהקישא דטמא פטור מסמיכה כי היכי דטמא אינו שוחט לכתחילה מה"ת וא"כ י"ל הא דרב חסדא מתני איפכא אתי לשנויי מתניתין דתנן דיעבד משום דאתיא כשמעון התימני דטמא אסור לשחוט לכתחילה:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסהמ"ק כ' דטמא אסור לשחוט אע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו לעזרה ושחט שמא יגע בבשר ודקדק הלח"מ הא בגמרא אמרינן דעביד סכין ארוכה ותי' דזה אליבא דמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אבל למאי דקי"ל דלא שמה ביאה מותר לשחוט ע"י פשיטות ידו אי לאו דשמא יגע בבשר. ואין זה מובן דהא איסורא איכא לכ"ע גם בביאה במקצת כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש וא"כ בלא"ה אסור לכתחילה לשחוט ע"י פשיטת יד ונראה דמש"כ הרמב"ם ז"ל ופשט ידיו בעזרה אין כוונתו שהכניס ידיו לעזרה אלא ע"י סכין ארוכה וכמש"כ בפי' המשנה ג"כ ולקמן בשמעתין יבואר יותר בזה בס"ד:

תוס' בד"ה שהשחיטה כשירה בנשים כו' עי' תוס' קידושין דף נ"ב שהקשו מכאן לפי' רש"י דאשה אסורה ליכנס לעזרה מהא דאשה שוחטת לכתחילה ע"ש ואין מזה הכרח דאפשר בסכין ארוכה וליכא למימר דילמא אתיא לאמשוכי דלכ"ע ליכא בנשים ליכנס לעזרה אלא איסור דרבנן ולא שייך למיגזר ובלא"ה אין כאן קושיא כ"כ דרש"י ז"ל מודה דלצורך עבודה נכנסת ואפילו לסמוך דאינה מחויבת יכולה ליכנס דנשים סומכות רשות וה"נ מותרת לשחוט קרבנה ולא כ' רש"י ז"ל דיש איסור אלא שלא לצורך עבודה וק"ל:

שם תוס' בד"ה ובטמאים כו' וא"ת תיפוק ליה דילמא אתי לאימשוכי כו' ונראה דמתניתין גופא משמע ליה להש"ס דטעמא דטמאים אסורין לכתחילה הוא משום שמא יגעו בבשר מדתנן ובלבד שלא יגעו בבשר ומאי קמ"ל בזה אלא אתי לאשמעינן דהא דאסור לכתחילה הוא משום שמא יגעו בבשר והך גזירה עדיפא שמא יפסול הקרבן לגמרי אבל בהנך חששי שמא ימשך או שמא יכניס ידו אין כאן חשש לפסול הקרבן:

שם בא"ד והקשה רבינו אפרי' כו' איך יתכן שיהי' סכין ארוכה כ"כ ותי' ר"ת דבנטמא בעזרת נשים לא החמירו על טמא מת לצאת כו' ומורי [היינו הר"י ז"ל] מתרץ דלא גזרו אלא בעזרת נשים ואפשר לשחוט דרך שאר פתחים כו' ולהני תרתי תי' יקשה בקדשי קדשים הא לא אפשר ליה לטמא לשחוט אבל אין לחוש לזה דהא דאמרינן שמא יגעו בבשר הוא משום קדשים קלים והר"ר אפרים תי' דשחיט דרך גגין ועליות כו' ובחולין ד' ב' תי' עוד דאיירי בבמה ולא משמע הכי בשמעתין דקאמר שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין כו' אלמא דמיירי במקדש דבבמה מאי לפני ה' דקאמר וי"ל דאמתניתין דחולין כ' כן דמיירי בבמה אלא דא"כ מאי קאמרינן התם תנינא חדא זימנא הכא במכילתין דילמא אי מהכא ה"א דטעמא משום שמא יכניס ידו לפנים וכמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובקדשי מקדש או דה"א דטעמא משום דאתי לאמשוכי בפנים ועי' תוס' ותו"י ביומא שם וכ"ז בקדשי המקדש אבל בקדשי במה ה"א דגם לכתחילה שרי לטמא לשחוט להכי אשמעינן מתניתין דחולין דאפילו בקדשי במה אסור לטמא לשחוט שמא יגע בבשר ולפמש"כ לעיל דממתניתין גופא שמעינן דטעמא משום שמא יגע הוא א"ש ודו"ק:

ע"ב גמרא שחיטה נמי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. לכאורה השתא דקיימינן דביאה במקצת לא שמה ביאה בלא"ה מצי מעייל ידי' ושחיט ולמה ליה סכין ארוכה ועי' תוס' לעיל בד"ה ובטמאים כו' בתי' של הר"ר אפרים אבל בריש חולין משמע דאיצטריך סכין ארוכה כו' משום מגע גופא דבסכין כדרכו קרוב לוודאי שיגע בבשר:

שם גמרא מצורע שחל שמיני שלו בע"פ כו' וראה קרי כו' ומסיק עולא משום הואיל והותר לצרעתו כו' ואמרינן ביבמות דמודה עולא אם ראה קרי בליל שמיני דאינו נכנס כיון דלא היה לו שעת היתר וכ' התוס' ז"ל דהכי דייק מברייתא דתני וראה קרי בו ביום דווקא עי' תוס' בד"ה א"ל מטונך וא"כ למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה דלא איצטריך לטעמא דהואיל והותר כו' א"כ אפילו ראה קרי בליל שמיני יכנס דיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה דדבריהם וקשה קצת על הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ו מהק"פ ברייתא זו כו' וראה קרי בו ביום ולשיטתו דביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ מאי ארי' בו ביום אפילו ליל שמיני נמי ידחה עשה של דבריהם וצ"ל דל"ד בו ביום ועי' בפ"ג מה' ביאת מקדש שהשיג הראב"ד ז"ל על פסקו של הרמב"ם ז"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה מהא דעולא כו' ע"ש ובכ"מ ול"נ דהרמב"ם ז"ל לשיטתו מוכיח מהאי ברייתא גופא דלא שמה ביאה דאי שמה ביאה הדרא קושין היכי דחי עשה שיש בו כרת לעשה ול"ת של טבול יום בעזרה דאי משום הואיל והותר מח"כ ה"נ הותר ט"י. הא מח"כ קיל ואין בו אלא מכות מרדות אם נכנס כולו לעזרה כמבואר בדבריו שם בפ"ג והיכי מצינן למימר הואיל והותר מח"כ הותר נמי ט"י אלא ע"כ צ"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה ועי' רש"י ז"ל ותוס' לקמן בד"ה רבינא אמר כו' ומ"מ גם מסוגיא דשמעתין קשיא טובא לשיטת הרמב"ם בט"י ומח"כ דלית בהו כרת ויתבאר עוד לקמן בשמעתין:

ויש לדקדק עוד לעולא דהותר אפילו כניסה לעזרה דיש בו כרת כש"כ דהותר הכניסה לעזרת נשים ומאי קאמרינן בברייתא מוטב כו' וידחה עשה שאין בו כרת הא אין כאן דחי' כלל דאפילו בעזרת ישראל הותר וצ"ל דלא הותר אלא ביאה במקצת אבל לא כולו ועי' תוס' יבמות שהקשו כיון דהותר מקצתו אמאי לא הותר ליכנס כולו ותי' דלא הותר אלא ביאה במקצת דאיתרבי מהקישא ועוד כיון דאפשר במקצת אם יכנס כולו הוי כבא בארוכה דחייב כרת ע"ש בריש יבמות ולהאי תירוצא במחנה לויה דצריך ליכנס כולו הותר ג"כ מכש"כ דהותר במחנה שכינה במקצתו ואכתי למה לן טעמא דדחי' וי"ל כיון דאיסור מחנה לויה לא הותר לצרעתו דליתיה גבי מצורע אי לאו טעמא דדחי' לא הוי אמרינן הואיל והותר הותר דאיסור מחנה לויה קדים ולא אשכחן היתר גבי' להכי איצטריך טעמא דדחי' במחנה לויה ובמחנה שכינה אמרינן הואיל והותר הותר ומעין זה כ' התוס' ז"ל בד"ה א"ל:

שם גמרא דילמא ה"ק מר רובן כו' ונחלקו בזה אביי ורבא לחלק בין היתר לדחי' ולדידי קשה בלא"ה היכי יליף רב יוסף מהא דעולא לרובן טמאי מתים כו' דעולא ה"ק הואיל והתירה התורה למח"כ להכניס ידיו לעזרה כדי ליטהר ה"נ דהותר איסור ט"י הואיל ואישתרי אישתרי היינו ג"כ כיון דהתירה התורה במצות יבום איסור אשת אח ה"א דכל עריות הותרו במקום מצוה כי האי כל כמה דלא אשכחן איסור גבייהו אבל הכא בפסח הא אשכחן בהדיא דטומאת מת הותרה למצות פסח וזיבה לא הותרה וי"ל דה"ק עולא הואיל והותר לצרעתו כו' דהא אכתי שם טומאה עליו מצרעתו ואין כח בקרי להוסיף עליו טומאה וכיון דהותר הותר וא"כ ה"נ רובן טמאי מתים ונעשו זבים אין הזיבה מוספת טומאה עליהם והואיל והותר הותר ואמר לי' אביי דלא דמי דהתם התירא הוא והואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחאי כו' דמ"מ איתוסף טומאה עליו מעט ורבא קאמר איפכא היכא דהתירא הוא הוי טומאה ראשונה כמו שאינה וחלה השני' והיא לא אישתרי אבל טומאה דחוי' היא ואיתא לטומאה ראשונה ג"כ והואיל ונדחית גם השני' אידחאי וא"ש בזה קושית התוס' ז"ל בריש יבמות בסוגיא דעלי' הא דאמר ערוה לא צריך קרא והא איצטריך דלא לימא הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא ולפי הנ"ל ניחא דבהתירא לא ס"ל לרבא הואיל ואישתרי כו' כדאמר הכא בשמעתין ולפי דברי רבא נראה דס"ל הכי להלכה ברובן טמאי מתים כו' דאמרינן הואיל ואידחי כו' והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא בהלכותיו נראה דס"ל דלא להלכה אמרה רבא אלא דרך שקלא וטריא אבל להלכה קיי"ל מאי דאידחי אידחי ומאי דלא אידחי לא אידחי ודו"ק: