קרן אורה זבחים רעח

אסיפולי מיהא מיפסיל לכ"ע גם לרבנן וע"כ הא דאמר מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר"י לא אתי למימר דחד טעמא הוא עם מחשבת הינוח לר"י דא"כ מאי קאמר מידי דהוי כו' הא היינו הך ופשיטא דלא גרע ממחשבת הינוח אלא דרך דמיון בעלמא אמר הכי כי היכי דמחשבת הינוח לר"י פסול הוא הכי נמי הכא דחשב לזרוק למחר שלא במקומו דפסול גם לרבנן וכמש"כ הכ"מ ז"ל אלא דאין הנדון דומה כו' דלר"י במחשבת הינוח סברא היא דעושה מחשבה כמעשה ואלו הניח למחר פסול אבל לרבנן ליכא למימר הכי דבמחשבת הינוח מכשרי ודווקא במחשב לזרוק למחר שלא במקומו הוא דפסלו וא"כ אין הטעמים שוין ולא א"ש האי מידי דהוי כו' ודו"ק:

שם תוס' בד"ה יצא זה כו' הקשו מהא דאיצטריך לא יחשב כו' והאריכו בזה ותי' זה פשוט דלא אימעיט אלא זריקה שאינה מתרת אבל בכל הני אין בזריקה חסרון וד' ז"ל אינן מסודרים קצת עי' בצ"ק ז"ל ומה שהקשו התוס' ז"ל לרבא במנחות בלא"ה לא תיקשי דרבא משמע לקמן בסוף פ' כל הפסולין דס"ל דאפילו אחר מחשבת הינוח מיקבע בפיגול ע"ש. ובלא"ה הוי מצי לאקשויי מיצא הבשר או נפסל קודם זריקה דלא יזרוק לכתחילה ואם זרק הורצה וכר' יהושע בפסחים וכמש"כ התוס' ז"ל בפ' כ"ש ד' ל"ד דמיקבע בפיגול ומפיק מידי מעילה. אבל התם נמי לא דמי להכא דהזריקה עצמה היתה שלא כתיקנה ואינה מתרת ודו"ק:

שם גמרא ר"ל אמר כו' תנן חישב ליתן כו' לר"ל לא הוי צריך לאקשויי מברייתא דחישב ליתן את הניתנין כו' דממתניתין גופא הוי מצי לאקשויי אמאי פסול ואין בו כרת כיון דכמקומו דמי ומד' רש"י ז"ל נראה דהוי גרס תנן כו' וקאי אכל הני קושיו' דלעיל מנתנו על גבי הכבש:

שם תוס' בד"ה ור"ל כו' אע"ג דלר"ל כו' לא הבנתי דבריהם ז"ל דהא דמחשבה אינה פוסלת במי שאינו ראוי לעבודה כ"ע מודו בה אפילו ר' יוחנן והכי מפורש במתניתין וכולן שקיבלו חוץ לזמנו כו' אם יש דם הנפש כו' והיינו משום דמי שאינו ראוי לעבודה לא פסיל במחשבה ולמה כ' דלר"ל צריך לשנויי כדרבא וצ"ע:

שם גמרא הכל מודים בניתנין למעלה כו' שלא כמצותן לא יאספנו ופירש"י ז"ל כגון במחשבה או שמאל. וקשה קצת מאי קמ"ל במחשבה פשיטא דאין לו תקנה וכן בכל הפסולים דפסלו אפילו בהולכה וקבלה לחוד ופשיטא דאם זרקו דאין לו תקנה באסיפה ואפילו דהוי כנשפך מן הכלי על הריצפה וי"ל דאגב דאשמע לן דבניתנין שלא במקומן פליגי קאמר דבלא כמצותן הכל מודים דלא יאספנו:

והנה לאוקימתא דר' יוחנן משמע דכולהו תנאי ס"ל דכשלא במקומן דמי דר' יוסי לא קאמר אלא דלא יאספנו אבל לאו כמקומו דמי וכפירש"י ז"ל ור"נ בר' יצחק מייתי ראי' ממתניתין דלקמן דר' יהודה נמי ס"ל דכשלא במקומו דמי ומודה בה משום דקלטי' מזבח ולא יאספנו וכבר תמהו התוס' ז"ל בד"ה לאו משום דקלטי' כו' הא מסקינן לקמן דר"י ס"ל דכמקומו דמי מהא דלא פליג ר' יהודה אחישב ליתן למעלה וכדתניא בברייתא לאלתר כשר וע"כ כר' יהודה אתי' ובאמת קשה מנלן לרנב"י דטעמא דר"י דלא פליג משום דקלטי' מזבח דילמא משום דס"ל כמקומו דמי. ומש"כ רש"י ז"ל דדומיא דשאר זריקות קתני אין זו ראיה דר"ש שפיר קתני לה בין שאר זריקות פסולות דאיהו ס"ל דלאו כמקומו דמי כדאמר לעיל יאספנו או לא יאספנו אבל ר"י לא פליג עלי' לטעמיה דכמקומו דמי אלא וודאי משמע דלר' יוחנן כולהו תנאי ס"ל דלאו כמקומו דמי ורנב"י מייתי ראיה דלא יאספנו ותיקשי מהא דלקמן מסיק הש"ס לר' יהודה דכמקומו דמי מדלא פליג ר"י בניתנין למעלה שנתן למטה והתוס' ז"ל פירשו דהא דקאמר לקמן כמקומו דמי היינו דמהני זריקה דאם עלו לא ירדו להכי לא פסיל במחשבה והקשו ז"ל ע"ז בעצמן א"כ מאי פריך מניתנין בפנים כו' ועוד דסברא זו אינו מוכרח דהא חוץ לזמנו וחוץ למקומו ג"כ אם עלו לא ירדו אם זרק דמו למחר והכי אמרינן לקמן לן בדם כשר לר"י ואפ"ה מחשבה פוסלת בחוץ לזמנו. וכן הקשה הצ"ק ז"ל מהא דלעיל חישב ליתן למחר מניתנין למעלה למטה דפסול לר"י אע"ג דאין זו קושיא דאטו זה עדיף מחישב ליתן למחר במקומו דהוי פיגול כש"כ אם חישב ליתן למחר שלא במקומו דפסול מיהא הוי ותי' הר"ר יוסף ג"כ לא ניחא להו דמאן דאית לי' כמקומו דמי בכולהו כמקומו דמי ותי' הר"ר חיים דמנתנין בחוץ שנתנו בפנים פריך דלכ"ע לאו כמקומו דמי דכבר נפסל הדם וכבר כתבתי לעיל דקשה לי מש"כ בפשיטות הכא ולעיל דבחוץ שנתנן לפנים לכ"ע לאו כמקומו הוא. והא לא נאמר זאת אלא בחטאת אבל בשאר קדשים לא נפסל בפנים וא"כ דילמא מש"ה לא פליג ר"י בחוץ שנתנן בפנים כי היכי דלא פליג בקיבלו פסולין וזרקו את דמו משום דאיכא טמא דמודה משום דחזו לעבודת ציבור ה"נ כיון דאיכא שאר קדשים דמודה בהו להכי לא פליג ועוד דלר' יהודה לא נפסל בכניסה לחוד אלא דווקא אם כיפר. ועי' תוס' לקמן ד' ל"ו שהקשו למ"ד לאו כמקומו דמי למה איצטריך קרא בחטאת דנפסל אם כיפר ותי' שם דמאן דאית ליה לאו כמקומו דמי יסבור דלא בעינן דווקא כיפר ע"ש והרי ר"ש דס"ל לאו כמקומו דמי ואיהו קאמר דלא נפסל אלא אם כיפר דווקא ויתבאר לקמן בזה בס"ד:

וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל לקמן בפ' כל הפסולין שכ' דהא דלא פליג ר"י בניתנין למעלה שנתנן למטה משום שדעת ר' יהודה בדם שחוץ למקומו כמקומו הוא ר"ל שאם חישב על הזריקה במזבח עצמו לא חוץ לעזרה כאלו חישב לזרקו במקומו ומודה שלא פסל אע"פ שאם נתן במחשבה פסל עכ"ל ונראה דהך במחשבה ט"ס הוא וצ"ל אע"פ שאם נתן פסול מ"מ מחשבה לא פסיל כיון דהכל על המזבח הוא וכ"כ הרע"ב ז"ל נראה מדבריו דלא מפרשי כמקומו דמי היינו לענין כפרה דבעלים נתכפרו אלא לענין מחשבה קאמר דהוי כמקומו כיון שלא חישב חוץ לעזרה ונראה דהכריחו לפרש כן דאי כפי' רש"י ותו' ז"ל דכמקומו דמי לענין כפרה א"כ מאי פריך בתר הכי מניתנין בפנים שנתנן בחוץ דהא גם בזה כמקומו הוא לענין כפרה וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בכל הני דמתניתין אלא וודאי לא פשיטא לן הא מילתא דר' יהודה ס"ל דלענין כפרה כמקומו דמי ולשיטתי' דר' יוחנן ס"ל לכולהו תנאי דלאו כמקומו דמי לענין כפרה וכדאמר ר"נ בר יצחק והא דאמר לקמן כמקומו דמי היינו לענין מחשבה לחוד כיון שחישב ע"ג המזבח בתוך העזרה ולהכי פריך בתר הכי ליפליג ניתנין בפנים שנתנן בחוץ דזה הוי שלא במקומו ולפ"ז יש לומר דאפילו אי נימא דכמקומו דמי לענין כפרת בעלים מ"מ לר"י דעושה מחשבה כמעשה היה נפסל הזבח ע"י מחשבה כאלו עשאה אלא משום דלענין מחשבה שלא במקומו כמקומו דמי ולהכי פי' הרמב"ם ז"ל הכי בטעמי' דר' יהודה אע"ג דקיי"ל לענין כפרה דבעלים נתכפרו בכל שינוי מתן דמם ועפ"ז א"ש נמי תמיהת התוס' ז"ל לעיל אי לאו כמקומו דמי אמאי לאלתר כשר ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דלענין כפרה לאו כמקומו דמי מ"מ לענין מחשבה כמקומו דמי ודו"ק היטב:

שם גמרא לאו משום דקלטי' מזבח וש"מ לא יאספנו יש לדקדק אי טעמיה דר' יהודה מש"ה היא א"כ אמאי לא מודה בזרקו פסולין אלא בטמא דווקא דחזו לעבודת ציבור ולא בשאר פסולין הא בכל פסולין קלטי' מזבח דלא יאספנו וכדאמרינן שלא כמצותו לכ"ע לא יאספנו ואמאי אם עלו ירדו ובפ' המזבח מקדש יתבאר יותר אי"ה:

שם גמרא מאי קמ"ל תנינא הניתנין כו' לשמואל דאמר שלא במקומו כמקומו דמי ונתכפרו בעלים ליכא למיפרך תנינא אלא משמע מסתמא דתלמודן דלאו כמקומו דמי וכן ר' יוחנן ס"ל הכי וק"ק על פסקו של הרמב"ם כשמואל לגבי ר' יוחנן ובכל דוכתי' קי"ל כוותי' דר"י וי"ל משום דמתניתין פסול ואין בו כרת קשה לר' יוחנן והכא דפריך תנינא י"ל דמחטאת פריך וכמו שפי' רש"י ועוד דר"ש קאמר לה ור"ש ס"ל דלא כמקומו דמי:

דף כח גמרא סברוה עור האליה כאלי' דמי לענין הקטרה, ומסקנא דפליגי בזה רב הונא ס"ל עור אלי' לאו כאלי' דמי לענין הקטרה ושמואל ורב חסדא ס"ל דעור האליה כאליה דמי והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' כרב הונא דלאו כאלי' דמי אבל בחיבורו לא מצאתי בדבריו דין עור האלי' לענין הקטרה דלא כתב בפי"ד אלא דעור האלי' ראוי לאכילה ובזה כ"ע מודים אלא לענין הקטרה הוא דאימעיט מחלבו ולא עור. ולכאורה הי' אפשר לומר לר"ה דאימעיט עור האלי' גם בעולה לאו בר הקטרה היא ובכלל כל העור היא להפשיט אבל לא משמע הכי לקמן מברייתא אלא דבעולה לכ"ע גם העור בכלל הקטרה היא כיון דראוי לאכילה אינו בכלל העור וכן לא מצאתי בדבריו הא דאמר ר"ש בברייתא להביא עור של בית הבושת דהוי אכילה לענין פיגול נהי דבעור הראש של עגל ועור ביהפ"ר לא ס"ל כוותי' כמבואר בדבריו בפ"א מה' אה"ט ובפ"ד מה' מאכ"אס אבל בעור בית הבושת פסק כוותי':

שם גמרא כשמואל כו' רישא ר"א וסיפא רבנן לא מוקמינן ה"ה דהוי מצי למימר דס"ל דר"א לא מחייב כרת במחשב מאכילת אדם לאכילת מזבח אלא דלרב הונא ע"כ צריך לאוקמי התוספתא דקתני זבח כר"א וכמש"כ התוס' ז"ל: