קרן אורה זבחים רעו

האי דינא דצורם אזן הפר אחר שחיטה דגזה"כ הוא דפסול דבע"מ וודאי ליכא אחר שחיטה בזה שפיר איכא למימר דבקדשי קדשים החמירה תורה אבל ק"ק מנלן ובאמת מספקא [לי אי] בעינן דווקא חסרון גדול דהוי מום מחיים או אפילו חסרון כ"ש פוסל דלאו פר שהיה כבר הוא ובד' הרמב"ם ז"ל מבואר בהאי דינא חסרון כ"ש ומ"מ נראה דבעינן דווקא חסרון דהוי מום דאל"ה מיקרי פר שהיה כבר כיון דאפילו היה בו מחיים כשר היה ודו"ק וכן משמע לקמן גבי חתך ואח"כ קיבל:

דף כו גמרא אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשירה ומסיק דחותך באבר עד שמגיע לעצם ולפ"ז אמאי לא מוקי לה כדס"ד חתך ואח"כ שחט כשירה ובהאי גוונא דלא הוי בע"מ משום דבאמת אפילו שחט ואח"כ חתך כשירה כל שחתך קודם קבלה דעיקר מילתא בקבלה תליא והלח"מ ז"ל בפ"א מה' פה"מ הביא ראיה מזה לד' הרמב"ם ז"ל דרגליה בחוץ פסול אפילו בדיעבד ומש"ה לא מצינן למימר חתך ואח"כ שחט ע"ש. ולפמש"כ אין ראיה זו מוכרחת אבל בשמעתין יתבאר דפשטיה דסוגין נראין כד' הרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ש"מ דם המובלע באברים דם הוא כו'. ופירש"י ז"ל דכרת נמי ליחייב והקשו התוס' ז"ל מהא דקי"ל בכריתות דדם האברים אינו אלא בלאו. וכ' דלענין ליפסל ביוצא קאמר דאם דם הוא נפסל ביוצא אפילו בקדשים קלים לכ"ע וכן כ' רש"י ז"ל גופיה וכ' עוד אי נמי לענין דאין מועלין בו ואין חייבין עליו משום פיגול וזה צ"ע דהא לא מספקא ליה להש"ס אלא בעוד שהוא מובלע באברים אי נפסל ביוצא היינו אם יש עליו שם דם כשהוא מובלע אבל מעילה ופיגול היינו לאחר יציאתו מן האברים פשיטא דדם הוא לעבור עליו בלאו ופשיטא דאין מועלין בו ואין חייבים עליו משום פיגול. ועוד מספקא לי אי בדם כי האי שיצא מן האברים נאמר בו האי כללא דאין מועלין בו ואין חייבים משום פיגול דלא נאמר כן אלא בדם כפרה היינו דם הנפש אבל שאר דם י"ל דמועלין בו כמו המקיז דם לקדשים דמועלין ד"ת והיותר תמוה מש"כ או לענין דם חטאת שניתז על הבגד היינו דאי דם הוא טעון כיבוס והרי משנה מפורשת בפ' דם חטאת אין טעון כיבוס אלא דם כשר שנתקבל בכלי ומאי ענין דם אברים לכיבוס והמפרשים ז"ל לא הרגישו בזה וצ"ע:

והראב"ד ז"ל בפ"א מה' פה"מ כ' דהך שמעתא דלא כרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולא הוי טומאת ביה"ס דלרבינא כל הבשר נטמא מאבר היוצא. דמיבעי לן אי יוצא מטמא כמו פיגול ונותר כדאיתא בפסחים בפ' כיצד צולין ועל הרמב"ם ז"ל כבר כתבו מפרשי דבריו דלא תיקשי דהוא ז"ל פסק בפ"ח מאה"ט לקולא דאין יוצא מטמא את הידים דס' ידים לקולא אלא די"ל דנהי דס' ידים לקולא אבל לטמא את הקודש אפשר אזלינן לחומרא ומטמא כדמשמע קצת מהא דכ' שם דגבי פסח אין טומאה ביוצא ולמאי נפ"מ כתב כן כיון דבכל הקדשים ג"כ אין טומאה וכן דקדק המשל"מ ז"ל שם ולפי הנ"ל ניחא דנפ"מ לענין לטמא הקודש והתרומה הוא עצמו שלא ע"י ידים ועי' בירושלמי פ' כיצד צולין עלה דהך מתניתין דאבר שיצא כו' אבל לא משמע הכי מהא דכ' בה' פסח דחותך האבר עד שמגיע לעצם ולא כ' שיהיה דווקא פחות מכביצה ש"מ דגם בקדשים ליכא טומאה ביוצא כלל והוא עצמו ג"כ אינו מטמא את הקודש ועי' בלח"מ ובמשנ"למ ז"ל אבל שמעתין לא מתיישב בהכי כיון דמיבעי לן אי איכא טומאה ביוצא ומש"כ הראב"ד דבשמעתין לא קאמר אלא להכשיר בעלים אבל הבשר נטמא מאבר היוצא קשה קצת כיון דיצא קודם קבלה הדם נמי ליטמא ויפסל לזריקה כיון דנטמא כל הבשר ממילא הדם שיצא מהבשר טמא ג"כ ודברים אלו צ"ע וביאור רחב דין טומאת הדם לדעת הרמב"ם ז"ל יהיה ה' בעזרי לבארם במקומן לקמן במכילתין ועי' שם בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל:

שם גמרא פירכסה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה ומוקי לה באלי' כו' היינו אימורים והקשו התוס' ז"ל היכי בעי למימר בפ' כל התדיר דאימורים שיצאו קודם זריקה ג"כ כשרים הא תני הכא דפסולה ותי' דמצינן למימר דהך ברייתא כר"א אתי דמיפסל ביוצא אבל לר"ע לא מיפסל וכדאמרינן שם לימא כתנאי כו' והקשו עוד לר"פ דאמר התם עיילינהו לגואי קודם זריקה לכ"ע יש בו מעילה ופיגול כו' משום דלכ"ע לא מיפסיל ביוצא וכ"פ דאיתניהו אבראי א"כ תיקשי מהא דתני הכא אפי' חזרה פסולה ותי' דר"פ אמר עיילינהו לכ"ע זריקה מועלת ליוצא ויש בו מעילה אבל מ"מ נפסל ביוצא ולא משמע הכי לקמן בפ' כל התדיר דר"פ אתי למידחי הא דאמר לימא כתנאי ואמר ר"פ דלכ"ע לא מיפסיל אם עיילינהו ולד' התוס' ז"ל אמאי לא קאמר בפשיטות דלאו תנאי היא אלא לכ"ע פסולין ובזריקה מועלת לחייב משום פיגול פליגי:

ויש לי מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דנראה מדבריו פ"א מה' פהמ"ק הלכה ל"ב ול"ג דפסק כר"פ דבעיילינהו לגואי כ"ע לא פליגי דכשר וכי פליגי כשהיו בחוץ בשעת זריקה ואפ"ה זריקה מועלת כר"ע וחייב משום פיגול ויותר מזה כתב דאם החזיר האימורין מקטירן לכתחילה וא"כ הא דתני פרכסה ויצאה לחוץ פסולה כמאן אתיא ובהלכה י"ג שם כתב באמת פרכסה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה כשירה שאפילו יצאו האימורים והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר עכ"ל וקשה היכי מדחי ברייתא מפורשת דתני פסולה ואין לומר דס"ל דר"א ור"ע פליגי בתרווייהו בין עיילינהו ובין לא עיילינהו ואתיא הך ברייתא כר"א אבל לר"ע כשירה ואינה נפסל ביוצא אפילו אימורין דמנלן הא לר"ע דאינו נפסל ביוצא אי עיילינהו דילמא טעמא דר"ע משום דזריקה מועלת ליוצא אפילו אם נפסל:

ומש"כ ז"ל יצאה לחוץ אחר קבלת דמה משמע דקודם קבלה פסול' י"ל משום דנהי דהזבח כשר אבל הבשר נפסל מאכיל' כמשמעות דבריו שם בהלכה ל"ג ואם יצאה לחוץ קודם קבלה נפסל הדם משום שמנונית להכי כתב דווקא אחר קבלה וזש"כ ג"כ בהלכה ט"ו ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל שהבשר שיצא קודם זריקה בק"ק כשר אבל לא החזיר רגלה הקבלה פסולה ונראה דזה הוא כוונת הראב"ד ז"ל שם בהשגתו שכ' אפילו אחר זריקה כו' דהוא תמוה וכמש"כ הלח"מ ז"ל אבל כוונתו דלא בעינן חזרת הרגל ואפילו היה הרגל בחוץ עד אחר זריקה ג"כ כשר הבשר לגמרי וכן משמע מהא דאמרינן לעיל ש"מ בשר ק"ק שיצא כו' פסול ואי נימא דכשהוא בחוץ פסול הוא דילמא בהכי מיירי ולהכי קאמר קיבל ואח"כ חתך פסולה אלא ש"מ דכשר הבשר אפילו לא הוחזר וי"ל עוד דמה שהצריך הרמב"ם ז"ל להחזיר הרגל הוא משום דבשעת קבלה ג"כ צריך שיהיה כולה בפנים כמו שעת שחיטה ואין הדברים ברורים לי עדיין ובחי' מעילה הארכתי ג"כ קצת בדברי הרמב"ם ז"ל בזה וכ' שם דהא דמכשיר הרמב"ם ז"ל בשר ק"ק שיצא לפני זריקה לאו משום דסופו לצאת דהא אימורים ג"כ מכשיר ע"ש שכ' לישב קושית ר"י קורקו"ס ז"ל שם ולא משמע הכי בדבריו הלכה ל"ג הנ"ל ע"ש:

שם תוס' בד"ה דילמא כו' בסוף דבריהם אי חייבין משום פיגול דהא עיילינהו עכ"ל ולא הבנתי לשונם ז"ל דהא עיילינהו ומאי נ"מ אי עיילינהו אחר זריקה אי לא ודו"ק:

שם גמרא מ"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אבל אביי דפוסל ס"ל דאויר צפון לאו כצפון דמי היינו מה שהבהמה תלויה באויר הוי כמו שאינה בצפון והרמב"ם ז"ל כתב עוד פי' בתלה וקיבל היינו שתלה הכלי בידו וקיבל כשהכלי באויר ולכאורה מילתא דפשיטא הוא ומ"ט דאביי דפליג בהא כיון דהבהמה בצפון היא והמזרק תלויה ביד המקבל הרי הקבלה בצפון היא ואי משום דהכלי באויר היא הא כשהמקבל אוחזה בידו ג"כ הכלי באויר הוא ומה לי אם אוחזה בידו או כשהיא תלויה בידו וצ"ל כשהמקבל אוחזה בידו אינו חשוב אויר כיון דהמקבל עומד על הרצפה ומקבל כדרכו אבל אם הכלי תלויה הוי כמקבל באויר ולד' אביי בנתלה וקיבל קדשי קדשים אצ"ל משום דאין דרך שירות בכך אלא משום דאויר צפון לאו כצפון והמקבל צריך שיהיה בצפון ולפ"ז מש"כ רש"י ז"ל בד"ה בקדשי קדשים דכתיב בהו על ירך עכ"ל צ"ע קצת דלאביי אין צריך למילף פסול תלה ושחט מעל ירך אלא משום דאויר צפון לאו כצפון דמי וכל הני תלתא תלה ושחט תלה וקיבל נתלה וקיבל כולהו פסולין משום דאויר צפון לאו כצפון והא דאבוה דשמואל פוסל תלה ושחט מעל ירך היינו משום דס"ל אויר צפון כצפון דמי ועי' משנל"מ ז"ל בפי"א מה' שגגות:

שם גמרא לאו אמרת והביאום כו' מכאן משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו בדיעבד פסולה אם אינה כולה לפנים בשעת שחיטה כי היכי דבכהן המקבל מעכב אפילו מקצתו וכדתניא הכניס ראשו ורובו כאלו לא נכנס ה"נ בקרבן ויש לדקדק מאי מיבעי ליה לר' ירמיה הא תני בהדיא דבעינן שיכנס כולו ואי דווקא בציצתו לחוץ מיבעי ליה א"כ היכי פשיטא ליה לר"ז מקרא דוהביאום לה' עד שתבא כולה דאפילו בכה"ג פסולה הא שמעינן מברייתא דבעינן שיהיה כולו בפנים וראשו ורובו כאלו לא נכנס ואפ"ה מיבעי לי' בציצתו לחוץ וגבי בהמה נמי איכא למיבעי כה"ג ולד' התוס' ז"ל דקרא דוהביאום אינו