קרן אורה זבחים רעה

לר"ש איצטריך דבעינן דווקא אצבע אלמא אע"ג דבעולת בהמה שמאל כשר בעולת העוף פסול. וצ"ל מפני שהיא עבודה ביד וכל עבודה ביד לר"ש נמי בעי ימין כמו במנחה. וא"כ הדק"ל מנלן למקשן דפליג ר"ש במליקה דילמא מודה בה משום דעבודה ביד היא ולא גרע מקמיצה דבעי ימין גם לר"ש וכי היכי דילפינן מהקישא דכחטאת כו' דבכל עבודות יד הם בימין אפילו קמיצה אע"ג דליכא בחטאת ה"נ נילף מהקישא דכמשפט חטאת בהמה ואפילו למליקה כיון דעבודת יד היא. אלא דע"כ לאו בכל עבודת יד מודה ר"ש דהא אמרינן לקמן דקדוש קומץ בשמאל אכשורי מכשר ופירש"י ז"ל לקמן דלא עדיף מקבלת דם אע"ג דעבודה ביד היא. ורש"י ז"ל בשמעתין פי' קידוש קומץ היינו אחיזת הכלי שהוא מקדש בו צריך שיאחז בימין ודבריו צ"ע דנראה יותר דקידוש קומץ היינו שיקדש הקומץ בכלי בימינו דאי אוחז הכלי בימינו אם כן הקומץ ע"כ בשמאלו. וכן פירש הוא ז"ל במנחות לקידוש קומץ כפשטיה שיקדש בימינו. ועי' תוס' ז"ל שם בד"ה בשמאל אכשורי מכשר מה שכתבו על פי' רש"י שם:

שם תוס' בד"ה והרי כו' אי נמי אפילו ר' יהודה מודה בעופות כו'. וכ"כ לקמן בפ' חטאת העוף ושם יתבאר מה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל:

שם בא"ד והא דאמרינן בפ' כל הפסולין קיבל בימין כו'. כוונתם בזה לקיים הגירסא ותנן זרק בשמאל פסול והיינו מהא דיחזיר לימינו. וע"כ היינו משום זריקה דאי משום הולכה אמאי פסיל הא לא כתיב אצבע. ואין זה מובן דהא מסקינן ביומא דהולכה בשמאל פסול ור"ש וודאי מכשיר דלא עדיף מקבלה גם מש"כ דר"ש הוי ליה לאיפלוגי משום דהא עבודה שאפשר לבטלה אינו מובן דלמה ליה לר"ש טעמא שאפשר לבטלה הא מכש"כ מקבלה שמעינן לה דר"ש מכשיר ותו לא צריך לאיפלוגי בהולכה. ומש"כ לחלק בין לכתחילה ודיעבד לא מצאתי מקום לחילוק זה ואי לכתחילה בעינן ימין בדיעבד נמי פסול ולר"ש דמכשיר משמע דאפי' לכתחילה כשר וכדאמר עובדה בשמאל כאשם ואין דברים אלו ברורין אצלי:

שם בא"ד הקשו הא פלוגתא היא אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש וכ' דסוגיות דחולין ופ' התודה בהא פליגי ואי מצורע חולין הוא אין כאן פלוגתא בזה ולכ"ע ילפינן בכה"ג. ובעלמא פליגי אי בתר למד אזלינן וילפינן נמי בקדשים היקש מדבר הלמד בגז"ש ולחד מ"ד דווקא היכא דמלמד חולין שפיר ילפינן אבל בקדשים לא ילפינן. וע"כ צ"ל דמספקא להו אי מצורע חולין הוא. ולעיל (דף י"א) כתבו התוס' ז"ל לתרץ הא דבא לעובדה ביד כו' וכמש"כ כאן וגריס שם הצ"ק ומ"מ קשה למ"ד דבעינן למד קודש כו' ופי' היינו למ"ד דבתר למד אזלינן ע"ש. ואין זה נראה דלמ"ד למד קודש ע"כ ס"ל דבכל דוכתי ילפינן היקש מדבר הלמד בגז"ש ומאי קושיא ונראה יותר גירסא ישנה שם ע"ש:

ויש לדקדק עוד בשמעתין למש"כ דלר"א לא פסיל שמאל אלא בחטאת דילפינן אצבע ממצורע קשה לכאורה דנהי דאצבע דמצורע מיותר אבל אצבע דחטאת אינו מיותר והוי מופנה מצד אחד ומשיבין כדאמרינן אליבא דר"א בפרק מצות חליצה. וצ"ל דאיכא נמי בחטאת איזה אצבע מיותר:

דף כה שם משנה נשפך הדם על הריצפה. עי' בדברי הרמב"ם פ"א מה' פסהמ"ק שכ' אם נשפך על הריצפה ונשאר דם הנפש יקבל. והאריך שם הכ"מ ז"ל ומשנה הוא לקמן בזריקת פסולין אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל:

שם תוס' בד"ה גורעין כו' הקשו תיפוק ליה מדממעטינן דם סכין כש"כ ריצפה ע"ש. ול"נ דלאו דרשא אחריתי היא אלא בין ריצפה בין סכין מדם הפר נפקא שיקבל מהפר ולא מדבר אחר ושמואל אתי לאשמועינן דצריך שיגביה הסכין למעלה שלא יתערב דם הסכין. ונראה עוד דאין זה אלא מדרבנן ובדיעבד אפי' נתערב גם דם הסכין בטל בדם שנתקבל וכשר לזרוק ואפילו לבטל לכתחילה אין האיסור פשוט מה"ת כמבואר בדברי הראשונים ז"ל:

ע"ב גמרא היה מקבל ונפחתו שולי המזרק עד שלא הגיע דם לאויר כו' מבואר מפירש"י ז"ל דאם הגיע הדם לתוך אויר הכלי וודאי הוי קבלה אפילו נפחתו שוליו קודם שהגיע לשוליו וכי מיבעי ליה באויר שלמעלה כנגד הכלי ומסיק דאם לא נפחתו שוליו וסופו לנוח כמונח דמי. וכהא דחבית דמים שחוצה לה כנגד אוירה ג"כ פסולין דכמונח בחבית דמי כיון דהחבית שלימה והיה יכול לנוח בתוכה אע"ג דלא נחו דהא קיבל אותן בכלי למי חטאת כל שהחבית ראויה לנוח בה הוי כמונח. וכן מוכח ממזרק גופא דא"א בלא זינוק נגד אויר הכלי ואי לאו כמונח דמי הרי בא הדם מן האויר ולא מהפר. אלא ש"מ כל שהוא כנגד אוירה הוי כמונח בתוכה וכי מיבעי ליה אם נפחת שולי הכלי עד שלא הגיע לאויר תוכו כיון דאין סופו לנוח אי הוי כמונח. והקשו המפרשים ז"ל כיון דאיפשיט הכא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכדאמר אם ת"ל כו'. א"כ אמאי כתבו הרא"ש ז"ל והנ"י בב"מ גבי דזרק ארנקי בפתח זה כו' דמיבעי ליה לרבא באויר שאין סופו לנוח דהוי בעיא דלא איפשיטא והא איפשיט הכא דלאו כמונח דמי. ולדידי לא תיקשי דהא רבא גופיה אמר בב"מ (דף ק"ב) גבי קולט גללי בהמה מאויר חצר של חבירו דהוי שלו משום דאין סופו לנוח בחצר חבירו אלא בכלי של הקולט ומחלק התם דהיכא דמפסיק הכלי וודאי לאו כמונח דמי וכי מיבעי בזרק ארנקי דלא מפסיק מידי והחצר ראוי לקניה אלא אין סופו לנוח מחמת הזריקה לצאת בפתח אחר והכא בנפחת שוליו וודאי לא עדיף מהיכא דמפסיק כלי כיון דנפחתו שוליו ואין הכלי ראוי לקבלה ואין סופו לנוח כי האי לכ"ע לאו כמונח דמי:

עד דקשיא לי בהא דתניא צירף פיה לזינוק שבחוצה כשירין ופירש"י ז"ל משום דאין כאן אויר כלל הא בכה"ג שהעמיד הכלי תחת הזינוק אפילו לא צירף הפה לזינוק אמאי פסולין הא מפסיק כלי והוי אויר שאין סופו לנוח כמו העמיד כלי תחת גללי בהמה ואביי הוא דמוקי התם במדביק כלי לשולי הפרה אבל לרבא אפילו לא הדביק הכלי הוי אויר שאין סופו לנוח וי"ל דצירף פיה לזינוק היינו שלא יראו המים אויר החבית בלי הפסק הכלי ובלא"ה אין לדמות כ"כ אוירו של כלי או בית לענין קנין להך דהכא וכמש"כ הצ"ק ז"ל. ועי' בפ' הזורק בגיטין במשנה דזרק לה בראש הגג ובשמעתין שם בב' חצירות וב' קופות ברש"י ותוס' ז"ל:

והנה משמעתין משמע דבעינן שיצא הדם מיד נגד אויר הכלי אבל אם היה המזרק רחוק קצת מהקרבן וע"י זינוק בא למזרק והלך הדם שלא כנגד אויר המזרק פסול דלא קרינן ביה ולקח מהפר ומן האויר הוא בא. וא"כ מאי איריא דתנן נשפך על הריצפה פסול אפילו לא נשפך אלא כל שהלך הדם מעט שלא כנגד הכלי פסול הוא. וגם בדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר זאת וכל כי האי דינא לא הוי ליה למסתם סתומי ורש"י ז"ל פי' בהא דוורידין צריך שיראו אויר הכלי היינו כי היכי דניהוי קבלה מהפר שפיר. אבל להרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק כתב הטעם כדי שיקבל כל הדם והדבר צ"ע עד יבא המורה ויעמוד הכהן:

שם גמרא אמר ר"ח בר אבא זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי. עי' פ"ה דמקואות בפי' הרא"ש ז"ל ובדברי התוי"ט ז"ל דלר"י דקי"ל כוותיה דהא דעלי קנים ואגוזים כשרה היינו שנתנן קודם ביאת המים אבל אם הם בידו בשעת ביאת המים פסולה אע"ג דעוברין דרך העלין. וא"כ ה"נ אפילו אויר כלי לאו ככלי דמי פסולה כיון דהאדם הוא המסייעו והוא מקבל טומאה ע"ש. ועיין בעדיות פ"ז בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

שם תוס' בד"ה קדשים קלים מנין ותימא כו' ולא מדם העור ל"ק קדשים קלים מנין כו' וי"ל דהא דאמרינן לעיל ולא מדם העור ולא מדם התמצית לא אתי לאורויי דדם העור והתמצית לא מכפרי דלהא לא איצטריך קרא דכבר שמעינן לה מקרא דכי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר וכדאיתא לקמן (דף ל"ה) ובכריתות (כ"ב) אלא דס"ד הכא דיקבל כל הדם דם העור והתמצית ג"כ עם דם הנפש להכי קאמר מדם הפר ולא דם העור ודם התמצית דאינו מקבל אותן בכלל וא"כ כש"כ בקדשים קלים דאינו מקבל אלא דם הנפש אלא דאכתי תיקשי הא גופא דצריך שיקבל כל דם הנפש בקדשים קלים מנלן. וגם לזה י"ל כיון דאינו אלא למצוה לא מחלקינן בין ק"ק לקדשים קלים אבל פסול נשפך לרצפה בקדשים קלים מנלן. ומה שתי' התוס' ז"ל כיון דגלי הכא ה"ה התם ג"כ אינו מוכרח כיון דתרתי מילי נינהו היכי ילפינן מהדדי מדשוה קדשים קלים לק"ק לענין מום קודם קבלה ה"ה דשוה לענין דם העור ומה ענין זל"ז. ואטו בלא"ה לא אשכחן כמה מילי דשוה קדשים קלים לק"ק. ועוד דלמסקנא גם לענין צורם אוזן ליכא קרא בקדשים קלים דיהיה אבן שנה קאי. וע"כ צ"ל הואיל וגלי בקדשי קדשים כו' וכמש"כ רש"י ז"ל. אבל המקשן גופיה מ"ט לא הקשה אדינא דמתניתין קדשים קלים מנין וצ"ל דמסתברא ליה להמקשן דאין לחלק בקבלת הדם דעיקר הכפרה הוא בין קדשי קדשים לקדשים קלים ובכל דיני עבודה שוין המה. אבל