קרן אורה זבחים רעג

ונתבאר זה העיקר בפ"ב מזבחים והיינו דמחלקין הכא בין טמא מת לטמא שרץ. ודלא כמש"כ התוס' בד"ה אבל טמא מת כו'. ודברי הרמב"ם ז"ל מסתברים מאוד. אלא דא"כ האי מ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו אפילו אם טבל ולא אשכחן מ"ד הכי וכבר עמד ע"ז הראב"ד ז"ל שם מהלכות ק"פ דסוגיא דפסחים לא אתיא הכי. ומשמע מדבריו דבכהנים וכ"ש ג"כ לא הותר אלא טומאת מת ולא שרץ ונבילה וכשיטת רש"י ז"ל במכפרין כמתכפרין. וא"כ קשה לי מדידיה אדידיה שכ' שם פ"ז הלכה ט' היו כ"ש טמאין בשרץ כו' לא יעשוהו אלא הטהורין כו' והוא משמעתא דכיצד צולין. ולשיטתו היכי עושין בטומאה כלל הא טומאת שרץ לא הותרה כלל גם מש"כ דלאכול בטומאה הותר גם לכל טומאת מגע לבר מזב ומצורע דהוי טומאה היוצא מגופו ומנלן לחלק בהא דבבכורות משמע דחד דינא לתרווייהו וע"ז עמד הלח"מ ז"ל שם בפ' הנ"ל. ולזה י"ל דלא הותר לאכול בטומאה אלא אם כבר קרב בטומאה ע"י טומאת מת וכיון דהותר לאכילה לטמא מת הותר נמי לטמא שרץ דלא אשכחן חומר לטמא שרץ לענין אכילת קדשים. והא דטמא שרץ לא הותר בציבור היינו משום דיכול ליטהר ומכפרין כמתכפרין. אבל לענין אכילה לא מסתבר להחמיר בטמא שרץ יותר מטמא מת אך מש"כ דאם כ"ש טמאין בשרץ נעשה בטומאה וודאי קשה הא לא הותר לטומאת שרץ לא מכפרין ולא מתכפרין אם לא שנאמר דס"ל כשיטת ר"ת ז"ל דלכהנים וכ"ש הותרה גם טומאת שרץ ולא משמע הכי מדבריו ז"ל:

ובירושלמי פ' כיצד צולין איתא להא שמעתא דזקני דרום דמוקי לטמא דמתניתין בזב ומצורע אבל טמא שרץ וודאי לא חמיר מטמא מת ע"ש באורך הדברים נפלאים. ומקשי התם על דרומאי מהא דתנן טמא וט"י ומחו"כ ואי כולהו בזב כיון דמחו"כ מחלל עבודה כש"כ ט"י ואי משטבל כש"כ עד שלא טבל. ומשני עלה דכוליה בזב בעל ראיה אחת וב' ראיות וג' ראיות ע"ש. ועוד איתא התם בפ' הנ"ל בשם ר"א טמאי מגע שרץ ונבילה אם אין להם מים לטבול עושין בטומאה ואם יש להם מים לטבול אין עושין. ועי' בפ' אלו דברים (דף ס"ט) דשקיל וטרי הש"ס התם טובא בזה. וצריך ישוב לשיטת הרמב"ם ז"ל:

שם דף כג תוס' בד"ה לא למעוטי כו' והקשו אכתי הא דאמר רבי חייא לא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד במאי נוקמי לה לזקני דרום. בבעלים ליכא לאוקמי דבלא"ה מרצה בדיעבד ובכהן ג"כ אפילו טומאה ידועה מרצה. ותי' לשיטתם דמיירי בטמא מת בז' שלו שאינו מרצה כמו כהן טמא שרץ בטומאה ידועה וקמ"ל ר' חייא דבטומאת התהום מרצה בכהן אפילו ביחיד. ולדברי הרמב"ם ז"ל הקושיא במקומה עומדת דא"א לאוקמי בז' שלו כיון דאין שוחטין וזורקין עליו וגם הוא מרצה ביחיד דיעבד מתוך שמרצה בציבור לכתחילה. וצ"ל כתי' בתרא דנפ"מ לענין ציבור ובנטמא טומאת התהום זורק לכתחילה ואין צריך למיהדר אטהורים ועיין בחידושי נזיר בהך סוגיא דנטמא טומאת התהום שהארכתי בזה:

שם תוס' בד"ה טומאת התהום דזיבה פ"ה כגון ראה בין השמשות של י"ג כו'. משמע מד' דהיינו ביה"ש של סוף י"ג וכמש"כ לקמן. וא"כ למה להו הך ספיקא דשמא חציה כו' הא בחד ראיה ג"כ ספק הוא כיון דבכהן העובד איירינן הכא ושמא ראה בליל י"ד ופסול הוא לעבודה כל היום י"ד. ועוד דאפילו הוי כוליה מן היום ג"כ פסול הוא כל יום י"ד עד שיעריב שמשו בי"ד. ונראה דלזה כוונו בסוף דבריהם וכצ"ל וקשה על פי' רש"י מהא דשמעתין בכהן המרצה איירי ותיבת בציבור ט"ס הוא והקושיא כנ"ל אם ראה ביה"ש של י"ג בלא"ה פסול. ולזה תי' כגון שראה בי"ג וטבל והעריב שמשו ובי"ד שחט ואח"כ ראה ואין זה קרוי ג"כ נודע קודם כו'. והא דלא קאמר הכי בפסחים משום דלר' יוסי בכה"ג אין מצטרפות לראשונה ועי' בה"ז וצ"ק ול"נ כמש"כ:

ע"ב תוס' בד"ה הא אינו נושא כו' ואומר ר"ת דפיגול הותר מכללו בבמה כו'. ויש לפקפק בזה דבבמה ליכא חוץ למקומו כלל כיון דאין לה מקום. ועוד דלקמן פ' המזבח מקדש אמרינן דהא דפיגול ונותר אם עלה לא ירד נותר משום דמרצה לפיגולו ופיגול ילפינן מנותר ולימא הואיל והותר מכללו בבמה. ומזה יקשה נמי למש"כ התוס' דנותר ג"כ הותר מכללו במנחת כהנים וכהן משיח א"כ אנותר נמי נימא דלהכי אם עלה לא ירד דהותר מכללו גבי מנחת כהנים ויתבאר בזה בס"ד לקמן במכילתין:

שם גמרא אלימא טומאת שרץ היכא אישתרי. לפי' ר"ת לעיל דלכהן הותרה טומאת שרץ בציבור לכ"ע צ"ל דלענין בעלים קאמר היכא אישתרי ובכהן ליכא לאוקמי דכהן בטומאת שרץ וודאי אינו מרצה. אלא ע"כ נטמאו בעלים במת דמשלחין קרבנותיהן. והשתא הא דתנן לעיל דאין מרצה על טומאת הגוף היינו בכהן בשרץ. והא דתני הכא דמרצה הוא בנטמאו בעלים במת יקשה לרמב"ח דמוקי להא דלעיל בבעלים דאינו מרצה. ומסיק לעולם בשרץ ושם טומאה אישתרי ופירש"י ז"ל דהא דשוחטין וזורקין הוא משום ריצוי ציץ אבל בעלים במת אינו מרצה. והוי מצי לשנויי דהך ברייתא מיירי בכהן במת וס"ל בהא כזקני דרום דמרצה. וי"ל כיון דס"ל דבעלים במת אין משלחין קרבנותיהם ע"כ כהן במת נמי אינו מרצה מק"ו דר"ל וע"כ ליכא לאוקמי אלא בבעלים בשרץ. והתוס' ז"ל הקשו ממ"נ אי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ למה לי ריצוי ציץ ואי אין שוחטין כו' אינו מועיל ציץ. ולדידי מספקא לי אפילו למ"ד אין שוחטין כו' דילמא היינו לכתחילה אבל בדיעבד מרצה ציץ כיון דיכול לאכול לערב כמו לזקני דרום דס"ל דאכילה לא מעכבי משלחין קרבנותיהם בדיעבד ה"נ בטמא שרץ דיכול לאכול דמרצה בדיעבד. וכש"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דטמא מת בז' שלו אפילו טבל אין שוחטין עליו ולא ילפינן טמא שרץ מיניה א"כ הא דאין שוחטין על טמא שרץ הוא מדרבנן משום גזירה כדאמרינן שם בפסחים. ועי' בכ"מ ז"ל בפ"ו מה' ק"פ. ונהי דבשמעתין משמע דמ"ד אין שוחטין הוא מה"ת מ"מ בדיעבד לפסול לא מצאתי הכרח לזה:

ותירצו ז"ל דלמסקנא מוקי לה רמב"ח בכהן בטמא שרץ וס"ל דבשרץ נמי מרצי בק"ו ממת ולא ס"ל מכפרין כמתכפרין. וכבר הקשו המפרשים ז"ל מהא דבעי רמב"ח בכהן אי טומאת התהום מרצה. ולדברי התוס' ז"ל אפי' טומאה ידוע מרצה ע"ש שתי' בדוחק. ורש"י ז"ל מהאי טעמא פי' בלישנא קמא דריצוי ציץ אתי לשחוט ולזרוק עליו משום דליכא מילתא אחריתי לרצויי. ולאידך לישנא דדייק דאין הציץ מרצה כתב שפיר דליכא למימר בבעלים בט"ש דהא לא בעי ריצוי ציץ:

ובהך לישנא דדייק מברייתא דמרצה על טומאת הגוף היינו נטמאו בעלים במת דמשלחין קרבנותיהם ופריך מינה לרמב"ח. יש לדקדק אטו לא אשכחן כמה תנאי דס"ל דאכילה מעכבי ואליבייהו וודאי אין משלחין ורמב"ח כוותייהו ס"ל. ודו"ק בכל הנ"ל:

שם גמרא יושב מנלן רבא אמר רב נחמן לעמוד כו' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. ולפ"ז משמע דבכלל זר הוא ובברייתא תנא דשינה עליו הכתוב לעכב. א"כ חילול בגופיה כתיב ביה ולא משום דהוי בכלל זר והיינו דפריך רבא לר"נ מכדי יושב בכלל זר אימא דבמיתה בזמן הבית ג"כ כזר. ומשני משום דהוי מחו"ב ושלא רחוץ כו' שני כתובים פי' התוס' ז"ל דכתיב בהו מיתה בהדיא ומיותר הוא דהא שמעינן מיתה במחו"ב דבכלל זר הוא ושלא רחוץ ילפינן חוקה ממחו"ב כי היכי דילפינן חילול בהני תרתי מהאי טעמא. אלא אתי למעוטי יושב אע"ג דהוא ג"כ בכלל זר לית ביה מיתה. אבל חילול עבודה שפיר ילפינן בכולהו ביושב ומחו"ב ושלא רחוץ דהוי בכלל זר וליכא מיעוטא בהו למעט איזה מהם ואי לא הוי כתיב מיתה בפירוש אלא בחדא מהני במחו"ב או בשלא רחוץ לא הוי ממעטינן יושב לא מיבעי אי הוי כתיב מיתה בשלא רחוץ וודאי לא אימעיט יושב ולא מחו"ב דבכלל זר הם ומיתה דשלא רחוץ לאו מיותר הוא ואי כתב נמי במחו"ב לא הוי דרשינן ליה למיעוטא אע"ג דמיותר הוא דבכלל זר הוא אפ"ה כתביה רחמנא טפי בגופיה ולמילף מינה לשלא רחוץ דבמיתה. אבל השתא דכתיב בתרווייהו הוי ב' כתובים כן הוא שיטת התוס' ז"ל. ויש לדקדק לענין מלקות בזמן הבית יושב מה דינו אי נימא כיון דאימעיט ממיתה אימעיט נמי ממלקות. והא דתניא דהוא באזהרה היינו כמו אונן דאין בו אלא איסור בעלמא או דילמא ממלקות לא אימעיט והוי כזר ומסתברא דלענין עונש לא ילפינן מזר וכיון דאימעיט ממיתה מלקות נמי לית ביה. אבל לדרשא דברייתא דשינה עליו הכתוב לעכב ולא משום דהוי כזר פשיטא דלית ביה מלקות ולהך דרשא פירש"י ז"ל קושיא דרבא דנילף במה מצינו מזר. והכי ס"ל לרב משרשיא בריש פירקין דיליף זר בק"ו מיושב ועי' בצ"ק ז"ל:

דף כד גמרא בעי רב אמי נידלדלה אבן כו' רבה זוטי בעי לה הכי בעי ר' אמי נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו'. והרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש כ' להאי דינא דנידלדלה דלכתחילה לא יעמוד עליו עד שיחברנה ואם עמד כשר. ובפ"א מה' ביהב"ח כתב להאי דינא דנעקרה אבל בחד