קרן אורה זבחים רעב

שיטתא לרשב"ג בכולהו דדבר שברייתו מן המים כמים הוא חשוב אע"ג דעיקר הדבר טעמא בעי וכי מפני שבריאתו מן המים יהיה שם מים לו כמו לענין כיור דכתב רחמנא ונתת שמה מים עינו או שומנו של דג בכלל מים דקרא הוא ונפ"מ טובא א"כ מכשירין הם ג"כ כמו מים. וכן אם נילוש פת בשומן דג הוי כנילוש במים וצריך לברך המוציא לכ"ע. ובהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות טומאת אוכלין דמלח שנמחה אינו מכשיר וכמי פירות הוא כדתניא בתוספתא דמכשירין ואם הוא דווקא במלח הבא מן הקרקע היה לו לבאר זאת. ולפי הנראה מדבריו ז"ל פ"ז דמקואות דמלח שנמחה לא הוכשר בעיניה למקוה אלא להשלים בלבד וכמבואר שם בדברי הכ"מ ז"ל. וגם זה צ"ע אטו מלח גרע מעינו של דג כיון דברייתו מן המים הוכשר אפי' בעיניה ומלח לא הוכשר בעיניה ואין אלו אלא הערת דברים. וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

שם גמרא אמר ר"פ למעוטי נתן סאה ונטל סאה ואמר ר"י עד רובו ופי' רש"י ותוס' ז"ל דקאי אמי פירות. וע"כ צ"ל כן דלענין מים שאובים ליכא למימר בכיור רביעית. וקשה מכאן על הרמב"ם ז"ל פ"ד דמקואות דנראה מדבריו התם דהא דהוכשר עד רובו היינו לענין שאובים. אבל במי פירות לא הוכשר אלא כמתניתין דמקואות נתן סאה ונטל סאה וכמו שכ' הכ"מ ז"ל. והרי הכא בשמעתין מבואר דעד רובו קאי אמי פירות. וסלקא שמעתא דמימרא דר"ל קאי אהשלמת מי פירות ולמקוה ולמי כיור משלים ולרביעית אינו משלים ומוכח מזה דמי פירות פסולין לנט"י. וקשה מכאן לפירש"י ז"ל בברכות דף נ' שכ' דמי פירות כשרים לנט"י. וכ"כ דעת רש"י ז"ל בש"ע סי' הנ"ל דא"כ מ"ט למקוה ולכיור משלימין אע"ג דמי פירות פסולין לדידהו ורביעית דנט"י אינו משלים אע"ג דמי פירות בעינייהו כשרים לנט"י ג"כ. וע"כ מיירי דלא נשתנה מראה מים ע"י המי פירות דבנשתנו למקוה אינו משלים. ועי' צ"ק ז"ל שהביא קושיא זו בשם הראשונים ז"ל ואין לקיים שיטה זו אלא אם נפרש רביעית היינו למחטין וצינורות. אבל אין זה מספיק לדעת רש"י ז"ל שפי' כאן רביעית היינו לנט"י. ומד' הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דמפרש לרביעית לענין מחטין וצינורות והא דאמר ר"פ אם קדח בה כו' הואיל ומהכשירא דמקוה קאתו בזה שפיר משלים ואפילו לרביעית. וכ"ז קודם שבטלו רביעית דמחטין וצינורות אבל לאחר שבטלו גם בכה"ג אין מטבילין מחטין וצינורות ולהכי השמיט הרמב"ם ז"ל לדינא דר"פ. אלא דבפ' י"א ממקואות כתב להא דר"ל דלרביעית דנט"י אינו משלים. וכתב שם אם נתערב מים פסולים לנטילה אינו משלים לשיעור רביעית. וא"כ לא תיקשי מכאן לדיעה זו דמי פירות כשרים לנט"י די"ל דהכא מיירי בתערובות מים פסולין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ולא תיקשי ג"כ קושיא קמייתא דמשמע הכא דלענין מי פירות איתמר הכשירא עד רובו דבאמת כולא שמעתא מיירי בתערובות מים פסולים ודו"ק:

שם גמרא ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו. וקשה לפ"ז מאי קמ"ל בהאי ק"ו פשיטא דמים חיים הוכשרו לרחיצה והיה נראה דגם השתא ס"ל דמי כיור ממש קאמר וקמ"ל דמותר לרחוץ ממי כיור וק"ו איכא דמים חיים הם. ודחי לעולם מי מקוה הם ומאי ק"ו משום דקדישי. ופריך וקדישי מעליותא היא למיעבד ק"ו מהאי טעמא הא אשכחן בעלמא דאימעיט משום דיש להם שם לווי והכא נמי ליכא למיעבד ק"ו מפני זה אלא ע"כ הק"ו הוא משום דמים חיים הוא וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל דלא איתניה הך דתנא דבי שמואל גבי רחיצת הקרב והכרעים דלא כתבה בפ"י מה' מעה"ק. ועיין משנל"מ ז"ל שם אלא דלא נודע מקום משנת תנא דבי שמואל איה היא. ומה שכ' בהג"ה רי"פ עי' בהרא"ש כו' ושמא אהך מיתניא כו' ט"ס הוא הרא"ש. ובד' הר"ש ז"ל כתוב כן וגם זה לא כתבה הרמב"ם ז"ל בה' טומאת צרעת. וגם קשה לומר דמי כיור פסולין למצורע דבסוטה (דף ט"ו) משמע דילפינן מצורע מסוטה בגז"ש ע"ש. אלא דבלא"ה י"ל דמי כיור פסולין למצורע משום דטהרת מצורע בחוץ הוא. ועי' לעיל (דף כ' ע"ב) בתוס' בד"ה קידש. והתוס' ז"ל בד"ה נתן סאה הקשו מ"ש דגבי קרב וכרעים דרשינן במים ולא במזוג וגבי כיור או טבילה מכשירין מזוג. ומדברי רש"י ז"ל נראה דמזוג היינו יין מזוג שני חלקי מים וא' יין. וזה וודאי פסול לכיור ולטבילה וכי מכשירין ביותר מכדי מזיגה:

שם ע"ב גמרא טמא שרץ נמי ליתי בק"ו כו' פירש"י ז"ל דפריך לירצו נמי בציבור לכתחילה ומשני דס"ל לזקני דרום דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ במתכפרין היינו בעלים לא מידחו בציבור וה"ה מכפרין היינו כהנים דאין מרצין בציבור וכיון דטמא שרץ אין מרצה בציבור לכתחילה להכי ביחיד אינו מרצה אפילו דיעבד. אבל טמא מת דמרצה בציבור לכתחילה מרצה נמי ביחיד דיעבד. ומסתברא לאוקמי קרא דוינזרו דילפינן מינה חילול בטמא ששימש היינו בכל הטמאים לבר מטמא מת. ולפ"ז זקני דרום תרתי קמ"ל חדא דטמא מת מרצה ביחיד מתוך שמרצה בציבור ואידך דטמא שרץ אין מרצה גם בציבור כיון דליתיה במתכפרין גם מכפרין אין דוחין את הטומאה. ור"ל פליג אזקני דרום בהא דאמרי דטמא מת מרצה ביחיד מה טמא שרץ שהותר אצל מתכפרין ויכול לשלח קרבנותיו לא הותר אצל מכפר וכהן טמא שרץ אינו מרצה טמא מת דלא הותר אצל מתכפר דאינו משלח קרבנותיו אינו דין שלא ירצה כהן טמא מת. אבל בהא דאמרי זקני דרום דטמא שרץ אינו מרצה בציבור ג"כ משום דמכפרין כמתכפרין לא אשכחן דפליג ר"ל. וא"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ בציבור ג"כ אינו דוחה אם הכהנים טמאים. אבל למ"ד אין שוחטין כו' הוי טמא שרץ כטמא מת וכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה:

ור"ת ז"ל פי' דלכ"ע נדחית טומאת שרץ ג"כ בציבור דבמועדו אפילו בטומאה משמע בין טמא שרץ בין טמא מת ואע"ג דבקרא נאמר כי יהיה טמא לנפש ומינה דרשינן דאין ציבור נדחין מ"מ טמא שרץ נמי אתיא מק"ו דטומאת מת דטעון הזאה ג' וז'. ויש לדקדק זב ומצורע ג"כ איכא למילף בהאי ק"ו דהזאה ג' וז' ואי משום דאיכא חומרא דזב ומצורע משא"כ במת הא בשרץ נמי איכא חומר שכן מטמא בכעדשה כדאמרינן בעלמא ומ"ש דזב ומצורע אימעיט מטמא נפש וטמא שרץ לא אימעיט ובפסחים (דף ס"ז) ממעט זב ומצורע מיתורא דלנפש. וצ"ל דלא ממעטינן אלא זב ומצורע דטומאה שיוצאה מגופה היא. אבל טומאות מגע דשרץ ונבילה ילפינן שפיר בק"ו ממגע טומאת מת. ועי' בצ"ק שכ' דדברי ר"ת הוא דילפינן מבמועדו לחוד ולא מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ע"ש. וא"א לומר כן דוודאי מיעוטא דלנפש כ"ע דרשי. דאל"כ מנלן לחלק בין טומאת מת לטומאת זב ומצורע כיון דבמועדו אפילו בטומאה סתמא כתיב. אלא וודאי אפילו מאן דיליף מבמועדו מודה דזב ומצורע אימעיט מלנפש וילפינן כל הקרבנות מפסח דלא הותרו אלא בטומאת מת וא זב ומצורע דהוי טומאה מגופו. אבל טמא שרץ ונבילה מסתברא דגם הם בכלל היתר דבמועדו הוא מק"ו. ולא ניחא ליה לר"ת ז"ל דמהך סברא דמכפרים כמתכפרים נאמר דטומאת שרץ לא יותר בציבור אצל כהנים. והא דאמרי זקני דרום מכפרין כמתכפרין היינו ליחיד מה מתכפרין דיחיד טמא מת אין טמא שרץ כו':

והתוס' ז"ל בד"ה אבל טמא מת כו' כתבו דטמא מת בשביעי שלו כטמא שרץ ואינו מרצה. וקשה טובא אטו בז' שלו חמור הוא מתוך ז' דכהן תוך ז' מרצה ובז' אינו מרצה. בשלמא בטמא שרץ איכא למימר דהכי קאמרינן מכפרין כמתכפרין וכוליה קרא לא איירי אלא בטמא מת דהותרה טומאת בעלים וממילא הותרה טומאת כהנים. אבל בטמא שרץ דלא אשכחן התירא לבעלים לכהנים נמי לא הותר. אבל טומאת מת דכבר הותרה מאיזה טעם נאמר דבז' שלו חמור הוא מתוך ז' נהי דלא הותר אצל בעלים בז' שלהם לאו משום חומר הוא אלא דאפשר בטהרה ואיני יודע הכרח לדבריהם ז"ל בזה:

ולדברי ר"ת ז"ל הא דאמרי מתוך שמרצה בציבור כו' היינו דבטמא מת מצינו ריצוי בציבור בטומאת בעלים בריצוי של אכילה. אבל בטמא שרץ לא אשכחן ריצוי של אכילה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בטמא שרץ נמי אשכחן ריצוי בציבור דכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה. וגם בהא איכא למידק נהי דהותר לשחוט ולזרוק על הציבור טמאי שרץ אבל מנלן דהותרו לאכול בטומאה כיון דיכולין ליטהר ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה ודבריו ז"ל נפלאים הם דהוא ז"ל כתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש דלא הותר בציבור אלא טומאת מת לבד אבל לא זב ומצורע וטמא מגע שרץ ונבילה. וכ"כ בפ"ז מה' ק"פ והרי הוא ז"ל פסק שם פ"ו דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ולהאי מ"ד אמרינן הכא בפשיטות כל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה. אבל מדבריו ז"ל בפי' המשנה פ' כיצד צולין נראה שפסק כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו לאחר שטבל. אבל בטמא מת אין שוחטין אפילו אחר טבילה דאותן אנשים טמאי מתים בז' היו כדכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא. וע"כ היינו אפילו אחר טבילה דאל"ה הרי יכולין לטבול. ולפ"ז טמא שרץ דיכול לטבול ולעשות פסח לא הותר לא ביחיד ולא בציבור. והיינו הך דשמעתין דזקני דרום דסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ לא הותרה בציבור וכשיטת רש"י ז"ל. וכ"כ שם להדיא במשנה דנטמא הקהל כו'