קרן אורה זבחים רסה

לא נאמרה אלא בד' כנפות. ור' ירמיה בעי למימר דאפילו לר"י חייבת דיתר כמאן דליתיה דמי והוי כמו בת ד' כנפות ודחי הש"ס דכ"ע כמאן דאיתא ושאני הכא דכתיב אשר תכסה בה והיינו לת"ק דר"י אבל לר"י פטורה כיון דכמאן דאיתיה דמי והתורה לא חייבה אלא בד' כנפות. והבה"ז ז"ל הקשה מנלן דהני תרתי ברייתא פליגי דילמא לא פליגי והא דאמר ד' ולא ה' היינו דאינו עושה בכל ה' וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ד' הספרי ובאמת דברי הספרי לא משמע כפי' הרא"ש ז"ל דתני יצאו בעלת חמש כו' משמע דהבגד פטור. וכדאמר שם אוציא אני את אלו ולא אוציא כרים וכסתות כו' משמע דאלו יצאו לגמרי אבל מה שקיים בזה ד' היש מראשונים שפסקו דבעלת ה' פטורה לגמרי אין זה מספיק כיון דרב שישא דהוא אמורא ס"ל לחיובא כדאמר בסוף הקומץ רבה האי מאן דבצריה לגלימיה כו' שויה בעלת ה' וכן רבה בר אהינא דלפירש"י ז"ל ת"ק ור"י ס"ל דבעלת ה' חייבת ולפי מה שפי' ת"ק ס"ל דחייב, ועי' בש"ע א"ח (סי' י') ובד' האחרונים ז"ל שם:

וראיתי בתוסי"ט ז"ל פ"ג דמנחות שכתב דלא איתמר בגמרא מנלן דד' ציצית מעכבות זה את זה. ונראה דהא דאמרינן התם בגמרא אהך מתניתי' מ"ט הויה כתיב בהו קאי אכל הנך דמתניתין דבכולהו כתיב הויה. וכן מבואר בילקוט שלח ע"ש:

ואחרי העיון מצאתי בהגהת מיימוני פ"ג מה' ציצית דהרא"ם ז"ל מפרש מימרא דרב שישא להיפוך דשויה בעלת ה' ופטורה. וכן הא דאיכא בינייהו בעלת ה' ג"כ להיפוך דלת"ק פטורה ולר' ישמעאל חייבת וצ"ל דסברתו היא דלת"ק דמצוה אחת היא אין להוסיף עליהם ואי בעלת ה' היא פטורה לגמרי ולר"י דכל כנף מצוה לחוד היא בעלת ה' איתרבי ג"כ לכל כנפים ועי' בספר יראים עמוד היראה:

שם גמרא בגדים שנא' בהם בד כו' יש מהן למצוה כו' ופירש רש"י ז"ל חדשים למצוה דלאו ממשמעותא דקרא נפקא אלא משום דבעינן לנוי משמע דמקרא דלכבוד ולתפארת ילפינן ליה שיהיו חדשים ולעיל במטושטשין ומקורעין כתב רש"י ז"ל ג"כ דבעינן לכבוד ולתפארת ומ"ש דהתם עבודתו פסולה ומ"ש בשחקים דעבודתו כשרה. והתוס' ז"ל ביומא (דף י"ב) כתבו דמקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד. אבל מטושטשין ומקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הם. ולפ"ז נראה דבהני תרתי נהי דעבודה פסולה אבל מלקות ומיתה ליכא דמ"מ לאו מחו"ב הם. ועי' משנל"מ ז"ל בפ"ב מה' תמידים הל' י' באורך בזה:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ביאת מקדש כתב דקרועי בגדים חייב מיתה דומיא דפרועי ראש כדכ' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אבל עבודתו כשרה. וכן חשיב ליה בה' סנהדרין לקרוע בגדים בהדי הנך לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים. וקשה מהא דתנא הכא דבגדיו מקורעין עבודתו פסולה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופיה בפ"ח מה' כלי המקדש ואמאי כתב בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה. וע"כ צ"ל דזה שכ' בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה היינו שאינו קרוע אלא קרע אחד כדרך שקורעין על המתים וכמש"כ שם הל' ט"ו ובכה"ג ליכא אלא לאו ומיתה אבל עבודתו כשרה. אבל מקורעין דברייתא היינו שנתרבו בה קרעים כדרך הבגדים הבלואים בכי האי עבודתו פסולה משום דלאו בגד הוא כלל או משום דאינן לכבוד ולתפארת דהוי לעיכובא ג"כ ומלקות ומיתה פשיטא דאית ביה מכש"כ מקרוע בגדים בקרע אחד. ולולי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דקרוע בגדים אינו מחלל עבודה הייתי אומר דקרוע בגדים בכלל מחו"ב. וכדמשמע בברייתא דחשיב כל הני דהוי מחוסר או יתר. ובתוספתא דמנחות פ"א לא חשיב מטושטשין ובתלמודין דחשיב מטושטשין צ"ל ג"כ דהוי כמחו"ב וא"כ איכא מלקות ומיתה בכולהו וא"ש בזה דלא חשיב קרוע בגדים בכלל הנך דבמיתה וכמו שדקדק התוי"ט ז"ל בסנהדרין סוף פ' הנשרפין משום דבכלל מחו"ב הוא. אבל להרמב"ם ז"ל ע"כ קרוע בגדים לאו היינו מחו"ב קשה אמאי לא חשיב ליה התם וכמו שהקשה התוסי"ט ז"ל. אבל מקורן של ד' הרמב"ם ז"ל הוא בת"כ פרשה שמיני בקרא דבגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן הרי דנא' בפרום בגדים מיתה לעצמו ולאו בכלל מחו"ב הוא ועי' כ"מ ז"ל שם. ומ"מ תמיה לי על נושאי כליו ז"ל שלא העירו בזה ולחלק בין מקורעים דהכא לקרוע בגדים דבמקורעים עבודתו פסולה וקרוע בגדים עבודתו כשרה:

שם תוס' בד"ה ואימא עמרא כו'. עי' תוס' יומא (דף ע"א) ובתוס"י שם באריכות יותר ובירושלמי פ"ט דכלאים בהא דתנן התם דאין כשר לעבודה אלא צמר ופשתים:

דף יט גמרא ותיפוק ליה משום חציצה ופירש רש"י ז"ל בעירובין דאמתני' דכורך עליו גמי ג"כ מקשו. וי"ל דאגמי לא קשיא ליה דהדבר שאינו חשוב גם חציצה לא הוי אלא אר' יוחנן פריך דאמר שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ואפילו אם לבש איזה בגד שלא במקום בגדים כשר לעבודה וע"ז פריך הא עכ"פ חציצה הוי ומשני בשמאל כו'. אלא דא"כ מאי קאמר דרבא פליג אר' יוחנן מדאמר שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת ומאי קושיא ר"י איירי שלא במקום עבודה ומשום יתור בגדים אתינן בזה קאמר דשלא במקום בגדים לא שייך יתור בגדים כלל. אבל רבא מיירי במקום עבודה ומשום חציצה בזה קאמר דג' על ג' חוצצת ופחות מגע"ג אינו חוצץ דלאו דבר חשוב הוא. ורש"י ז"ל פי' חוצצת דרבא ג"כ משום יתור בגדים ואיידי דבמקום בגדים נקט לישנא דחוצצת נקט נמי הכא חוצצת. אבל א"כ קשה הא דנקט רבא להאי חילוקא בין מקום בגדים לשלא במקום בגדים ובאמת לא בהא תליא מילתא אלא עיקר החילוק הוא היכא דחוצץ היינו בין בגד לבשרו במקום בגדים ובין ידו לעבודה אפילו נימא אחת חוצצת אבל היכא דליכא חציצה אפילו במקום בגדים כגון על הבגד דליכא פסול אלא משום יתור בגדים לא פסיל אלא אם יש בו גע"ג דבציר מהכי לאו בגד הוא. והראב"ד ז"ל בפ"י מה' כלי המקדש נראה דמפרש משום חציצה ממש כמבואר שם בהשגתו. וד' הרמב"ם ז"ל ג"כ קשה לפרשן דחוצץ דקאמר היינו משום יתור בגדים וכפירש"י ז"ל דא"כ כתב להאי דינא שלא במקומו דבהלכה ה' שם כ' דין יתר בגדים כגון שלבש ב' כתונות כו' דין אחד לו עם מחו"ב וחייב מיתה. ובהלכה ו' שם כ' נא' בבגדי כהונה על בשרו ולבשם שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים כו'. ונראה דזה דינא אחרינא הוא ואין בזה חיוב מיתה דלאו מחו"ב הוא אלא דהעבודה פסולה מטעם חציצה והאריך שם בהלכה ו' ז' בדיני חציצה. אח"כ בהלכה ח' שם כ' להאי דינא דכרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים אם יש בו גע"ג חוצץ ואי משום יתור בגדים קאתי עלה הוי ליה לאקדומי להאי דינא לעיל בדין יתור בגדים ונפ"מ לדין חיוב מיתה דמשום יתור בגדים חייב מיתה ומשום חציצה אין כאן חיוב מיתה. וכן במש"כ לעיל דבגדיו מטושטשין ומקורעין ומרושלין דכולן בכלל מחוסר בגדים הם ג"כ לא משמע לי הכי מד' הרמב"ם ז"ל שכ' לדינים אלו בפ"ח מה' כלי המקדש מקרא דלכבוד ולתפארת ואי בכלל מחו"ב הם בפ"י היה לו לכותבן בדין מחו"ב ולחייבן מיתה כדין מחו"ב. אבל מדבריו ז"ל סוף ה' ביאת מקדש בהגיעו לחשבון פוסלי עבודה מצא בכללן י"ח פסולין משמע דהני תרתי בגדים מטושטשין כו' ודבר חוצץ בין בשרו לבגד הכל בכלל מחו"ב הוא דאל"ה אמאי לא מנה גם לאלו כמו שמנה שם דבר חוצץ בין ידו לכלי או בין רגלו לרצפה אלא ש"מ דכולן בכלל מחוסר בגדים הם. ועדיין אין הדברים ברורים אצלי דמהיכא תיתי לן דחציצה בין בגד לבשרו הוי בכלל מחו"ב כיון דמקרא אחרינא ילפינן ילבש על בשרו וכ"ת אי לאו דבכלל מחו"ב היא מנלן דעבודתו פסולה הא לא תיקשי דהא חציצה בין יד לכלי או בין רגלו לרצפה ג"כ עבודתו פסולה וה"נ חציצה בין בגדו לבשרו דפוסלת עבודה. ומהא דאמרינן בחזרת רטיה במקדש דהתירו סופן משום תחילתן דאם לא יתירו להחזיר לא יקח בשעת עבודה משמע דלא כשיטת הראב"ד ז"ל דבעינן שיעור בחציצה בין יד לכלי דסתם רטיה לית ביה שיעורא ואפ"ה אסור לעבוד בה. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' שבת ובתוסי"ט עירובין שם:

שם גמרא יצא שערו בבגדו מהו ופי' רש"י דאת"ל קאמר את"ל ידו כגופו דמי כו'. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאת"ל פשיטותא הוא איפשיט דידו לא חייץ. והרמב"ם ז"ל בפי' הנ"ל כ' דידו תחת חלוקו ג"כ אסור. וי"ל כיון דלא איתמר בפירוש את"ל לא בא בכלל הזה. וכמו שכ' כן הראשונים ז"ל בכמה דוכתין לפי דעתו. ועוד דנראה דלא מפרש הא דיצא שערו בבגדו כפירש"י ז"ל ע"ש ובכ"מ ז"ל אך לא נודע לי כוונתו:

ופ' שם בכל הני דעבודה כשרה וכ' הכ"מ דהא א"א להביא אחר משום חולין בעזרה ומ"מ צ"ע א"כ הוי ליה לפרש דהבשר אסור לאכול דילמא זבח פסול הוא ועוד דבמחוסר כפרה דלא הותר בקדשים עד אחר כפרה מאי איכא למימר. והא לא תיקשי הילכתא למשיחא דכן הוא דרך הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי בהלכות אלו לכתוב הלכה בספיקות של הש"ס לידע איך להורות מהרה אם יבנה בית המקדש ויתבאר עוד בזה בשאר מקומות:

שם גמרא תפילין מהו שיחוצו פירש"י ז"ל למיהוי יתור