קרן אורה זבחים רסד

הבא בטומאה א"כ עיקר הפירכא הוא דמחו"כ עדיין טומאתו עליו וכזב דמי. והא לאו פירכא הוא על הק"ו דהא אשכחן בתרומה דט"י חמיר גם ממחו"כ דזב אלמא דקלישא טומאתו לענין תרומה וכש"כ דקלישא טומאתו לענין פרה שהוכשר בה ט"י ע"כ היה נראה דהכא נמי ל"ד מחו"כ פוסל יוסף הבבלי אלא גם ט"י דזב פוסל דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו. והשתא ס"ל להש"ס דבהכי פליגי ת"ק ס"ל לאו כזב דמי ובכלל היתר ט"י כל ט"י בכלל אפילו דזב. נהי דקרא משתעי בטבול יום דמת דהך פרשה מ"מ זב נמי ילפינן מיניה דמאי חומריה ויוסף הבבלי ס"ל כזב דמי ולא הוי בכלל היתר ט"י ומסיק דת"ק נמי ס"ל דכזב דמי אלא דס"ל דטומאה דכל התורה הותרה דקרא סתמא כתיב ויוסף ס"ל דלא הותר אלא בהך פרשה כדמעיקרא ולא ילפינן זב ממת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא ט"י ומחו"כ שלו ג"כ חמיר וכזב דמי. וע"כ הא דקאמר שכן טומאה יוצאה מגופו טעמא אתי לאשמעינן דמש"ה כזב דמו דאל"ה למה ליה למימר האי טעמא. ואמאי לא נאמר פירכת התוס' ז"ל שכן אסור בפסח הבא בטומאה אלא וודאי הא לאו פירכא היא כלל כי היכי דילפינן אונן בק"ו מט"י וכן בלתי מהול אע"ג דאסורים שניהם בפסח למ"ד אנינות לילה דאורייתא וט"י דמת הותר בפסח משום דאין זה קולא לגבי ט"י דטמא עצמו ג"כ הותר בפסח ואפ"ה אסור בפרה אלא עיקר הפירכא הוא במחו"כ דזב שכן טומאה יוצאה מגופו וה"ה ט"י שלו. והשתא א"ש דלא אמרינן מחו"כ יוכיח וכמו שהקשו התוס' ז"ל בד"ה ואונן דשאני מחו"כ דזב דחמור שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא דלא ילפינן מחו"כ בק"ו מט"י מהאי טעמא גופא לא עבדינן מיניה יוכיח לאונן מבלתי מהול ומ"מ עדיין צ"ע דלא אשכחן מאן דאמר דטבול יום דזב פסול בפרה. ועיין בחידושי נזיר (דף מ"ה):

שם תוס' בד"ה שרפה כו' והאי דט"י כשר בפרה כו'. עי' תוסי"ט בזה במס' פרה באורך:

שם תוס' בד"ה והזה כו'. עיין תוס' יומא (דף מ"ג) מה שכתבו בזה:

שם תוס' בד"ה אונן וטבול יום כו' והקשו אמאי לא אמרינן מחו"כ ובע"מ יוכיח שמותרין בתרומה ואסורין בפרה. וממחו"כ כבר כתבתי דאין זה פירכא כ"כ ומה שהקשו מבע"מ מלשון רש"י ז"ל משמע לי דלא הוה גרס בגמרא אונן וט"י כו' דאונן כשר בלא"ה דקדשי בדה"ב היא ומחטאת היא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה כגון טריפה ושלא לשמה אבל פסול אונן בפרה לא שמענו. וגבי בלתי מהול הוא דאמרינן מידי דהוי אט"י משום דבלתי מהול יש בו סרך טומאה וה"א דליפסל בפרה להכי אמר מידי דהוי אטבול יום אע"ג דיש בו סרך טומאה מ"מ כשר בפרה וליכא למימר בע"מ יוכיח דמה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ומדפסיל בע"מ ליכא למילף לבלתי מהול. ועי' ביבמות (דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א) ש ובתוס' שם ודו"ק. ומש"כ דמחטאת קריה רחמנא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה לא משמע הכי בפ"ד דפרה בפלוגתא דפליגי בלא רחוץ ידים ורגלים ע"ש בדברי הרע"ב ז"ל. וצ"ע בשאר הפסולין כגון שתויי יין ופ"ר וכן יושב מה דינן בפרה. ולא מצאתי כעת לאלו מבואר לא בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בשאר הראשונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה אין בגדיהם והקשה ר"י מאורלייניש כו' ולר' עקיבא דאמר זר ששימש בחנק או בסקילה י"ל דאיצטריך קרא דוחגרת דהוי כזר ובחנק ומקרא דואתה תצוה לא הוי שמעינן אלא מיתה בידי שמים כמש"נ ולא ישאו כו' ומתו אלא דר"ע לא אמר אלא זר ששימש בחנק אבל בכל הנך דמיפסלי מחמת זרות כמו מחו"ב ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים לא מצינו דאמר ר"ע דבמיתה וי"ל דבשתויי יין ושלא רחוץ ידים כו' דכתיב בהו מיתה ירחצו מים ולא ימותו כו' בבואכם כו' ולא תמותו מודה ר"ע דאינו אלא מיתה בידי שמים ודווקא יומת דכתיב בזר משמע ליה דיומת ע"פ ב"ד בזה"ב ויליף לה בגז"ש יומת מיומת ומחו"ב ילפינן חוקה חוקה משתויי יין דאינו אלא במיתה בידי שמים. אלא דא"כ לר"ע אינו מיותר מיתה דכתיב גבי שתויי יין ושלא רחוץ כו' א"כ יקשה לדידיה יושב נמי במיתה. וי"ל דבחד מינייהו מיהו מיותר ולר"ע סגי בב' כתובים. ועוד דלר"ע לא תיקשי כלל יושב ליהוי במיתה דמזר לא ילפינן דהא מחו"ב ג"כ כזר הוא ואפ"ה אינו במיתה כמוהו בידי אדם ומיתה בידי שמים ג"כ לא מצינן למילף דחוקה לא כתיבא גביה ודו"ק:

דף יח תוס' בד"ה אתיא חוקה כו' וצריך לחלק אמאי הוי דבר הבא מן הכלל. ונראה דדווקא בלא יחלל דכה"ג דלא נאמר בלשון אזהרה אלא הוא לא יחלל אם לא יצא ומינה דייקינן הא אחר כו' זה הוי דבר הבא מן הכלל. וכן לא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו אם יתרום מן היפה לא יהיה חטא זה דומה ממש כלא יחלל דכהן גדול אונן אבל לא יחללו דכתיב בטמא האי לא יחללו אזהרה הוא שלא יחלל הרי נאמר בפירוש שחילל. וכן חוקה שנא' שיהיה זה לחוק ולעיכוב מה ענין זה לדבר הבא מן הכלל ושפיר ילפינן חד מחבריה לעכב:

שם בא"ד השתא א"ש קושית הר"ר יעקב כו'. דבריהם פשוטים כמש"כ הצ"ק ז"ל דא"ש קושיא דלעיל למה לי תרי קראי במחו"ב דאיצטריך יתור בשלשתן דליהוי ג' כתובים. וכ' דחוזרני כו' דאכתי קושית הר"י במקומה דבג' כתובים ג"כ אין צריך יתור אלא בשנים ואכתי תרתי במחו"ב למה לי. ותי' דקרא דוחגרת אתי לחילול וקרא דלעיל אתי למיתה אע"ג דממילא שמעינן מיתה מהכא מדאיקרי זר איצטריך קרא דלעיל לאשמעינן דאיכא מיתה אפילו במכנסים דלא כתיבא בהאי קרא דוחגרת וקרא, דלעיל אכולהו בגדים קאי:

ע"ב תוס' בד"ה מסולקין הא דתניא בתמיד נשחט וכן הוא לקמן במכילתין (דף ל"ה) מדו כמדתו היינו למצוה ולמאי דס"ד דבין מסולקין היינו קצרים מתחילתן ובין מרושלין היינו ארוכים כשרים א"ש דמדו כמדתו אינו אלא למצוה אבל לשמואל דאמר קצרים מתחילתן עבודתו פסולה וארוכים כשרה. יש לדקדק מ"ש כיון דמחד קרא נפקא מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר ומ"ש דהותיר אינו אלא למצוה וחסרון מעכב וי"ל דס"ל לשמואל דיתר כמאן דליתיה ונהי דלכתחילה בעינן כמדתו אבל ליכא למיפסל משום יתור בגדים אבל חסרון מיפסיל משום מחו"ב. ורב ס"ל דיתר נמי כמאן דאיתיה והוי יתור בגדים ולדידיה מדו כמדתו בתרווייהו לעיכובא בין חסר בין יתר או י"ל דמודה רב דתחילת עשייתן צריך שיעשה כמדתו ודווקא בדיעבד הוא דכשר אם סילקו ע"י אבנט למידתו. ועיין לקמן (דף ל"ה) בתוס' בד"ה והתניא מדו כמדתו שכ' דהך פירכא למ"ד אבנט מיגז גייז היינו לרב דלשמואל אפשר לסלקו ע"י אבנט. ואין זה מוכרח דלשמואל נמי מסולקים אפילו ע"י אבנט לכתחילה אסור כמו מרושלין ושפיר פריך היכי עביד עבודה וכמו שחקים דלכתחילה מצוה בחדשים כדאמרינן לקמן. וראיתי מי שכתב דפסולין וכשרים דהכא אבגדים קאי. והאריך בזה דברייתא אחריתי היא וזה אינו מהא דאמר אלא לרב קשיא ודו"ק:

שם גמרא מרושלין שלא סילקן תנאי היא דחדא מרבי בעלת ה' וחדא ממעט. מאן דממעט ס"ל כמאן דאיתיה ולא מיקרי בת ד' כנפות ופטורה ומאן דמרבי ס"ל כמאן דליתיה ומ"מ בת ד' היא והיתר כמאן דליתיה ונהי דאי לאו אשר תכסה הא אמרינן ד' ולא ה' כדאיתמר בברייתא מ"מ מהאי טעמא איתרבי דיש בכלל ה' ד' דיתר כמאן דליתיה. ומסיק דלכ"ע כמאן דאיתיה ושאני הכא דכ' אשר תכסה. וי"ל דלהאי דיחויא ס"ל דאי כמאן דליתיה לא הוי צריך קרא לרבויי דלא אימעיט מד' כנפות כסותך. ומוכח משמעתין דמאן דמרבי בעלת ה' היינו לתלות בו בד' כנפות אבל לא בכל כנפיו דאי לחייבו בכל כנפיו קאמר מאי קאמר דס"ל כמאן דליתיה. אדרבה כמאן דאיתיה הוא וחייב בכל כנפיו וד' כנפות כסותך אתי למעוטי שלא יפחות מד' אבל יותר לא אימעיט וצריך לעשות בכמה כנפים שיש בו. אלא וודאי זה אינו דיותר מד' ציצית לא עבדינן וכדכתיב גדילים כו' על ד' כנפות כסותך. ואשר תכסה בה אתי לרבויי דאפילו יש יותר מד' מ"מ תעשה על ד' מהן וד' הצ"ק ז"ל אינן מובנים. ובמנחות סוף פ' הקומץ אמרינן דמאי איכא בין ת"ק דאמר ארבעתן מצוה אחת הם לר"י דאמר ארבעתן ד' מצות טלית בעלת ה' איכא בינייהו דלת"ק אינו נותן אלא בד' כנפות דכן היא מצותה ולא יותר ואפילו יש לה כנפים הרבה ולר"י דאמר כל כנף מצוה לעצמו הוא צריך לעשות בכל הכנפים כן פירש"י ז"ל. ולפ"ז יש לדקדק מנלן לר' ירמיה דמאן דמרבי בעלת חמש הוא משום דס"ל כמאן דליתיה דמי דילמא הך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דבעלת ה' איתרבי לכל הכנפות ולא אימעיט אלא פחות מד'. והיותר קשה דמשמע דאתי לסיועי לשמואל דס"ל מרושלין כשירים והיינו כהך ברייתא דמרבי בעלת חמש משום דיתר כמאן דליתיה דמי. והרי שמואל ס"ל במנחות שם כר"י וא"כ ליכא סייעתא מהא דאיתרבי בעלת חמש כיון דלכל הכנפים איתרבי. והיה נראה לפרש הא דאיכא בינייהו בעלת ה' איפכא דלת"ק דס"ל דמצוה אחת היא לעשות ד' ציצית בעלת ה' ג"כ חייבת לעשות ד' ציצית. אבל לר"י דס"ל דד' מצות הם והחיוב הוא על כל כנף בעלת ה' פטורה כיון דאיכא חמש כנפות והמצוה