קרן אורה זבחים רסו

בבגדים עי' תוס' בד"ה תפילין מהו. ולדידי קשה לפירש"י ז"ל דמיבעי ליה אי הוי יתור בגדים וקאמר דלמ"ד לילה לאו ז"ת פשיטא ליה דחייצי היינו דהוי יתור בגדים ולא כן סלקא שמעתא למסקנא דבשל ראש אינו חוצצות ומשמע דלכ"ע אינן חוצצות אפי' למ"ד לילה לאו ז"ת הוא. וכמש"כ רש"י ז"ל ע"ב בד"ה ששם מניח כו' ומשום יתור בגדים כו' דלאו בגד הוא. ועוד דמנלן לרש"י ז"ל למסקנא דלאו בגד הוא כלל ומש"ה לא הוי יתור בגדים דילמא משום דכגופיה דמי וכס"ד דר"ז ואתיא ברייתא כמ"ד לילה ז"ת אבל למ"ד לאו ז"ת הוי יתור בגדים. ולזה י"ל אי נימא דכגופיה דמי ולא חשיב יתור בגדים ה"נ דלא הוי חציצה בשל יד. אלא וודאי כיון דבשל יד חוצצת ש"מ דלאו כגופיה דמי וא"כ בשל ראש אמאי אינו חוצצת למיהוי יתור בגדים אלא וודאי משום דלאו בגד הוא כלל. והראשונים ז"ל נחלקו בתפילין של ראש אי יכול להניחן על בגדיו ולמאן דס"ל דמותר צ"ל הא דכרך דראש נמי כו' ומאי קושיא הא יכול להניחן על המצנפת. אלא היינו משום דהוי יתור בגדים במקום בגדים וא"כ ביד נמי ל"ל למימר משום דכתיב ילבש שלא יהא דבר חוצץ כו' תיפוק ליה דהוי יתור בגדים. ועוד דמאי משני שערו היה נראה כו' ששם, מניחין תפילין אכתי הוי יתור בגדים ואי משום דהוי שלא במקום בגדים א"כ תיקשי מהאי ברייתא למ"ד דיתור בגדים פוסל אפי' שלא במקום בגדים. והכי קי"ל כרבא וכרב יהודה בריה דר' חייא דאפילו צלצול קטן דחשיב הוי יתור בגדים ואפילו שלא במקום בגדים. וע"כ צ"ל למסקנא דתפילין לאו בגד הוא כלל ולית בהו משום יתור בגדים אלא משום חציצה. ומוכח מזה דשל ראש ג"כ צריך להניח על בשרו דווקא ומשום חציצה הוא דפריך וכמש"כ הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות:

ויש לדקדק עוד היכי ס"ד למימר בברייתא דכהנים כו' אם הניחו אין חוצצת כיון דפטורין מן התפילין ליכא למימר דכגופיה דמי כמו לילה למ"ד לאו ז"ת דפשיטא ליה דחייצי כיון דזמן פטור הוא. וה"נ בשעת עבודה דבמצוה קעסיק ופטור הוא אמאי לא יחוצו. וצריך לחלק דלילה זמן פטור הוא לגמרי אבל עוסק במצוה זמן חיוב הוא ואם רצה להניחן מניח ומצוה קעביד שפיר אמרינן דכגופיה הוא. ומשמע מכאן דאע"ג דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ אי קיים שניהם מצוה קעביד. ואפשר לישב עוד דלהנך י"א דשל ראש מותר להניח על הבגדים אפ"ה פריך שפיר מהא דתנא אם הניחן אינן חוצצת משמע דאפי' הניחן תחת המצנפת אינן חוצצות דאי למעלה מן המצנפת פשיטא דלא שייכא חציצה. ומשני דקמ"ל דשערו היה נראה כו'. ועי' מש"כ בחידו' ריש עירובין:

וצריך לדקדק עוד בשמעתין מנלן הא דאפילו נימא אחת חוצצת ומ"ש גבי מי מקוה דכ' ורחץ בשרו במים דקי"ל דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ והכא חיין אפילו נימא אחת. אלא דמשמע דה"נ משום דקפיד הוא כדאמרינן גבי כינה חיה או דילמא כיון דקפיד עליו כו' ועי' בד' הפוסקים ובש"ע או"ח (סי' כ"ד) שכ' לכל הני דיני דשמעתין גם לענין תפילין וחציצה פוסלת בהו:

ע"ב גמרא ומחוסר כפורים כו'. נראה דהוי גרסי במתני' מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים ועי' תוספות יו"ט:

שם תוס' בד"ה וחוקה כתב בהו אפילו למ"ד כו' לכל הפחות קידוש דבין בגדי זהב ללבן ליעכבו כו'. ול"נ דאכולהו קידושי פריך וחוקה כתיבי בהו היינו חוקה דכתיב בפ' רחיצת ידים ורגלים ומנלן לאפוקי להנהו קידושי מכללא דקידוש שחרית כיון דמה"ת הם כל הני קידושי. ומשני אמר קרא ולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב. ופריך אי הכי דצפרא נמי נראה דלא פריך הכי למימר דרחיצת שחרית של יוה"כ לא ליעכב דאטו יוה"כ קיל משאר ימות השנה דבכל ימות השנה מעכב כדכתיב חוקה וביוה"כ לא ליעכב. אלא פריך הכי דאי בעית למימר דולבשם הוי מיעוטא דאין מעכב אלא לבישה א"כ דצפרא נמי אימעיט ובאמת ליכא למימר הכי. וע"כ ולבשם לאו מיעוטא הוא למימר דדווקא לבישה. וא"ש בזה תמיהת התוס' ז"ל בד"ה אי הכי כו' ובלא"ה הק"ו מיושב שאינו במיתה שכ' אינו מוכרח דאיכא למיפרך פרועי ראש יוכיח דבמיתה ולא מחלי עבודה ומסיק דקרא ולבשם וודאי לאו מיעוטא הוא. אלא מהכא שמעינן דהני קידושי לא מעכבי דכ' חק עולם לו ולזרעו דלא נאמר חוקה אלא בדבר ששוה בו ובזרעו אבל הני קידושי דלא שוה בו ובזרעו לא מעכבי. וקצת קשה לפ"ז נהי דשאר קידושי לא מעכבי אבל קידוש שהוא לצורך פנים מנ"ל לאפוקי מכלל כל דברים הנעשים בפנים דמעכבי ביוה"כ. והא דמשמע לן מקרא דדבר שאין מעכב בזרעו אינו מעכב בו היינו בדברים הנעשים בחוץ. וצ"ל דלא מסתבר לחלק בין הני קידושין של יוה"כ ואי הני לא מעכבי הני נמי לא מעכבי:

שם גמרא ר' יונתן אמר מהכא ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו ומסיק דחזקיה לא אמר מהאי קרא משום דמיבעי ליה דכיור צריך שיהיה בו לקדש ד' כהנים. והרמב"ם ז"ל גרס קרא דורחצו אהרן ובניו ג' הם. אלעזר. ואיתמר. ופנחס. ומסתבר כוותיה דשפיר ילפינן מינה דחוקה דכ' ברחיצת ידים כו' לא קאי אלא ברחיצה השוה באהרן ובניו אבל רחיצה של אהרן לחוד לא נאמר בהם חוקה ולא מעכבי אבל בקרא דורחצו משה כו' לא נאמר שם חוקה ועיכובא אלא דקאמר קרא דכן עשו שרחצו משה ואהרן ובניו. ומנ"ל למילף מינה דקידוש של אהרן לא מעכבי. אלא דהכ"מ ז"ל הקשה הא בשעת צוואה עדיין נדב ואביהוא ג"כ היו וא"כ מנלן דסגי בד' כהנים ועי' בה"ז ז"ל:

שם גמרא מיבעי ליה כדר"י בר"ח ופירש"י ז"ל משה ואהרן אע"ג דלא כהנו בבת אחת כו'. וזה דלא כמו שפי' בחומש דביום השמיני עצמו שימש גם משה עמהם. ומש"כ הצ"ק ז"ל דבחומש כתב כן לד' ר' יונתן דלא יליף מינה לד' כהנים ז"א דאטו ר' יונתן פליג עליה דר"י ב"ח דבעינן כדי לקדש ד' כהנים אלא ר' יונתן ס"ל דתרתי ש"מ. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ להני תרתי דרשא מחד קרא דורחצו אהרן ובניו. ולקמן (דף ק"ב) פליגי תנאי בזה חכמים אומרים דלא נתכהן משה אלא ז' ימי המילואים לבד ויש אומרים דלא פסקה כהונה אלא מזרעו ודיעה זו דביום השמיני עצמו שימש ג"כ לא איתמר התם. ולפי ד' רש"י ז"ל כאן דמשה לא שימש אלא ז' ימי המילואים מוכח דלא כמש"כ הר"י מאורליינש בע"א (דף ל"ד) דכל ז' ימי המילואים דין במה היה לו ומש"ה לא שימש בבגדי כהונה דא"כ רחיצת ידים ורגלים ג"כ לא היה צריך כדאמרינן בסוף מכילתין והכתוב אומר ורחצו משה ואהרן:

שם גמרא עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כל שיש לו איזה סמיכה לא חשיב עמידה ולא יצא בזה בכל הדברים שצריכין עמידה. ולר"י בר"י הוי עמידה אע"פ שחבירו מחזיקו. ופריך הש"ס וליתב מיתב מנ"ל דבעינן עמידה כלל בקידוש. וכ' התוס' ז"ל דל"ד ישיבה קאמר דהא אין ישיבה כו' אלא ע"י סמיכה. משמע מדבריהם דעמידה ע"י סמיכה לכ"ע לא הוי עמידה אפילו לר"י בר"י וצריך לחלק בין עמידה מן הצד לעמידה ע"י סמיכה. ולד' ז"ל פשיטא דבכל מקום שנאמר עמידה כמו בעדים עמידה ע"י סמיכה לא הוי עמידה וכמש"כ המ"א ז"ל (סימן קמ"א) ג"כ. אלא אפילו לפי דבריהם ביומא (דף כ"ה) דהש"ס פריך הכא ליתיב מיתיב לגמרי דלצורך עבודה שרי לישב בעזרה מ"מ לא עדיף עמידה על ידי סמיכה מעמידה מן הצד דקי"ל כרבנן דלא הוי עמידה. ועיין בחו"מ (סי' כ"ח) בדברי הריב"ש ז"ל שם שנראה דס"ל דעמידה ע"י סמיכה הוא פלוגתא דת"ק ור"י בר"י. ולפי ד' התוס' ז"ל כאן משמע דכ"ע מודו דלאו עמידה היא. אלא דמד' התוס' ז"ל בד"ה עמידה כו' לרבנן כו' ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך כו' מדבריהם נראה גם כן דלרבנן דס"ל עמידה מן הצד לא שמיה עמידה צריך ליזהר שלא לסמוך אבל לר"י בר"י מותר לסמוך. ולפ"ז צריך לפרש הא דפריך וליתב מיתב לא פריך אלא לרבנן נהי דלאו עמידה היא מ"מ מנלן דבעינן עמידה כלל בקידוש דילמא יושב נמי כשר. ולעיל בריש פירקין משמע דעבודה ועדות שוין לדין עמידה כדפריך התם מה ליושב שכן פסול לעדות. ועיין בא"ה הל' חליצה. ואפשר היה עוד לומר דהא דאמרינן הכא עמידה מן הצד איכא בינייהו היינו עמידה כי האי דשתי רגליו זו ע"ג זו דאין זה דרך עמידה ומש"ה פליג הת"ק אדר"י בר"י אבל עומד כדרך כל אדם אלא דצריך סיוע אפשר כ"ע מודים דהוי כעמידה. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בהאי דינא. והתוס' ז"ל כ' לעיל דעובד בהשתחויה ג"כ פסול. ודקדק הבה"ז ז"ל שם מנלן הא דילמא לא אתי למעוטי אלא יושב דווקא ונראין ד' התוס' ז"ל דהשתחויה וודאי לא מיקרי עמידה וכיון דמפקינן הכא אפילו עמידה מן הצד כש"כ השתחויה ודו"ק:

שם גמרא ה"א אפילו אביאה ריקנית. עי' תוס' סנהדרין (דף פ"ג) שכ' התם דפליגי תנאי בהא אי מחייב אביאה ריקנית באוהל מועד. וא"כ מאי פריך הש"ס לרבי הא כתיב בבואם דילמא ס"ל כהאי תנא דבבואם אתי לביאה ריקנית על אוהל מועד. והתוס' ביומא מסקי דלכ"ע איכא מיתה אביאה ריקנית באהל מועד ע"ש מה שפי' סוגיא דשמעתין ולפ"ז וודאי קשה היכי יליף ר"א בר"ש מבבואם כיון דאיצטריך לביאה ריקנית. ועי' בר"ש סוף פ"ק דכלים ובדברי הרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה: