קרן אורה זבחים רסג

בעלמא נהי דלא מצית למילף ממחו"כ לחוד שיש לו חומר דמחוסר מעשה. אבל כיון דפסולו משום דעדיין טומאתו עליו כדכתיב וטהרה מכלל כו' אע"ג דכבר קלישא טומאתו נילף נמי ט"י מינייהו. ומשני קסבר ר' סימאי מחו"כ דזב כזב דמי ולא קלישא טומאתו כ"כ כן היה נראה לפרש סוגין. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגרסי קסבר רבה וכן משמע בכריתות (דף י'):

אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שחילק בין ט"י למחו"כ דט"י במיתה ומחו"כ אינו במיתה. קשה טובא היכי ס"ד למילף ט"י ממחו"כ כיון דלא שוו בדינייהו. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגרסתו היה קסבר מחו"כ דזב לאו כזב דמי והיינו דאין עליו חומר זב שיהיה במיתה כמו זב ולהכי איצטריך קרא בט"י אבל שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא בהני תלתא דיני אכילת קדשים וביאת מקדש ועבודה בטומאה דלא השווה שיטתו בכולהו דבאכילת קדשים כתב בפי"ח מה' פסהמ"ק דט"י ומחו"כ אינן אלא במלקות ולא בכרת ויליף מקרא דטומאתו עליו דכתב גבי כרת מי שכל טומאתו עליו פרט לט"י ומחו"כ. ולענין ביאת מקדש בפ"ג מה' ביאת מקדש כתב דט"י במחנה שכינה בכרת ומחו"כ גם מלקות אין בו. ומדוע לא השוה קודש למקדש כמו שהשוה שניהם דאין חייבים כרת אלא על טומאות של תורה כמבואר שם בפ' י"ח הנ"ל. וד' הכ"מ ז"ל שם שכתב דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דתנן בפרה פ' י"א דלאחר ביאת מים נמי חייב היינו מלקות אינו מובן דהא כתב בהדיא בפ"ב הנ"ל דחייב כרת על ביאת מקדש. ולענין טמא ששימש חילק ג"כ בין ט"י למחו"כ ולא ביאר אם הוא במיתה על כל הטומאות או ג"כ דווקא על טומאות המפורשות בתורה. ומהא דפריך ר"ז בשבועות טמא ששימש היכי משכחת לה דלא ליחייב על ביאת מקדש משמע דטמא ששימש ג"כ אינו חייב אלא בטומאה של תורה דאל"ה משכחת לה בפשיטות שהיה טמא בשאר טומאות ואי חילול עבודה ג"כ דווקא בטומאות המפורשות בתורה אבל שאינן מפורשות לא מחלי עבודה. א"כ איכא פירכא על ק"ו דריש פירקין מיושב ובע"מ דהא אשכחן טמא בטומאה זו שאינו אוכל דנהי דכרת ליכא אבל איסורא איכא כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל ואינו מחלל עבודה ה"נ אונן או זר ונראה דבכל הטומאות איכא מיתה וחילול עבודה כיון דילפינן ליה חילול חילול מתרומה ובתרומה וודאי משמע דליכא נפ"מ ובכל הטומאות חייב מיתה. ובדין ט"י בתרומה אי חייב לא נאמר הדבר מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות ומסתימות דבריו נראה דחייב מיתה. וכן נראה מהא דט"י ששימש במיתה וילפינן חילול חילול וכמש"כ התוס' בשם הר"ר חיים ז"ל. וא"כ מצינו קולא בקודש מבתרומה דבתרומה ט"י במיתה ובקודש אינו אלא בלאו והדברים פליאים ומה שהיקל במחו"כ ששימש דאינו במיתה כבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מהא דבסנהדרין חשיב לה בכלל אלו שבמיתה. והיותר פלאי דבה' סנהדרין חשיב ליה בכלל לאוין שהיה בהם מיתה בזמן הבית עי' שם בפי"ט מש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס. ולפי מש"כ בגירסתו מבואר כן בשמעתין ור' סימאי ג"כ הכי ס"ל דמחו"כ לאו כטמא גמור הוא אלא דבסנהדרין שם מייתי הש"ס לקרא דר' סימאי לט"י אע"ג דחשיב התם בברייתא מחו"כ ג"כ בכלל אלו שבמיתה:

ולענין ביאת מקדש שכ' ג"כ דמחו"כ אין בו כרת גם בזה עמד הראב"ד ז"ל. והתוס' ז"ל לקמן הקשו ג"כ על דברי רש"י ז"ל לקמן דלמ"ד לאו כזב דמי אין בו כרת באכילת קודש מהא דתנן בכלים פ"א למעלה ממנו עזרת ישראל שאין מחו"כ נכנס לשם וחייב עליו חטאת אלמא דבר כרת הוא. ומהא לא תיקשי דחייבין עליו חטאת לא קאי אמחו"כ אלא אכל הטמאים וקמ"ל דעזרת ישראל למעלה מעזרת נשים בהני תרתי דמחו"כ אסור ליכנס לשם וגם חייבין עליה חטאת אם נכנסו בטומאה דמחנה שכינה היא ואדרבה מהא משמע דבמחו"כ ליכא כרת דאינו נכנס לשם משמע איסורא בעלמא ואי בר כרת הוא אמאי לא עשו מעלה לאוסרו גם בע"נ כמו ט"י וכן פי' שם הר"מ והרע"ב ז"ל. אבל מהא דלקמן ריש כל הפסולין דקרי ליה בפשיטות עשה שיש בו כרת וכן מברייתא דמנחות קשיא טובא וע"כ צ"ל דאתיא כמ"ד כזב דמי וכמש"כ הכ"מ ז"ל ובחידו' נזיר (דף מ"ה) הארכתי קצת בזה ע"ש:

ובאכילת קודש שם כתב דילפינן מוטומאתו עליו מי שכל טומאתו עליו לא נודע מקומו איו והמפרשים ז"ל לא כתבוהו. אבל זה ג"כ קשה מה שכ' דמחו"כ בביאת מקדש גם מלקות ליכא ובאכילת קדשים איכא מלקות ומ"ש דהא כולהו מחד קרא נפקא מקרא דוכפר עליו הכהן וטהרה דמוקמינן ליה ביבמות לאכילת קודש. וכן איסור ביאת מקדש מהאי קרא הוא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש הלכה ז'. ועוד דבגמרא נפק"ל מחו"כ בביאת מקדש מעוד טומאתו בו. ולזה י"ל דאתי כמ"ד כזב דמי אבל למ"ד לאו כזב דמי ליכא אלא איסורא מקרא דוכפר כו' וטהרה. אבל מלקות באכילת קודש מנלן כיון דג"כ מהאי קרא נפקא. וגם לזה יש לומר כיון דמיקרי טמא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדאמרינן בפ' הערל דמש"ה ליכא למימר איפכא דמחו"כ מותר בקדשים וזה לאו הוא ומש"ה לוקה. אבל מהא גופא קשה לד' דע"כ הא דאמר קרי ביה והבשר אשר יגע כו' ל"ד הוא דזה בטומאת בשר כתיב וע"כ קרי ביה וטומאתו עליו קאמר והוא ז"ל דריש מוטומאתו עליו מיעוטא. וי"ל דאדרבא מש"ה קאמר רבא להאי קרא דוהבשר אשר יגע כו' משום דמוטומאתו עליו אימעיט מחו"כ אלא מתורת ק"ו אתינן עליו אם קרינן ביה והבשר כו' וחייב הוא על טומאת בשר אם נגע בו מחו"כ כש"כ דאית ביה לאו בטומאת הגוף. ועדיין אין זה מספיק דק"ו פריכא הוא דהא טומאת בשר עבר בלאו בכל טומאות ואפילו בשלישי ואילו לטומאת הגוף אינו חייב מלקות אלא אם נטמא בטומאה של תורה שחייבין עליה על ביאת מקדש וה"נ מחו"כ מנלן דלקי על טומאת הגוף:

ואחרי העיון בד' הרמב"ם ז"ל נראה דבכל איסורי טומאה לא היה חייב מלקות או מיתה אלא בטומאה המפורשת בתורה גם לענין טומאת בשר. אבל טומאה שאינה מפורשת בתורה אלא מן הקבלה בכלל טומאה מד"ס היא ואין עליו מלקות ולא מיתה לא בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף ולא בשימוש בטומאה ולא באכילת תרומה וכל שעיקר הטומאה אינה אלא מד"ס לא היה בה אלא מכת מרדות ואפילו איסור תורה לא שמעינן בהו. ולפ"ז אין לעשות יוכיח בק"ו דלעיל מזה וכמו שדקדקתי לעיל משום דאין בו אזהרה אלא דקשה הדבר לומר כן דאטו ברביעית דם ג"כ לא שייכא טומאת בשר וטומאת הגוף לא בתרומה ולא בקודש ולא בשימוש בטומאה כיון דאין הנזיר מגלח עליה. ובחידושי נזיר הארכתי ג"כ בזה ולא יצאתי עדיין חובת העיון בזה כי מעיין גדול הוא ובמקום אחר יבואר עוד בס"ד:

ע"ב תוס' בד"ה קסבר כו' ומיהו פלוגתא דאמוראי כו' ואיכא מ"ד לענין מלקות כו' לנוגע בקודש דליכא אלא לאו אע"ג דאל המקדש כו' הוי בכרת משמע דמייתי חד מ"ד דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ואין זה מובן דהא ר"ל מוקי התם נמי לאכילה מדאיתקש קודש למקדש וכולהו ס"ל האי הקישא וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ורבינא דמוקי התם לענין מלקות איתמר לא מחייב אביאה במקצת אלא מלקות כמו בנגיעה דקודש. ולדידיה ג"כ לא שמעינן דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ע"ש לקמן:

שם בא"ד ומפרש הר"ר חיים כו'. עי' בד' התוס' נזיר (דף מ"ה) ובמה שכתבתי שם בחידושי באריכות ועי' בד' המפרשים בזה גם מש"כ לעיל דסוגיא דנזיר ס"ל לכ"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי תמצא מבואר שם גם מש"כ ועוד דנפ"מ לענין טומאה דחויה בציבור היינו כהן בקרבן ציבור כמבואר שם בש"מ ז"ל. והנה נראה דעיקר הך סברא דמחו"כ דזב כזב דמי מסברא קים ליה הכי בטומאה היוצא מגופו דלא קלישא טומאתו עד אחר כפרה. ומטעם זה לא יאכל בפסח הבא בטומאה דאיזה דרשא מקרא לזה לא שמעינן דאי מהא דאיתרבי לכרת על ביאת מקדש הא טבול יום ג"כ איתרבי לכרת אפילו ט"י דמת. וא"כ היה נראה דהא דמשמע הכא דט"י קיל ממחו"כ היינו דווקא ט"י דמת ושרץ אבל ט"י דזב בעל ב' ראיות לא איצטריך קרא דשפיר ילפינן מטמא ומחו"כ דט"י דזב נמי כזב דמי. ואדרבה בכריתות שם איכא מ"ד דטבול יום דזב כזב דמי ומחו"כ לאו כזב דמי. וא"כ רבא דס"ל הכא דמחו"כ דזב כזב דמי כל שכן ט"י דזב אלא דמכריתות אין ראיה דהתם הוי ט"י ומחו"כ ט"י ארוך דיולדת. ומ"מ מסתברא דטבול יום גרע ממחו"כ כיון דלאו מחמת הך סברא דמחוסר מעשה אמרינן דמחו"כ עדיף אלא משום דזב חמור וכ"ז שלא נטהר לגמרי חומר זב עליו ה"נ טבול יום שלו דהוי כזב. אלא דלקמן לא משמע הכי כמו שיתבאר:

שם גמרא מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס מחו"כ דזב כזב דמי כו'. משמע מהא דלא פליג יוסף הבבלי אלא במחו"כ אבל ט"י אפילו דזב בעל ב' ראיות מודה דכשר ולאו כזב דמי ומחו"כ הוא דס"ל כזב דמי ות"ק ס"ל דלאו כזב דמי. ופי' התוס' ז"ל דילפינן מחו"כ בק"ו מט"י שאסור בתרומה וליוסף הבבלי דאמר כזב דמי ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה למחו"כ שכן אסור בפסח הבא בטומאה. ולפי מש"כ לעיל דמסברא קים ליה הכי דעדיין שם זב עליו וממילא אסור בפסח