קרן אורה זבחים רסב

באנינות איתותב לקמן ואפילו לרבא משמע דאינו אלא מרצה אבל לא הותר לכתחילה ויתבאר לקמן בזה ועי' בחידושי סוטה מה שכתבתי בזה דאמאי לא פריך מה ליושב שכן פסול לנ"כ ע"ש:

שם תוס' בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. והקשו מחטאת דאהרן דהוי קרבן ציבור ואמרינן דאם הקריבוה באנינות פסולה. ותי' כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו דאינה מרצה אלא באימורים כו' ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא דלא הותר אכילה בטומאה היינו משום דאכילת קדשים לא מעכבא ולא הותר אלא עבודת דם ואימורים והכא יליף דקרבן ציבור הותר להקריב באנינות ג"כ וא"כ מאי קאמר שמא נפסלה מפני שהקרבתם אוננים הא הקרבה לא פסלא וכיון דהקרבה לא פסלא ממילא מותרין היו באכילה ג"כ למ"ד אנינות לילה דרבנן ולמ"ד אנינות לילה דאורייתא שאלה אחריתי היא שמא נשרפה מפני מניעת אוכלים. אלא צ"ל דרבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה או מפני אנינות נשרפה ודרשא דאני הקרבתי לא שמעינן מינה אלא אזהרה כדפי' רש"י לתנא דבי ר"י ורבא לא יליף בק"ו אלא דמרצה בק"צ אבל לכתחילה מודה דאסור אפילו בקרבן ציבור. אלא דא"כ לא אתי שפיר ק"ו דרבא מטומאה כיון דאשכחן חומר באונן דמוזהר גם בק"צ תו ליכא ק"ו שלא יחלל בק"צ. תדע דאטו לתנא דבי ר"י דיליף חילול דאונן בק"ו מבע"מ וטמא א"כ נימא דהוי כטמא דאתי מיניה מה טמא אינו מחלל בציבור ה"נ אונן אלא וודאי כיון דאשכחן אזהרה גם בציבור ה"ה דמחלל ג"כ בציבור. אלא ע"כ רבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה וחילול דאונן נפק"ל מקרא דומן המקדש כו' הא אחר שלא יצא חילל ובא ללמד בק"ו דבציבור יותר לגמרי כמו טמא והכי נקט הש"ס להך דרשא באונן בסנהדרין סוף פ' הנחנקים:

שם תוס' בד"ה ומה טומאה תימא כו' תאמר באנינות שלא הותר. לכאורה להאי ק"ו דרבא דיליף אנינות מטומאה דהותרה בציבור כי היכי דאכילת פסח הותרה בטומאה ומשום דאכילתו עיקר מצותו ה"נ דהותר באנינות ברוב ציבור ומהיכא פשיטא דבאנינות לא הותר באכילה. וי"ל כיון דעיקר ק"ו הוא מהא דכה"ג הותר להקריב אונן אבל אינו אוכל ה"נ בקרבן ציבור לא הותר באכילה ועיין בבה"ז ובצ"ק:

דף יז ע"א תוס' בד"ה טבול יום מנלן. האריכו ז"ל בקושיות בזה ואבאר דבריהם ז"ל וסדרן בקצרה. הקשו למה לי קרא לט"י ואמאי לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כמו במח"כ. ותי' דאיכא למדרש וטהר טהר יומא וכן הוא האמת כדאיתא בריש ברכות. והקשו מקרא דנגיעת כלים דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא. ולזה תירצו דאי לאו דכתיב קרא בטבול יום דמחלל אע"ג דקלישא טומאתו לא הוי דרשינן להאי דיוקא וטהר מכלל כו' לא בט"י ולא במחו"כ וכיון דגלי רחמנא בט"י דרשינן נמי במחו"כ להאי דיוקא. והקשו תו אכתי ל"ל קרא הא טבול יום נקרא טמא בפירוש בהאי קרא וטמא עד הערב. ותי' דמהאי קרא דכלים לא מצינן למילף לעבודה ואכילת קדשים דלא שייכא בכלי ולהכי איצטריך קרא בעבודה לחוד ובאכילת קדשים לחוד ולא ילפי מהדדי. אבל מוטהרה דיולדת ילפינן תרווייהו אכילת קדשים וחילול עבודה דשייך נמי גבי אשה דכשירה לשחוט קדשים ואין זה מובן קצת דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה בכל הפסולין ואכתי היכי שייך חילול עבודה באשה והבה"ז ז"ל כתב דשייך בה חילול כששחטה מחו"כ ונגעה בבשר. וגם זה אינו מובן דאם נגעה בבשר מה ענין זה לחילול עבודה בלא"ה נפסל משום שנטמא הבשר. וגם ד' הצ"ק ז"ל אינן נראין ע"ש:

והקשו עוד דגבי זב וזבה כו' כתיבי כמה פעמים ורחץ כו' וטמא עד הערב אלמא דט"י מקרי טמא בפירוש ואכתי ל"ל דר' סימאי וקרא סתמא כתיב ושמעינן עבודה ואכילת קדשים. ועוד דלענין ביאת מקדש למה לי קרא לטבול יום ומחו"כ כיון דהוי טמא לעבודה ולקדשים נילף ביאת מקדש מינייהו ועוד דאין צריך למילף אלא מגופא דקרא שמעינן דמיקרי טמא לכל מילי גם לביאת מקדש. וע"כ עיקר קושיתם אט"י למה לי קרא בביאת מקדש או דנילף מינייהו מעבודה ואכילת קדשים או מגופא דקרא דאיקרי טמא לכל מילי. ותמהו עוד במחו"כ וודאי לא צריך קרא בביאת מקדש כיון דשמעינן טבול יום ממילא ילפינן מחו"כ מוטהרה כמו כאן לענין עבודה. ואין לתרץ קושיא זו דאי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה במחו"כ דמחוסר מעשה דא"כ הוי ליה למימר איפכא כו'. ויש לדקדק דהיכא ס"ד למימר דמסתבר לאוקמי יותר במחו"כ א"כ הכא בעבודה מנלן דקרא דקדושים יהיו מיירי בט"י דילמא אתי למחו"כ דהא אכתי לא ידעינן לתרווייהו דמוטהרה לחוד לא שמעינן כמש"כ ז"ל ואימא דאתי קרא דקדושים יהיו למחו"כ וט"י מנלן וקרא דוטהרה לא דרשינן כלל. וי"ל דמסתבר לאוקמי בט"י מידי דפסיל בתרומה. ומהרש"א ז"ל בפ' הנשרפין (דף פ"ג ע"ב) הרגיש בזה ג"כ ע"ש והא דלא ניחא ליה למימר כמש"כ דמסתבר לאוקמי במידי דפסול בתרומה היינו משום דמחו"כ לא אימעיט מפני זה כמש"כ התוס' לקמן בד"ה דגמר. אבל אין זה מוכרח דמ"מ מסתבר לאוקמי במידי דפסיל בתרומה ועי' צ"ק בזה. וכ' לתרץ קושיא זו דלענין ביאת מקדש לא ילפינן מחו"כ מוטהרה משום דקרא מיירי בטומאת מת ומחו"כ לא שייך במת. וכ' עוד דקושיתם מטבול יום דלמה לי קרא בביאת מקדש ג"כ יש לתרץ בדרך זה דגבי ביאת מקדש כתיב ולא יתחטא. ולקמן יבואר עיקר דבר זה אי כל הני תלת עבודה ואכילת קדשים וביאת מקדש שוין כדינן לענין טומאה כמו שיתבאר באורך. ובכ"ז לא תי' קושיתם מהא דכתיב כמה פעמים ורחץ כו' וטמא כו' הרי דמיקרי טמא ולמה לי הא דר' סימאי גבי עבודה ועמדו בתמיהתם בזה. אבל מד' בסנהדרין שם כ' תי' זה דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן לא טבול יום ולא מחו"כ אחר קושיתם מהא דכתיב בנגיעה במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וע"ז תי' דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן משמע דאפילו מהא דמיקרי טמא בפירוש ג"כ לא הוי שמעינן אי לאו דר"ס. וכן מסתבר דנהי דמיקרי טמא מ"מ באזהרת טמא ששימש לא נאמר לשון טומאה אלא וינזרו כו' ולא יחללו א"כ מסתברא לאוקמי אדחמירי דהיינו טמא ממש. אבל ט"י ומחו"כ לא שמעינן אבל השתא דגלי קרא דלאו דווקא טמא ממש ואיתרבי ט"י ה"ה מחו"כ דבכלל זה:

ומה שכ' עוד ובא השמש וטהר איצטריך משום דכ' בשרץ כו' לא ידענא למה הוצרכו לזה דהא וטהר לפי האמת משמע טהר יומא. ועוד דהא כבר שמעינן דאפילו כלי טבול יום מקרי טמא כמש"כ וטמא כו' וטהר מכלל שהוא טמא כמש"כ לעיל. ועי' צ"ק מה שכ' מהא דדרשינן ביבמות וטהר למפרע ולא עיין במהרש"א ז"ל ע"ש:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מה' במ"ק דט"י ששימש עבודתו פסולה וחייב מיתה מקרא דר"ס דלמדו מפי השמועה שזה אזהרה לטבול יום שעדיין טמא הוא שנא' ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר. אבל מחו"כ אע"פ שעבודתו פסולה הרי זה פטור ומנין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה עכ"ל. נראה מדבריו דמהני קראי לחוד לא שמעינן אלא פסול עבודה לחוד אבל לא אזהרה למלקות ולא חיוב מיתה. ולהכי איצטריך לר"ס קרא לט"י לחודיה דאם עבד חילל וממילא ילפינן חילול חילול למיתה. אבל מחו"כ לא שמעינן אלא דעבודתו פסולה אבל אזהרה ומיתה לית ביה. ולשיטתו א"ש קושית התוס' ז"ל. אבל כבר עמד ע"ז הראב"ד ז"ל מהא דבברייתא דסנהדרין מבואר דמחו"כ ג"כ במיתה ויתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה רמז לט"י כו' הוי מצי למילף בק"ו מיושב כו'. לכאורה אין כאן ק"ו דלא מצינו דהוזהר על ט"י וכל שאינו מוזהר לא ילפינן בק"ו כמבואר לעיל ולשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה ניחא דעיקר קרא אתי לאזהרה למלקות ולמיתה. והא דפשיטא ליה דמחו"כ מחלל עבודה יש לומר דמקרא דוכפר עליה כו' וטהרה לא שמעינן אלא דאיסורא איכא משום שלא נגמרה טהרתו והדר ילפינן חילול עבודה בק"ו מיושב או בעל מום כי היכי דילפינן אונן בהאי ק"ו:

שם גמרא למה לי דכתב רחמנא בטמא וט"י ומחו"כ כו' יש לדקדק היכן מצינו קרא יתירא במחו"כ הא לא כתיב אלא האי קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה דילפינן מינה ג"כ דמחו"כ אסור באכילת קדשים ואיסור ט"י לא נאמר באכילת קדשים. ועוד דאי לא כתב רחמנא וטהרה מכלל שהוא טמא לא הוי ידעינן כלל דאיכא סרך טומאה במחו"כ והיכי שייך למילף מט"י דמיקרי טמא כמש"כ ובא השמש כו'. והיה נראה דעיקר דיוקא דרבה הוא על קרא דר"ס בט"י למה לי נילף ממחו"כ. ואגב עביד הש"ס צריכותא בכולהו ומסקנת הקושיא אלא לא ליכתוב בט"י ותיתי מהנך וזה עיקר קושיתו ומה שפי' התוס' ז"ל דהקושיא היא ליכתוב בהדיא מ הוא דחוק דבמאי עדיפא למיכתב במחו"כ מט"י כיון דליכא קרא יתירא אלא י"ל דט"י לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא דזה נאמר גבי תרומה וקדשים מתרומה ג"כ לא ילפינן ולהכי קשיא ליה נילף ממחו"כ כיון דאשכחן מחו"כ דמיקרי טמא לענין קדשים ט"י נילף מיניה ג"כ. והא דלא ניחא ליה למילף ממחו"כ לחודיה ומטמא ומחו"כ ניחא ליה הוא ג"כ דרך שקלא וטריא