קרן אורה זבחים רנט

וזה לא מוכח מהא דר"ז. וכמו שפירש"י ז"ל דר' זירא פשיט ליה בחטאות הפנימיות ג"כ אע"ג דלא צריך מזבח אבל הא גופא מה שפירש"י ז"ל לבעיא דר' ירמיה בחטאות הפנימיות דווקא צ"ע דנראה דמיבעי ליה בכל זריקות ג"כ. וכמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' פסה"מ ובהזאה דבין הבדים ודפרוכת לכאורה ליכא למיבעי דמכי פריש איתעביד מצותו כיון דאין צריך נגיעה אלא דקרא דוהזה ונתן בפנימיות כתיב. ומ"מ קשה אמאי לא יחול המחשבה מקמי דליפוק דם וכן בזריקה קודם שיזרוק בשעת הקרבתו לזריקה אע"ג דלא חשיבא הולכה ואדרבא איכא למימר איפכא דלמאן דס"ל דבכלל הולכה היא עד זריקה ממש. י"ל דלא מהני בשעת הקרבתו מחשבה לזריקה שלא לשמה דהוי מחשב מעבודה לעבודה מהולכה לזריקה. אבל מאן דס"ל דלאו הולכה היא וצורך זריקה היא אמאי לא תחול מחשבה לזריקה בשעת התזה או בשעת הקרבתו למזבח לזרוק. ואפשר לפרש בזה הא דמוקי פלוגתייהו דרבנן ור"ש בהולכה זוטרתי ולא רציתי להאריך:

והתוס' ז"ל בד"ה חטאת העוף פי' דאי הולכה זו דא"א לבטלה הוי הולכה שפיר מחשב מכי נפיק עד דמטא למזבח דלא אפשר לבטל דבר זה. אבל אי לא חשיבא הולכה הוי כאלו איתעביד מצותו. ולפ"ז הא דקאמר אי מקמי דנפק דם לאו כלום הוא. הוא סברא בעלמא דקודם שנפק הדם לא חל מחשבה. אבל פי' זה צ"ע ג"כ דמאי ענין זה להולכה שלא ברגל. דהא דס"ד דאיתעביד מצותו היינו משום דכבר גמר הכהן עבודתו. תדע דאי בהולכה של"ב תליא מילתא ואי הוי הולכה לא איתעביד מצותו א"כ מאי בעי ר' ירמיה בנקטעה ידו של מזה הא ר' ירמיה משמע דס"ל דהוי הולכה במנחות (דף י"ג) בליקוט לבונה. וא"כ לא איתעביד מצותו וצ"ע:

שם הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה כו' חד אמר כשר כו' דאפשר לתקונה. צריך לדקדק אי דווקא החזירו כהן ס"ל דכשר. אבל אם החזירו זר והוליכו כהן מודה דפסול. או לאו דווקא קאמר דאפילו החזירו הזר וחזר והוליכו כהן ג"כ אפשר לתקונא. ולכאורה מסתבר דאפי' בכה"ג כשר דמאי נפ"מ בחזרה אי ע"י זר הוא או ע"י כהן. ובהולכה של"ב דקי"ל אפשר לתקונה להחזירו ולהוליך ברגל אטו צריך דווקא שיהיה החזרה ג"כ ברגל כיון דעיקר התיקון הוא לבטל מעשה הזר בהולכתו יבטל ע"י מי שהוא. אלא די"ל כיון דהחזרה הוא עיקר התיקון גם החזרה בכלל עבודה היא ואם נעשית ע"י זר תו לא מהני הולכת הכהן ל וכן באידך בבא הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליך זר דרב שימי בר אשי מכשיר לד' הפוסל אם הולכה הראשונה היתה ע"י זר אע"ג דהחזירו והוליכו כהן. ה"נ אם הולכה ראשונה היתה ע"י כהן אזלינן בתרה והיה לו להכשיר אפי' אם החזירו זר וחזר והוליכו. ובגמרא משמע דלא הכשיר אלא אם הולכה השניה לחוד היה ע"י הזר. אבל החזרה ג"כ צריך שתהיה ע"י כהן. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסה"מ שהעתיק בבבא קמייתא ההליכה ראשונה והחזרה ע"י זר והליכה שנייה ע"י כהן. ובבבא שנייה העתיק כדאיתא בשמעתין הוליכו כהן והחזירו. נראה לי מדבריו ז"ל דגרס הכי בגמרא בקמייתא הוליכו זר והחזירו והוליכו כהן ומאן דמכשיר מכשיר גם בהא וליכא נפקא מינה בחזרה ע"י מי שתהיה:

שם גמרא רבא אמר אף לדברי כו' דהא צריך לאמטויי משמע דאליבא דכ"ע אמר רבא הכא דהולכה כזו פסולה בזר דהא צריך לאמטויי. ולקמן מוקי רבא מחלוקת ת"ק ור"א בהולכה זו ור"א ס"ל דאין מחשבה פוסלת בה. וי"ל דלענין זר ס"ל לרבא דכ"ע מודו דפסולה אבל במחשבה ס"ל לר"א דאינו פוסלת כמו הולכה לר"ש דמחשבה אינה פוסלת ובזר פסולה. ואביי מוקי הילוך שאינו צריך להלוך דר"א היינו קיבלו בפנים והוציאו לחוץ ופירש"י ז"ל דתו ליכא פלוגתא בזה עם ת"ק ואר"ש אבוה קאי ופליג. משמע דהוי גריס ר"א בר"ש במתניתין. והיינו משום דלא מסתבר לרש"י ז"ל דלת"ק יפסל גם בהוצאה לחוץ. והרמב"ם ס"ל דלת"ק פוסל גם במחשב בשעת הוצאה לחוץ. ולפ"ז קשה דלעיל לרבא בצריך לאמטויי משמע דזר חמור ממחשבה ואע"ג דנפסל בזר לכ"ע אבל לענין מחשבה ס"ל לר"א דאינו פוסל. וכן בהולכה אליבא דר"ש בזר פסולה ובמחשבה אינו נפסל. ואילו הכא בהוצאה לחוץ אליבא דת"ק הוי איפכא דמחשבה נפסל ובזר אינו נפסל. כדמשמע לעיל דלא נפסל אלא אם הליכה ראשונה היה ע"י זר או הליכה שנייה. אבל אם לא עשה הזר אלא החזרה לחוד לא נפסל. ואי נימא דבהוצאה לחוץ נמי נפסל בזר מן הדין היה לפסול החזרה ג"כ ע"י זר דלא גרע מהוצאה לחוץ דוודאי הילוך שלא לצורך הוא. אלא דלרב שימי בר אשי דאמר לד' הפוסל מכשיר וזר לא פסיל בהולכה שנייה. ע"כ צ"ל דזרות קיל ממחשבה דמחשבה ס"ל לת"ק דנפסל אם חזר והכניסו. ועוד קשה לי היכי מהני מחשבה בהוצאה לחוץ וכמבואר בתוספתא שלקח להוליך להניחו במקום אחר הא הוי חצי מתיר וגרע ממנו דזה אין בו צורך עבודה כלל. ונהי דלענין זרות משמע דנפסל בפסיעה אחת ג"כ וכדאמרינן לעיל דלא שרו בזר אלא מעשה אצטבא בעלמא. אבל ליפסל במחשבה נראה דאם חישב על מקצת הולכה לא עדיף ממחשב על סימן אחד בשחיטה ובהדיא אמרינן לקמן (דף ל') דשייכא פלוגתא דחצי מתיר בפסיעות של הולכה ג"כ. אבל דבר זה פלוגתא דר"י ור"ל היא במנחות (דף ט"ז ע"ב) ר"י סבר דהוי פיגול בהולכת הקומץ אע"ג דאיכא נמי הולכה בלבונה. וה"ה דפסיעה אחת ג"כ מהני מחשבה ועי' רש"י ז"ל שכ' שם דהולכה לאו מתיר הוא משום דלא מעכבא דאפשר להושיט זה לזה. וכבר עמד ע"ז המשל"מ ז"ל דהא ר"י ס"ל דהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא ע"ש. ואפילו למ"ד דהוי הולכה א"כ הא גופא הוי מתיר. ועדיפא מינה הוי ליה לרש"י ז"ל למימר דאפשר לשחוט בצד המזבח ולבטלה לגמרי. אבל לא הוצרך לכ"ז דבלא"ה הולכה לא מיקרי מתיר. וכן קבלה כדאיתא שם במנחות (דף י"ד ע"ב) קבלה והולכה לאו מתירין הם ופירש"י ז"ל שם דאינן אלא צורך זריקה. והא לא תיקשי למה ליה לר"ל לעיל דפליג אטבילת אצבע משום דכלום למדנו אלא משלמים כו' הא בלא"ה לא הוי אלא חצי מתיר. דהא ר"ל ס"ל דגם בהולכה שייך חצי מתיר די"ל דטבילת אצבע עבודה לעצמה היא ולא מיגררא בתר הולכה כולה והיינו משום דכ' וטבל אבל טבילת אצבע דחטאת החיצונות אינה מפגלת. ואי קשיא איפכא למ"ד הולכה של"ב הוי הולכה ולא שייך חצי מתיר בהולכה. אמאי לא מיפגיל נמי בטבילת אצבע דהוי מקצת הולכה וכמו פסיעה אחת דלפי מה שכ' לעיל בהולכה זוטרתי כי האי לכ"ע לאו הולכה היא ובכלל זריקה היא והדברים עתיקים. ועדיין לא נתבררו אצלי ככל הצורך עד עמוד הכהן כו':

שם ע"ב גמרא לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו. עי' משנל"מ ז"ל בפי"ג מהל' פסה"מ שכתב דט"ס הוא וצ"ל ל"נ אלא כשהוציאו וחזר כו'. ולא הבנתי דעיקר המחלוקת הוא משום דכבר הכניסו תחילה בזה ס"ל לר"א דלאו כהילוך הצריך לעבודה הוא אע"ג דחזר והוציאו ומאי קשיא ליה נוסחא דילן:

שם גמרא הא חזר והכניסו כו' לכאורה ליכא למישמע מינה דמרישא איכא למידק איפכא דווקא קיבלו בחוץ והכניסו לפנים הוי הילוך הצורך. אבל הכניסו וחזר והוציאו הכנסה שניה לאו הילוך הצריך הוא. וצ"ל דדיוקא דסיפא עדיפא ליה דאל"כ הוי ליה לאשמעינן רבותא טפי אפילו הכניסו לפנים הוי הילוך שאינו צריך וליפלוג וליתני בדידיה. אלא ש"מ דווקא הילוך לחוץ הוא דלא הוי הילוך אבל חזר והכניסו לכ"ע הוי הילוך:

הדרן עלך פירקא קמא פרק שני כל הזבחים שקבלו כו'. שם תוס' בד"ה זר כו' הא דלא תנא כו' שתויי יין ופרועי ראש כו'. עי' צ"ק וע"כ צ"ל דהתוס' ז"ל אזלי בהך נוסחא דרב אשי דמחלק בין שתויי יין לפ"ר לחילול עבודה איתותב עיין בתענית ובסנהדרין דבמנחות (דף ו') כפלו דבריהם ז"ל וגם שם כתבו פ"ר. ואע"ג דבפ"ר לא כתב חילול בהדיא מ"מ כיון דבשתויי יין כתיב חילול בהדיא להכי לא חשיב נמי פ"ר דיליף מיניה. ועוד שייר חלל דמחיל עבודה ויתבאר בגמרא בס"ד. ועי' תוס' לקמן בד"ה אתיא בק"ו ותראה דאין צריך להגיה בד' התוס' ז"ל:

ודרך אגב ראיתי במשנל"מ ז"ל פ"א מהל' פסה"מ שכתב שם אע"ג דע"י הולכת זר הדם נפסל הזבח. אבל ע"י הולכת זר איברים לא נפסל הזבח. ולא הבנתי דבריו דפסול זבח לא שייך בהולכת איברים דהוא עצמו שלא הוקטרו כלל הזבח כשר ולענין הקטרת האימורים עצמן ליכא נפ"מ דכל הפסולין אם עלו לא ירדו. ומאי קמ"ל בהאי חילוקא בין הולכת דם להולכת איברים:

שם תוספות בד"ה טבול יום כו' ומיהו סוגיא דגמרא דלא כוותיה כו'. משמע מדבריהם דפשיטא להו לר"ע דבלתי מהול מחיל עבודה מדמרבי ליה כטמא ואין זה פשוט כ"כ וכדאמר רבא ביבמות דלר"ע ג"כ לא לכל מילי דמי לטמא. ואטו חייב ג"כ כמו טמא. ובסנהדרין