קרן אורה זבחים רנח

בהולכה רבתי משום דאפשר לבטלה אלא ה"ק ר"ש בהילוך יש הכשר אם ביטלה ושחט אצל המזבח דהוי הולכה של"ב ולאו הולכה היא ומסיק דבמערבא מחכו עלה והיינו חוכא דפשטיה דמתני' משמע דפליגי בהולכה רבתי ומשום דאפשר לבטלה ומסיק דבהולכה רבתי פליגי אבל בהולכה זוטרתי לכ"ע לא פסלה. לחד נוסחא משום דהוי הולכה שלא ברגל אם שחט בצד המזבח ולחד נוסחא כ"ע פסלא ופירש"י כיון דא"א לבטלה כ"ע מודו דהוי הולכה אפילו שלא ברגל. וכי אמרינן לעיל דהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא היינו בהולכה רבתי דאין דרכה בכך. ולהך נוסחא איכא למידק מהא דאמרינן במנחות לענין ליקוט לבונה בזר דסבור הולכה שלא ברגל שמה הולכה משמע דאיכא מאן דפליג. ולמסקנא כאן כ"ע מודו בכי האי דא"א לבטלה ודרכה בכך של"ב. ולתרתי נוסחי משמע דלכ"ע יכול לשחוט בצד המזבח. לא מיבעי להך נוסחא דלכ"ע פסלה משום דהולכה היא אפילו של"ב וודאי דיכול לשחוט לכתחילה בצד המזבח לכ"ע וקיים עבודת הולכה ג"כ אלא אפילו להך נוסחא דלכ"ע לא פסלה ולא חשיב הולכה כלל מ"מ יכול לשחוט בצד המזבח אע"ג דלא עביד הולכה דלרבנן נמי אינו מחויב להוליך ואפשר לבטל ההולכה לגמרי אלא שאם נצרך להוליך חשיבא עבודה. דהכי משמע הולכה זוטרא לכ"ע לא פסלא במחשבה אבל הקרבן כשר והולכה זוטרי דשמעתין היינו שוחט בצד המזבח דליכא אלא הולכה שלא ברגל ולהכי קרי לה הולכה זוטרי:

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסה"מ כ' הולכה של"ב לא שמה הולכה. לפיכך כהן שקיבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח עכ"ל. משמע מזה דהולכה מעכבת והוא נגד משמעות כוליה שמעתין כמו שכתבתי. וגם במתניתין לא שמענו דפליגי בזה רבנן ור"ש. ור"ש אמר אם רצה שוחט בצד המזבח וזורק ויכול לבטל הולכה לגמרי ומנלן דרבנן פליגי עליה דר"ש (ועי' רש"י לעיל בד"ה והא שחיטה כו' שנראין דבריו כדברי הרמב"ם ז"ל דלרבנן אי אפשר לבטלה). ועוד דלעיל בריש שמעתין אמרינן הולכה מנלן דפסול שלא לשמו אי מהנך מזריקה וקבלה ושחיטה. מה להנך שכן אי אפשר לבטלה תאמר בהולכה דאפשר לבטלה. אלמא דסתמא דגמרא אמרי בפשיטות דהולכה אפשר לבטלה. וכן יקשה נמי מזה להך גירסא דהולכה זוטרתא היינו אם שוחט בצד המזבח לכ"ע פסלה והולכה כזו דא"א לבטלה לכ"ע חשיבא להולכה אע"ג דשלא ברגל היא. א"כ מאי קאמר נמי דהולכה אפשר לבטלה דהא עכ"פ הולכה זוטרתי איכא וא"א לבטלה ואמאי לא נילף הולכה מבינייהו דשאר עבודות. וכ"ת דפריך על הולכה רבתי דאפשר לבטלה מנלן חדא דלישנא דהש"ס לא משמע הכי. ועוד דהיכי יליף מוהקריבו כו' למימרא דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה דילמא היינו הולכה שא"א לבטלה הולכה זוטרתי אבל הולכה רבתי דאפשר לבטלה מנלן. ודוחק לומר דלא איצטריך קרא אלא להולכה רבתי אבל הולכה זוטרתי ילפינן מבינייהו. וי"ל דע"כ לא אמרינן דבלא הולכה ברגל נפסל הזבח לד' הרמב"ם ז"ל וכן להך גירסא דהולכה זוטרתי לכ"ע פסלא והוי הולכה אפילו שלא ברגל היינו לבתר דכתיב קרא והקריבו כו' אלמא דבעינן הולכה דווקא. ולדברי הרמב"ם ז"ל ילפינן מינה דבעינן הולכה ברגל דווקא. ולהך נוסחא דלכ"ע פסלא ילפינן מקרא דוהקריבו דהולכה זוטרתי היינו שוחט בצד המזבח דהוי שלא ברגל ג"כ חשיבא הולכה ולהכי כתב רחמנא והקריבו בלשון הולכה. אבל מ"מ קשיא לי להך נוסחא דהולכה זוטרתי לכ"ע פסלה מ"ט דר"ש דמכשיר בהולכה רבתי כיון שחישב סתם על הולכת הדם שלא לשמו. וכיון דאיכא מקצת הולכה דהוי עבודה היינו הולכה זוטרתי. וכי בשביל ששחט רחוק מן המזבח ואיכא הולכה רבתי יגרע בשביל זה. ואין לומר דר"ש פליג במחשב על מקצת הולכה דאפשר לבטלה המחשבה במקצת הולכה. לרבנן גם כן אפשר לא פסיל דהוי כחצי מתיר ובלאו הכי לא משמע כן:

ובדברי הרמב"ם ז"ל יש לדקדק עוד שהשמיט הא דאיפשיט לעיל דהולכה שלא ברגל אפשר לתקונא. ועוד דהא דנותן לחבירו וחבירו לחבירו דפסח כתב סתמא ולא כתב דניידי פורתא וכמו שדקדק הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' ק"פ. והיה נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש להך שמעתא דאיתמר הולכה של"ב פלוגתא דר"ש ורבנן בהולכה של"ב ובעי למימר בהולכה רבתי כ"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה זוטרתי היינו דבהולכה רבתי לכ"ע הוי הולכה אפילו של"ב כגון מחבירו לחבירו. וכי פליגי בהולכה זוטרתי היינו שוחט בצד המזבח דלרבנן גם זו הולכה היא. אע"ג דדרך זריקה הוא אפ"ה איכא הולכה ג"כ מה שמקרב הכלי למזבח. וא"כ א"א לבטל מצות הולכה אפילו בשוחט בצד המזבח. ור"ש ס"ל דהולכה זוטרתי היינו שוחט בצד המזבח לאו הולכה היא כלל ובכלל זריקה הוא ובכה"ג אין כאן מחשבת הולכה. ומסיק הש"ס למסקנא דכי פליגי בהולכה רבתי פליגי בין ברגל בין שלא ברגל. ובאפשר לבטלה פליגי לרבנן א"א לבטלה ולר"ש לבטלה. אבל הולכה זוטרתי בשוחט בצד המזבח לכ"ע לא פסלא דהולכה כזו שמקרב למזבח דרך זריקה לכ"ע לאו הולכה היא אלא בכלל זריקה. ועי' לעיל גבי סילוק בזיכין דאמר את"ל הולכה של"ב לאו הולכה היא. אע"ג דהכא מסקינן דלכ"ע לא הוי הולכה מ"מ שפיר אמר את"ל דהכא ס"ד למימר דהוי הולכה. אלא דלר"ש פשיטא דלאו הולכה היא ואכתי מאי קאמר את"ל וצ"ע. וא"כ לרבנן דס"ל דא"א לבטלה כי עביד כי האי שמקרב ממקום הקבלה לזרוק נפסל הזבח דהא לא עביד הולכה כלל אלא קבלה וזריקה לחוד וצריך להוליך ברגל מעט שיהיה שם הולכה ע"ז. ולר"ש סגי בלא הולכה כלל. ולפ"ז לא הוי הולכה של"ב דלאו הולכה היא אלא בכה"ג דעומד במקום הקבלה וזורק. אבל מחבירו לחבירו שפיר הוי הולכה והזבח כשר דהא עביד הולכה הניכרת וכן אם הלך אפילו פסיעה אחת ג"כ סגי כיון דיש קצת הולכה וא"כ ליכא נפ"מ בהא דאפשר לתקוני ופשיטא כל שהולך ברגל מעט דהוי הולכה כשרה ולא מיפסיל אלא היכא דלא עביד כלל וממקום קבלה הוליך בידו לזרוק על המזבח כן היה נראה לדעתו ועי' משנל"מ ז"ל בפ"א הנ"ל שהאריך בזה ג"כ בפי' דשמעתין ועפ"ז ניחא נמי הא דלענין לקוט לבונה בזר אמרינן במנחות דר' ינאי דפוסל בזר ס"ל הולכה של"ב שמה הולכה. והרמב"ם ז"ל כ' כן דפסול בזר אע"ג דפסק דהולכה של"ב לא הוי הולכה. ועמד על זה המשל"מ ז"ל בפי"א מה' פסה"מ ע"ש שכתב דלא הוי גרס הא דהולכה של"ב שמה הולכה כמו בטבילת אצבע דלא גרסינן לה לעיל ע"ש. אלא כיון דלא סגי בלא"ה ע"כ הוי עבודה וזה דוחק לעשות נוסחא חדשה. אבל לפי הנ"ל ניחא קצת דהא דהולכה של"ב לא הוי הולכה למסקנא היינו דווקא היכא דהושיט ידו אחר קבלה לזרוק דזה בכלל זריקה היא ולא הוי הולכה. אבל הולכה דליקוט לבונה שפיר הוי הולכה אפילו של"ב וטבילת אצבע כבר כתבתי לעיל דנ"ל מלשון הרמב"ם דהוי כשעת הזיה. ואפילו אי מטעם הולכה היא היינו משום דכתיב וטבל כו' שוייה רחמנא לעבודה. ומש"ה בחטאת חיצונות אע"ג דצריך ליקח באצבעו לא הוי עבודה לעצמה כיון דלא כתיב קרא גביה:

ובפרק י"ג מה' הנ"ל כתב ג"כ דהולכה של"ב לא הוי הולכה אפי' במקום שצריך להלוך. כגון עומד במקום קיבול ופשט ידו לזרוק ואם חישב בשעת הושטת יד לא הוי מחשבה והילוך ברגל אפילו במקום שאין צריך להלוך כגון לחוץ מהני ביה מחשבה. ולפי שיטתו דהולכה כזו פוסלת הזבח א"כ פשיטא דלא פסלא בה מחשבה. וי"ל דנפ"מ מהא דלא פסלא בה מחשבה דיכול להחזיר את ידו ולהוליך ברגל ואי הוה פסלא מחשבה תו לא היה מועיל חזרה. ועוד יש לדקדק בדבריו ז"ל דלפי מה שנא' בשיטתו דלרבנן הוי הולכה עבודה שא"א לבטלה א"כ מ"ט דמהני מחשבה בהולכה לחוץ הא זה וודאי אפשר לבטלה. אלא ש"מ דלרבנן אפי' אפשר לבטלה פוסלת במחשבה. ובת"כ פ' צו גרסינן בד' ר"מ שפוסל בהילוך שא"א לעבודה בלא הילוך ע"ש פרשה ח'. וזה קצת סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ועדיין אין הלכה זו ברורה אצלי עד עמוד הכהן כו':

שם גמרא אלא חטאת העוף דפסלא בה מחשבה היכי משכחת לה. פירש"י ז"ל היכי משכחת לה דפסלה מחשבה בהזייתה כדתנן לקמן דמחשבה פוסלת במליקתה ובמיצוי דמה אי חישב מקמי דליפוק דם היינו בשעת התזה הא לא כלום היא דהוי הולכה זוטרתי ואי בתר דנפק איתעביד מצותו וכן פירשו התוס' ז"ל בהג"ה בד"ה אלא כו' ואי הולכה זוטרתי שמה הולכה משכחת לה דפסיל מחשבה בשעת התזה. וקשה לפי' זה דאפילו אי הולכה זוטרתי לאו כלום היא היינו אם חישב על הולכה זו שלא לשמה. אבל אם חישב בשעת קריבת הכלי להזייה על זריקה שלא לשמה וודאי דמהני מחשבה כמו בכל זריקות ובחטאת העוף נמי בשעת התזה מחשב הוא שיהיה הזייה שלא לשמה. ורש"י ז"ל בעצמו כתב כן למסקנא דהולכה זוטרתי לכ"ע לא פסלא דלאו הולכה היא אלא כולה צורך זריקה. והא לא הוי בדעתיה למיחשב אזריקה כו'. משמע דאם היה מחשב על זריקה בשעת הולכה זו הוי מחשבה א"כ למה לן לאוקמי פסול דחטאת העוף מדפריש עד דמטא למזבח אפי' קודם לכן מחשב הוא על הזייה כמו על כל זריקות:

והתוס' ז"ל בד"ה אלא כתבו דבכל זריקות נמי ע"כ לא חיילא מחשבה אלא מדפריש עד דמטא למזבח אלא דהכא בהזייה דחטאת העוף ס"ד דלא צריך מזבח ומכי פריש איתעביד מצותו. וגם זה קשה מ"ש דס"ד הכי בחטאת העוף דלא צריך מזבח. ועוד דמשמע מדבריהם דלבתר דמוקי מדפריש עד דמטא למזבח ס"ל דבחטאת העוף ג"כ בעינן דמטא למזבח