קרן אורה זבחים רס

(דף פ"ג) תנא סתמא בברייתא דבלתי מהול אינו אלא באזהרה ולא אשכחן מאן דפליג ויתבאר לקמן בס"ד:

שם תוס' בד"ה אלא למעוטי כו'. האריכו בזה ומסקנתם דבקרא דוינזרו נא' שימוש בטומאה ואכילה בטומאה ומיעוטא דבני ישראל דרשינן כל חד במילתיה לענין אכילה דרשינן למעוטי קדשי עו"ג. ולענין שימוש דרשינן לזר בני ישראל ולא יחללו. והקשו לפ"ז אמאי לא יליף מהכא אזהרה לאכילה בטומאה. ותי' דהוי לאו שבכללות דאתי נמי לטמא ששימש וקשה קצת דא"כ מלקות בטמא ששימש ליכא דליכא עליו לאו בפ"ע אלא מקרא דוינזרו. וכמש"כ הרמב"ם בה' ביאת מקדש והוי לאו שבכללות. ונראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה א' שכ' שם וכל לאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו עכ"ל. ולמה הוצרך לזה כיון דכתיב לאו בהדיא אלא משמע דאתי לתרוצי הך מילתא אע"ג דלא יחללו הוי לאו שבכללות מ"מ כיון שהיה בזמן הבית חייב ג"כ לוקה גם על לאו כזה. וא"כ הדק"ל באכילת קדשים בטומאה ג"כ נילף מאזהרה זו דהא איכא כרת גביה. אבל באמת נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל דקרא דוינזרו בזר מיירי מדלא כתבו בפ"ט מה' הנ"ל גבי זר שעבד. והא דעבודתו פסולה הוא מק"ו מבע"מ כתנא דבי ר"י וסמך על מש"כ להאי ק"ו מבע"מ גבי אונן וכש"כ דאיכא למילף זר בהאי ק"ו וכמו שיבואר בגמרא. וא"כ אכתי צריך ביאור זש"כ וכל לאו שחייב עליו מיתה בזמן הבית כו' וצ"ל דנהי דעיקר קרא דולא יחללו את שם כו' קאי אשימוש בטומאה מ"מ גם אכילה בטומאה שנ' במקרא שלאחריו ג"כ בכלל ולא יחללו הוא. ולהכי כתב אע"ג דאין הלאו מפורש כ"כ מ"מ כיון שחייבים עליו מיתה בזמן הבית לוקה עליו. וא"כ י"ל דהא דממעטינן לקמן קדשי עו"ג הוא מבני ישראל דכתיב בפסוק שני גבי אכילה והא דמייתי בריש תמורה קרא דוינזרו מייתי רישא דקאי נמי על סיפא היינו קרא דאכילה אבל מ"מ עיקרו דרישא לשימוש בטומאה אבל בת"כ לא משמע הכי כמו שכ' התוס' ז"ל ושם לא יליף מינה כלל אזהרה לטמא ששימש:

שם בא"ד הקשו עוד אמאי לא יליף טמא ששימש מאכילה בטומאה דכ' נמי בהאי קרא. ועוד דלתנא דבי לוי גם נותר בכלל ולא יחללו והוי חילול דרבים ונילף טמא ששימש מינה דבכרת. ותי' דעדיף למילף מחילול דכתוב גבי חיוב ע"ש. ומיתרצא בזה גם קושייתם דנקיש שימוש לאכילה משום די"ל דגז"ש עדיף מהקישא. וכמו שתי' כעין זה בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) בד"ה חילול דרבים כו' ועיין שם מהרש"ל ומהרש"א ז"ל:

וכתבו עוד דמהאי ולא יחללו דוינזרו ליכא למילף כלל חדא מחבריה כיון דבכללו איכא כל הני שימוש טומאה וזרות ואכילה בטומאה ונותר. וזר במיתה. וטומאה ונותר בכרת א"כ לא ידעינן טמא ששימש למאן נקיש ולתנא דבי ר"י לא א"ש. ולפי מש"כ לעיל דשיטת תלמודין ס"ל דעיקר קרא אתי לשימוש בטומאה ואכילה בטומאה עיקרו מקרא שאחריו. וכן זר לא שמעינן אלא מיתורא דבני ישראל בלא"ה א"ש דלא ילפינן מינייהו וא"ש בזה הא דיליף בע"מ ששימש מטמא ששימש וטמא ששימש גופא ילפינן מתרומה ואמאי לא יליף מזר דכ' ביה מיתה בגופיה ולפי הנ"ל ניחא ועל תי' שכ' דלא ידעינן למאן נקיש ג"כ קשה למה לן למילף טמא ששימש מתרומה נקיש לזרות דהוי פסול הגוף מפסול הגוף:

שם בא"ד ועוד קשה אדנפקא בע"מ חילול חילול מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים עכ"ל. קושיא זו אינה מובנת כלל דהא פריך הש"ס התם בסנהדרין נילף מנותר דבכרת ומשני דפסול הגוף מפסול הגוף עדיף גם מה שכ' דהוי חילול דרבים הא בבע"מ כתיב חילול יחיד ועי' תוס' שם. ועי' צ"ק שכ' לתרץ בשם התוס' ז"ל וגמרא ערוכה היא:

שם בא"ד וקשה לרבינו כו'. הך קושיא ג"כ אזלי לשיטתם כאן דמבני ישראל דכתיב גבי וינזרו דרשינן הכל זר ואכילה בטומאה ולא יחללו קאי אכולהו ונותר נמי בכלל ולא יחללו. וא"כ כי היכי דדרשינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי קדשי עו"ג מכרת דאכילה בטומאה ה"נ דאימעיט נותר. וד' ס' מים קדושים אינו מובן. ולפי מה שכ' התוס' ז"ל בסנהדרין שם דעיקר קרא לאו לנותר אתי א"ש:

שם בא"ד ותימא לי כו'. לשיטתם כאן אין כאן תמיה כ"כ דה"ה אי הוי כתיב הך חילול בלשון יחיד שפיר הוי ילפינן טמא ששימש מזר דהוי פסול הגוף מפסול הגוף והא דילפינן התם מתרומה היינו לתנא דבי ר"י דלא כתיב זרות בקרא דלא יחללו. ובלא"ה ג"כ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דאתי לגלויי אאחרינא וק"ל. ובהכי מיתרצא מאי דאיכא למידק לרבנן דס"ל בסנהדרין שם דבע"מ אינו במיתה אלא באזהרה א"כ נילף טמא ששימש מיניה בגז"ש חילול חילול דג"כ אינו אלא באזהרה. ואע"ג דהוי חילול דרבים מחילול דיחיד מ"מ פסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף כמש"כ התוס' ז"ל שם. אבל לפי הנ"ל ניחא דרבנן ס"ל דזרות נמי כתיבי בקרא דולא יחללו. א"כ ילפינן טמא מזר דהוי חילול דרבים בתרווייהו ושניהם פסול הגוף דעבודה:

שם תוס' בד"ה אתיא בק"ו מבע"מ מיושב שאוכל כו' כתבו לפרש הא דלא יליף אלא מבע"מ וטמא ואונן ולא מאינך פסולי דמתניתין לזה כתבו דכל אינך פסולי כמו מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים. וכן שתויי יין ופ"ר כולן לא מחלי עבודה אלא משום דהוי להו כזרים ושתויי יין יליף ממחו"ב ומחו"ב הוי כזר ע"ש. ודבריהם בשתויי יין צ"ע דגביה כתיב חילול בהדיא כדאיתא לקמן וכי איצטריך למילף ממחו"ב היינו לעבודה שאין חייבים עליה מיתה כדאמרינן לקמן. וצ"ל דכוונתם גם כן הכי דמשתויי יין ליכא למילף כל העבודות ופ"ר אפילו למ"ד דמיחל עבודה היינו משום דאיתקש לשתויי יין. ונראה מדבריהם דפרוע ראש מחלי עבודה אפילו שאין חייבין עליה מיתה. ולכאורה הוי דבר הלמד בגז"ש דשתויי יין גופיה נלמד בגז"ש ממחו"ב. והיכי נילף פ"ר בהיקש משתויי יין הא בעיא דלא איפשיטא לקמן אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש ופלוגתא דאמוראי היא לקמן. וי"ל כיון דילפינן בהקישא עבודות שחייבין עליה מיתה ילפינן נמי כל עבודות בהאי הקישא. ומ"מ דבריהם ז"ל בזה צ"ע דהא הך הקישא דפ"ר לשתויי יין אינה אלא אסמכתא בעלמא וגמרא גמירי דפ"ר במיתה ומיחל עבודה כדאיתא בתענית ובסנהדרין וע"כ גמירי דמיחל כל עבודות ואכתי הוי מצי למילף מינה בק"ו לזר. וי"ל דמהלכה לא גמרינן ומשתויי יין ג"כ בלא"ה ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה לשתויי יין שכן פסול להוראה ג"כ ומיושב לא יליף שכן פסול לעדות ואין זה מספיק דאמאי לא יליף מיושב וחד מהנך כמו מבע"מ וחד מהנך. ויותר נראה דתנא דבי ר"י ס"ל דחילול עבודה דיושב ג"כ לא שמעינן אלא משום דלעמידה בחרתיו ולא לישיבה והוי ליה כזר וכדמשמע לקמן דרבא ס"ל הכי ולא משום דכ' עיכובא גביה דשנה עליו הכתוב. ובאמת צ"ע דהא אשכחן בזר שנה עליו הכתוב דכמה פעמים נאמר בתורה והקריבו כו' הכהנים וזרקו הכהנים וצ"ע בת"כ בזה:

שם בא"ד וצ"ע אמאי לא יליף בק"ו מיושב דאינו במיתה וגם זר אינו במיתה בקבלה ומחללי כש"כ פ"ר דבמיתה דמחללי עכ"ל. נראה מדבריהם דתרתי קשיא להו חדא אמאי לא יליף פ"ר בק"ו מזר דאינו במיתה אלא בד' עבודות ואפ"ה מחיל עבודה כש"כ פ"ר דחייב מיתה בכל עבודות דמחללי וזה צ"ע דמנלן הא דפ"ר חייב מיתה בכל עבודות. ובשתויי יין משמע לקמן דאינו חייב מיתה אלא בד' עבודות וה"ה פ"ר דאיתקש לשתויי יין ואע"ג דלא חשיב להו לקמן במתניתין בפ' בתרא דתנן אין חייבין עליהם לא משום זרות כו' אין מזה ראיה דהני חיובים בכל עבודות דה"נ לא חשיב להו הכא לענין חילול עבודה ותני ושייר כמש"כ התוס' ז"ל במנחות (דף ו') ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' ביאת מקדש ובמשנל"מ ז"ל:

ומה שהקשו נילף בק"ו מיושב ג"כ אין כאן קושיא כ"כ דהכי גמירי הילכתא דחייבין ולא מחלי עבודה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בסנהדרין (דף כ"ב ע"ב) ע"ש. וגם כתבו. דבריהם כאן שלא במקומן דהכא קיימין דלא ילפינן מיושב כמש"כ ז"ל. ולקמן בד' רב משרשיא היה להם להקשות כן. ולפי מה שכ' לקמן דתנא דבי ר"י ס"ל בע"מ ששימש באזהרה הוי מצי לאקשויי נילף פ"ר בק"ו מבע"מ דאינו במיתה דבהאי ק"ו קיימינן השתא אבל לענ"ד אין כאן קושיא כמש"כ:

שם גמרא דף טז מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב אע"ג דאיתניהו מומין שיש באדם וליתניהו גבי בהמה כדאיתא בפ' מומין אלו היינו משום דמום זה לא שייך בבהמה. אבל עיקר פסול מום ישנו גם בבהמה הקרב. ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם דלא מחיל עבודה אלא מום דשייך באדם ובהמה וכמו שביארתי שם בחידושי א"ש בפשיטות:

שם תוס' בד"ה אף אני אביא זר שמוזהר כו'. ומהאי טעמא צריך לקמן בבלתי מהול הילכתא דכל דלא אשכחן אזהרה גביה לא מצינן למילף בק"ו דאיכא למימר טמא בק"צ וכה"ג אונן יוכיח. וק"ק א"כ מאי קאמר לקמן מנלן דמחלי עבודה כיון דשמעינן אזהרה מכל ערל לב וערל כו'