קרן אורה זבחים רנה

שם משנה הפסח והחטאת כו'. הא דקמ"ל הך מילתא דנוהג בכל ד' עבודות בפסח וחטאת לפסול. ה"ה דהוי מצי לאשמעינן בכל הקדשים דבכל ד' עבודות לא עלו לבעלים לשם חובה. אלא דאתי לאשמעינן רבותא דכל ד' עבודות שוין לפסול ג"כ. וכן לענין לשמו ושלא לשמו ה"ה דבשאר קדשים לא עלו לשם חובה וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכן דין מחשבה מעבודה לעבודה כל הקדשים שוין בין לפסול בין שלא לעלות לבעלים כדמוכח לעיל בפלוגתא דר"י ור"ל. והרמב"ם ז"ל כ' לדין מחשבה מעבודה כו' בדיני חטאת לפסולה ול"ד הוא. וכבר כתבתי לעיל דלא ידענא מנלן הא דלשמו ושלא לשמו פוסל ג"כ. ואולי מסברא אמרינן כן דהא בלא"ה סתמא לשמו קאי ואפ"ה אתי שלא לשמו ומפקא מלשמו. ה"ה אם אמר בפירוש לשמו ושלא לשמו. וכדאמר רבא הך סברא בפסחים (דף ס"א) ועי' מה שכ' בריש מכילתין בזה:

שם קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה ומסקנא דבפיגול קאמר אם שחט ע"מ לקבל למחר לא הוי פיגול ויש לדקדק דהא ר"ט קאמר לה דמצינו קבלה קיל מזריקה. והא דלא הוי פיגול במחשב ע"מ לקבל לאו משום קולא הוא. דהא שפיכת שירים והקטר אימורין דקילי אמר חישב ע"מ לשפוך כו' הוי פיגול. והיינו משום דבעינן אכילה דווקא או אדם או מזבח וקבלה לאו אכילה היא. וצ"ל דמ"מ קצת קולא היא דלא דמי לזריקה בפסול פיגול מאיזה טעם שיהיה:

שם דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל כו'. עי' צ"ק ז"ל דקדק למאי איצטריך האי דיקא נמי הא מבואר במתני' דבשלא לשמו איירי. ולפי מה שכ' לעיל דלרבא בשלא לשמו פוסל מעבודה לעבודה אפילו ע"מ לקבל א"כ הא דתנן במתני' שהזבח נפסל בד' עבודות קאי נמי אלשמו ושלא לשמו היינו מעבודה לעבודה שוחט לשמו ע"מ לקבל שלא לשמו. וע"ז פריך הא בברייתא תני דקבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה ומשני רבא דמחשבת שלא לשמו פוסל ע"מ לקבל ובמחשבת פיגול לא פסיל ע"מ לקבל ומייתי ראיה ממתניתין דיש חילוק בין שלא לשמו ובין פיגול דאי דמיין להדדי הוי ליה למיתני שהזבח מתפגל בד' עבודות כיון דאיירי נמי במחשב מעבודה לעבודה. ועיקר דין זה מפיגול ילפינן אלא ש"מ דלא דמיין ולאו מפיגול ילפינן. אלא מסברא הוי כלשמו ושלא לשמו בעבודה אחת או כמו שחישב בשעת זריקה לחוד כמש"כ הרמב"ם ז"ל:

שם תוס' בד"ה בכהן כשר. עי' צ"ק מש"כ ודבריו נפלאים הם וחיוב מיתה ליכא בזר בקבלה אבל להכשירו לא נאמר ולא יאמר:

ע"ב גמרא ושפיכת שירים והקטרת אימורים לא פסלא כו'. והתניא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכת שירים והקטרת אימורים כו'. יש לדקדק היכי ס"ד דשפיכת שירים והקטרת אימורין לא פסלא בהו מחשבה והיינו משום דבעינן דווקא אכילת בשר. א"כ היכי אתיא ליה שפיר החילוק בין זריקה לקבלה הא אם חישב על אכילת בשר בין בקבלה בין בזריקה הוי מחשבה. ואם חישב על אכילת מזבח אפילו זריקה מנלן דפסלא מחשבה כיון דאכתי לא ידע דאכילת מזבח הוי אכילה. ועוד דהא כבר שני הא דא' הריני מקבל ע"מ לשפוך שירים למחר הרי דידע דאכילת מזבח הוי אכילה ומאי קשיא ליה מברייתא זו דמרבי אכילת מזבח. וגם הא גופא דאמר לעיל הא דאמר הריני מקבל לשפוך שירים כו' ג"כ אינו מדוקדק מי הכריחו לזה. ואמאי לא קאמר הריני מקבל לאכול מבשרה למחר כפשטיה דקרא. ובברייתא גופא דאמר מנין לרבות שפיכת שירים כו'. ואמאי לא קאמר מנין לרבות זריקה כו'. וי"ל דאפשטיה דקרא קאי דמיירי בזריקה דכ' המקריב כו' היינו דהמחשבה היתה בשעת זריקה. להכי קאמר מנין לרבות אכילת מזבח היינו שפיכת שירים והקטרת אימורים אבל ס"ד דהמקשן צ"ע קצת:

שם תוס' בד"ה תהי בה כו' תימא הא ר"ל גופא כו'. ונראה ליישב תמיהתם כיון דילפינן פיגול בחטאות הפנימית בזריקתן אע"ג דבדוכתא אחרינא הוא שלא במקום שלמים. ה"ה דהולכתן מפגלת למקום זריקתן. ולא שייך למימר כלום למדנו משלמים כו'. דא"כ זריקה נמי לא תילף אלא וודאי כל חד עבודתו לפי מקומו. אבל בטבילת אצבע דלא אשכחן דכוותה בשלמים שפיר קאמר כלום למדו אלא משלמים. ואע"ג דהולכה לא אשכחן בשלמים ג"כ היינו משום דאפשר לבטלה. אבל כל שא"א לבטלה ס"ל לר"ש ג"כ דעבודה היא ובשמעתין בעינן לאוקמי ברייתא דטבילת אצבע אינה מפגלת כר"ש דאמר הולכה לא פסלא וטבילת אצבע ג"כ בכלל הולכה היא. והקשה המשנל"מ בפי"ז מה' פסה"מ הא ר"ש מודה בדבר שא"א לבטלה וטבילת אצבע א"א לבטלו. ולפי הנ"ל יש ליישב קצת דה"ק כי היכי דס"ל לר"ש בהולכה אע"ג דמעכבא אם שחטה רחוק מן המזבח ועבודה היא ופסולה בזר כדמסקינן לקמן אפילו לר"ש ואפ"ה במחשבה לא פסלי כיון דלאו עבודה תמידית היא. ה"נ טבילת אצבע דליתיה אלא בחטאת הפנימית לא פסלי מחשבה. משא"כ הולכת חטאות הפנימיות דאשכחן עבודת הולכה בכל הזבחים לא הקיל ר"ש אלא במקום שאפשר לבטלה אבל לא בחטאת הפנימית דא"א לבטלה. ומכל זה משמע דטבילת אצבע היינו הולכה. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ז הנ"ל נראה דלאו משום הולכה פסלא בה מחשבה אלא הרי זה כמו שחישב בשעת הזיה ע"ש הלכה ג'. ונפ"מ טובא דאי פסילא משום הולכה אם חישב שלא לשם בעלים לא נפסל ואי הוי כשעת הזיה הוי מחשבה. ולדברי הרמב"ם ז"ל דבש"ב ליכא נפ"מ מ"מ מנלן הא. ובפרט דמשמעותא דשמעתין הוא דמשום הולכה נגעו בה. והיה נראה דיצא לו ז"ל מהא דתני בברייתא טבילת אצבע מפגלת. ובאידך ברייתא לא מפגלת ולא מתפגלת משמע דלהתפגל ג"כ פליגי ולמ"ד דמפגלת ה"ה דמתפגלת. וע"כ היינו משום דהוי בכלל הזיה. ואם חישב בשעת שחיטה או קבלה לטבול אצבעו למחר הוי כמו שחישב להזות למחר דהוי פיגול. ועי' במשנל"מ ז"ל שם בפ' הנ"ל דמיפשיט פשיטא ליה דלכ"ע אינו מתפגל. ולפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל דהוי בכלל הזיה יש מקום לומר דמתפגל. אע"ג דאין זה מוכרח דהא אכתי ליכא אכילת מזבח. מ"מ יפלא בעיני על מפרשי דבריו ז"ל שלא הרגישו בזה. ועי' משנל"מ ז"ל פ' י"א מה' הנ"ל:

ואיכא למידק עוד בשמעתין דמשמע דר"ל לא מודה בטבילת אצבע לפגל משום דכלום למדו פיגול אלא משלמים. א"כ אמאי מפרש ר"ל במנחות (דף ט"ז ע"ב) הילוך דמתן כלי ואמאי חשיבא עבודה לפגל הא בשלמים ליכא הולכה זו וכלום למדו אלא משלמים. ולדידן הוי איפכא דטבילת אצבע הוי עבודה לפגל אע"ג דליכא בשלמים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ' הנ"ל והילוך דמתן כלי משמע דס"ל דלא חשיבא עבודה לפגל כדמוכח מדבריו ז"ל בפי"ג שם וכמש"כ המשנל"מ ז"ל שם וגם זה צ"ע. ונהי דלדידן איכא למימר דהילוך דמתן כלי לא חשיבא עבודה דהילוך זה וודאי אין בו צורך דיכול לסמוך הכלים להדדי והוי הולכה שלא ברגל. אבל הולכת הדם למזבח אע"ג דאפשר ג"כ לבטלה מ"מ אין דרך לשחוט סמוך למזבח כ"כ. אבל לר"ל צ"ע דטבילת אצבע דא"א לבטלה לאו עבודה היא לפגל. והילוך דמתן כלי במנחות הוי עבודה. וי"ל דגם הילוך דמתן כלי כיון דאשכחן הילוך בשלמים ילפינן מיניה כל הילוך דשאר קרבנות דהוי עבודה וכמש"כ לעיל לענין הולכת חטאות הפנימיות:

דף יד רש"י בד"ה שאי אפשר לבטלה דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל כו'. לכאורה מהאי טעמא דלאו אורח ארעא לא מיפסיל בדיעבד. וכדאמרינן לקמן בפ' קדשי קדשים דשלמים ששחטן בהיכל כשרים ובשלמים איכא למימר יותר לאו אורח ארעא מחטאת. וכיון דבדיעבד כשר אכתי הוי אפשר לבטלה. אבל לא ידענא אמאי לא פי' דחטאת פסול בהיכל דלאו צפון הוא. ולא שייך למימר בזה שלא יהיה טפל חמור מן העיקר. וכן משמע מהא דאמרינן שלמים ששחטן בהיכל כשר. משמע דחטאת פסול משום דבעינן דווקא צפון ועי' תוס' לקמן (דף ס"ג) בד"ה שכן מצינו כו'. ועוד יתבאר בזה לקמן בס"ד:

שם תוס' בד"ה מודה היה לפסול כו' מכאן מתרצים כו' ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דמה ענין זה לזה. בשלמא לר"ש דאמר דליכא פיגול כלל בחטאת פנימי דלא יליף משלמים אלא חיצונים כמותה שפיר איכא למילף עכ"פ לפסול בק"ו משלא לשמו כדמסיק. אבל לר' יוסי דמודה דאיכא פיגול גם בפנימיות אלא דיליף מקרא דכאשר יורם דאינו מחשב אלא מחוץ לחוץ או מפנים לפנים. והיכי שייך בהא למילף בק"ו משלא לשמו דהוי באותה עבודה עצמה למחשבה מחוץ לפנים בפיגול ואפילו מש"ב דהוי מעבודה לעבודה ג"כ ליכא למילף דהא בשלמים הכל במקום אחד הוא. ומנלן למילף פסול בשני מקומות מחוץ לפנים או מפנים לחוץ. ויותר נראה דלמאי דאיפסיק הילכתא דאין מחשבין מחוץ לפנים או איפכא וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הא דקי"ל דמחשבין מעבודה לעבודה וילפינן מפיגול ה"נ דווקא מחוץ לחוץ אבל לא מחוץ לפנים דומיא דפיגול. ומנלן למימר דהקישא דפר כהן משיח לשלמים שיהיה מעשיו ומחשבותיו במקום אחד מיירי דווקא בפיגול ולא בכל מחשבות הפוסלות אם חישב מעבודה לעבודה ואפילו נאמר דבש"ק וש"ב אם שחט חטאת הפנימי ע"מ לזרוק דמי כמו שחישב בשעת זריקה עצמה כמש"כ בד' הרמב"ם ז"ל לעיל אבל חוץ למקומו נראה דחד דינא ליה