קרן אורה זבחים רנד

שם לענין מצות דווקא דמאיזה טעם נחלק בזה בין מצות לקדשים כיון דשוין הם בדין דיחוי. אלא הפשיטות הוא בכל דוכתי דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ואיפשיטא נמי בעיא דעלתה בו תמרה וכן בעיא דלולב מאשירה שביטלה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי בשום דוכתי. ומה שכ' הרמב"ם ז"ל בה' לולב דאפילו מאשירה שביטלה פסול. הוא מטעם דמאיס וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם:

והשתא ניחא נמי מה שדקדקתי מנלן לר"י דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי די"ל דר' יוחנן ס"ל דדיחוי מעיקרו לא קיל מנראה ונדחה. וכל שנדחה דחוי הוא לעולם בין מעיקרו ובין אחר שנראה. ובמצות ס"ל דאין דיחוי לא במעיקרו ולא בנראה ונדחה כדדייקינן שם בסוכה דאין דיחוי. וי"ל עוד דס"ל לר' יוחנן דדיחוי מעיקרו גרע מנראה ונדחה כיון דלא היה ראוי מתחילתו וסתמא דתלמודא בסוכה ולקמן (דף נ"ט) ס"ל איפכא דנראה ונדחה גרע. ובזה יש לישב קצת לשון הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג מה' פסהמ"ק דנראה ונדחה לא הוי דיחוי בבע"ח. ואח"כ כתב דיחוי מעיקרו ג"כ לא הוי דיחוי. דלכאורה לא איצטריך לאשמעינן כיון דאין בע"ח נדחין. אפילו בנראה ונדחה וכן דקדק הלח"מ ז"ל שם. ולפי הנ"ל ניחא דלאו כש"כ הוא ואיצטריך לאשמעינן הא לחוד והא לחוד. ובפ"י מהל' שגגות גבי עשיר שהפריש קן לא כתב אלא טעמא דהוי דיחוי מעיקרו ולא הזכיר משום דהוי בע"ח. משום דבדיחוי מעיקרו בכל מקום לא הוי דיחוי אפילו דלאו בע"ח ולא איצטריך לטעמא דבע"ח. ובפ"ב מה' שגגות ובפ"ג מה' פסהמ"ק שכ' גם בבע"ח דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי קמ"ל דלא נימא דדיחוי מעיקרו גרע כנ"ל אליבא דר"י. ולא יקשה לזה אלא לשונו בפט"ו מה' מעה"ק בבהמת השותפין שכ' ה"ז קדישה וקרבה אע"פ שמתחילתה דחוי היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דיחוי. ואע"פ שהיא קדושת דמים הואיל והיא בע"ח אין בע"ח נדחין עכ"ל. וזה קשה כיון דכבר כתב דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי למה כתב עוד הואיל והיא בע"ח כו'. הא דיחוי מעיקרו אפילו אי לאו בע"ח לא הוי דיחוי. ומש"כ הלח"מ ז"ל דבקדושת דמים מספקא ליה אי יש דיחוי מעיקרו. כבר כתבתי דלא משמע הכי בשמעתין. וגם לשון אע"פ שהיא קדושת דמים אינו מדוקדק כמו שכ' מפרשי דבריו ז"ל שם והיה נראה דהוא ז"ל מפרש קדושת דמים מדחה היינו דזה גופא הוי דיחוי כיון דלא הוקדש אלא לדמיו איך יחול עליו אח"כ קדושת הגוף מאיליו. להכי כתב שהיא בע"ח ובבע"ח קי"ל דמיגו דקדוש לדמיו נחתא ליה קדושת הגוף. ונהי דבתחילת הקדישו לא היה עליו אלא קדושת דמים מ"מ אח"כ כשנראה להקרבה נחתא ליה קדושת הגוף והוא בעצמו קרב. ועדיין אין זה מספיק ועוד צ"ע:

והקשו עוד מפרשי דבריו מהא דמפריש נקבה לפסחו שפ' דיביא בדמיה שלמים אלמא דיש דיחוי. ותי' דהתם דחיה בידים וכמו שכ' התוס' ז"ל דרב נמי מודה בהא. ולדידי אכתי קשה דמה בין מפריש נקבה לפסחו למפריש קן לכבשתו ואמאי לא חשיב התם דחיה בידים דהא קן לעשיר אינו ראוי כמו נקבה לפסחו. ונראה דס"ל דנקבה לפסחו שאני דהא דחזיא לשלמים הוא משום דמותר הפסח הוא ולא עדיף מפסח עצמו דלא חזי ליה אלא דמיו וה"ה דלמותרו ג"כ לא חזי אלא דמיו. ועי' בחי' תמורה (דף כ' וכ"א) מש"כ בזה:

ומש"כ לעיל ליישב דרבא ס"ל כר"י דבע"ח אין נדחין. והא דמסייע לר"י באכל חלב כו' היינו משום דחטא בדתו שאני. אכתי קשיא מהא דלקמן פ' התערובות (דף ע"ג ע"ב) משמע דרבא ס"ל כמ"ד בע"ח נדחים ושם יתבאר יותר בס"ד אם יזכני ה':

שם תוס' בד"ה הכא קרבן אידחי כו'. והא דמשמע איפכא בהוריות גבי נשיאות מהו שתפסיק כו' דמיבעי לן התם אכל חצי זית עד שלא נתמנה ונתמנה ועבר וחזר ואכל חצי זית מהו שתפסיק ולא יצטרף חצי הראשון דהא נדחה בנתיים לקרבן אחר אי לא. וקאמר תיפשוט מהא דאמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן כו' הואיל ונדחה ידחה. ומשני חוטא לאו בר אתויי קרבן נשיא בר אתויי קרבן. א"כ שמעינן לכאורה איפכא דהא דגברא לא חזי הוי דיחוי יותר מהא דקרבן אידחי. ותי' דהתם לא אידחי קרבן ג"כ דנשיא ג"כ חייב אם אכל חלב ומש"ה חוטא דלא חזי גברא ולאו בר קרבן הוא גרע. אבל בהורו ב"ד דאידחי קרבן לגמרי וודאי דהוה דיחוי יותר מחוטא בדתו דגברא לא חזי. והרמב"ם ז"ל בסוף ה' שגגות כתב להך בעיא דנשיאות מהו שתפסיק כו'. ולכאורה קשה כיון דהוא ז"ל פסק אפי' בחוטא בדתו דלא הוי דיחוי כש"כ נשיאות דאינו מפסיק ומדחה. ונראה דאין כאן קושיא דהש"ס מדמי התם הכי כי היכי דחזינן דחוטא דלא חזי לקרבן מדחה הקרבן שהופרש. ה"נ נשיאות דלא חזי להאי קרבן הפסוק בין חצי זית הראשון לשני כיון דבנתיים היה זמן פטור. ודחי דחוטא בדתו הוי דיחוי יותר דלאו בר קרבן הוא. אבל איפכא ליכא למידק אם הכא בחוטא לא נדחה הקרבן התם נמי לא תפסיק הנשיאות דשאני הכא דילפינן ממום עובר דאין בע"ח נדחין. ונהי דדחוי היה בשעת החטא לאחר שחזר בו חזר גם הקרבן להכשירו. אבל הכי נמי דמפסקת בכה"ג אם אכל חצי זית וחטא וחזר בו וחזר ואכל חצי זית דאין מצטרף וכמו שכ' שם בחידו' הוריות. ואחרי העיון גם זה אינו מוכרח די"ל דווקא בנשיא דנדחה לחיוב אחר הוא דמיבעי לן מהו שתפסיק באמצע אכילת הכזית שלא להצטרף כיון דעבר עליו זמן פטור אבל חוטא דלאו בר חיובא הוא כלל וכן אם נשתטה בין חצי לחצי י"ל דאינו מפסיק ועי' מה שכ' שם וצ"ע. ובזה א"ש נמי הא דבעי למיפשט מהא דר"י אע"ג דלא קי"ל כוותיה. וכמו שכ' לעיל דרבא ג"כ לא ס"ל כר"י ולפי הנ"ל ניחא. ובלא"ה ג"כ א"ש לפי מה שכ' לעיל דרבא ס"ל דהך דחטא בדתו דכ"ע מודו דהוי דיחוי כדמוכח ממתני' דקדשי מזבח כו' ודו"ק:

שם בא"ד ור"ת פי' איפכא כו' אבל הכא אפי' קרבן אידחי כו' ופטור הוא לכ"ע עכ"ל. משמע דההוא סבא ס"ל דבחוטא ושוטה לכ"ע הוי דיחוי. ולא מצאתי טעם לזה כיון דס"ל אין בע"ח נדחין וילפינן ממום עובר דחוזר לכשרותו. א"כ אפילו נדחה הקרבן מפני שהוא חוטא או שוטה כי חזר בו וחזר עליו החיוב להביא חטאת אמאי לא יוכשר זה שהופרש. אם לא כמו שצדדתי בחידו' הוריות שם דהוא עצמו ג"כ נדחה מחיובו הראשון כיון שעבר עליו זמן פטור. אבל אין זה נראה וכמש"כ שם וכן אמרינן להדיא בכריתות (דף ז') נהי דקרבן אידחי גברא בר כפרה הוא ועי' רש"י שם. אלא דשיטת התוס' ז"ל הוא לחלק בדיחוין גם לדידן. וכמו שכ' לענין מפריש נקבה לפסחו ויש דיחוי דמודה בה רב ה"נ י"ל דדיחוי גדול הוא וכ"ע מודו בה. ופשטא דשמעתא נראה יותר כפירש"י ז"ל דע"כ ס"ד דר' ירמיה דדיחוי דהורו ב"ד קיל הוא. מדמיבעי ליה מה אמר בה ר"י ואמר ליה ההוא סבא דאדרבא דיחוי גדול הוא. ובהא פתח ר' יוחנן ודרך לפתוח בגדול יותר. ואח"כ אשמע לן הקל כדרך השמועה לא זו אף זו. אבל לפי' ר"ת הוי זו ואין צ"ל זו דפתח בקל וסיים בחמור ועוד דמ"ט דקאמר הש"ס משמע דטעמא דסבא אתי לאשמעינן. ולפי' ר"ת היינו נמי טעמא דר' ירמיה דמיבעי ליה בהורו ב"ד משום דקל הוא ודו"ק:

שם תוס' בד"ה בן עזאי כו' תימא ובן עזאי אי דריש אותה כו'. עי' צ"ק שכ' דבאמת לא דריש אותה אלא דיליף אשם דכשר שלא לשמו מהא דאיתקש מנחה לחטאת ואשם. ול"נ דאפילו דריש אותה לא קשיא דע"כ ליכא למימר דאותה הוי מיעוט גמור דאין פסול שלא לשמו אלא חטאת דהא אשכחן פסח דפסול ג"כ אלא אתי למעוטי איזה מין מהמזבח ולבן עזאי דדריש ק"ו ס"ל דאותה מסתבר יותר למעוטי אשם אבל לא עולה דאיכא ק"ו וק"ל:

שם תוס' בד"ה מה הצד תימא ולר"א כו'. ולפי הנ"ל יש לומר דר"א נמי מודה למיעוטא דאותה ומסתבר ליה למעוטי עולה דלא אתיא אלא מק"ו אבל לא אשם דאתי מהקישא דחטאת. וכ"ת א"כ מאי פריך לעיל אותה דדמה למעלה ג"כ לאו דווקא. ומאי קושיא כיון דר"א נמי דריש לאותה למיעוט. א"כ לענין שלא לשמו דאיכא למעוטי עולה לא ממעטינן אשם. אבל בדמו למעלה דליכא למעוטי מילי אחריתי ע"כ לא מיעט אלא אשם. לזה י"ל דלמאי דס"ד לעיל דר"א יליף אשם בק"ו דפסול שלא לשמו. ע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל מיעוטא דאותה דאי ס"ל דמיעט איזה זבח היינו עולה אשם נמי אימעיט דמאי אולמיה דאשם מעולה כיון דבתרווייהו איכא ק"ו. אבל למסקנא דאשם יליף ר"א מהקישא שפיר איכא למימר דמודה ר"א דחד זיבחא ממעטינן מאותה והיינו עולה ודו"ק. וי"ל עוד דר"א דריש קרא דמוצא שפתיך דכל שבא בנדר ונדבה מייתי ולא מרצה כדאיתא בריש מכילתין:

דף יג גמרא ואיבעית אימא צד כרת נמי פריך. משמע קצת דמכח הך פירכא דאשם נמי ליתי הוכרח לומר דצד כרת פריך. וא"כ כיון דבעולה גמרא גמירי ליה דפסול שלא לשמו ליהדר וליתי אשם במה הצד מכולהו דהשתא ליכא למיפרך שכן צד כרת דהאיכא עולה. ופירכא זו שכן ישנן בציבור משמע דלא חשיב ליה פירכא. וי"ל כיון דעולה גמרא גמירי ליה אין דנין מהלכה ועוד די"ל כנ"ל דאותה דריש למעוטי אשם. ובלא"ה אינו מוכרח לומר דלא ס"ל פירכא דשכן ישנו בציבור אלא דלא ניחא ליה לומר דצד כרת לא פריך משום דהוי פירכא גמורה להכי קאמר דגמרא גמירי לה וק"ל: