קרן אורה זבחים רנו

עם חוץ לזמנו ובעינן שיהיה מעשיו ומחשבותיו במקום אחד. ואע"ג דר' יוסי אמר דבריו בחוץ לזמנו היינו דמ"מ פסול הוא מדרבנן כדאשכחן פסול דרבנן בחצי מתיר. אבל פסול דאורייתא מנלן:

שם גמרא פסח וחטאת בבמה לא קרבו. עי' צ"ק ז"ל שדקדק הא לר"ש פסח קרב בבמה גדולה ע"ש. ומה אעשה אם דבריו ז"ל אינם מובנים לי אטו לר"ש לחוד הוא דקרב פסח בבמה גדולה הא כ"ע מודו בזה ומקרא מלא הוא בפסח גלגל. ור"ש אתי למעוטי דלא קרב בבמה גדולה אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן עי' בסוף מכילתין אבל מה ענין במה גדולה לכאן בבמה גדולה תרווייהו איכא שלא לשמן וחוץ למקומו. והכא פרכינן דאיכא חומר בשלא לשמו דנוהג בבמה קטנה וחוץ למקומו אין שם. וע"ז משני שפיר דפסול שלא לשמו לא אשכחן ג"כ בבמה קטנה דפסח וחטאת בבמה קטנה לא קרבו ולא אשכחן חומרא בשלא לשמו מחוץ למקומו וזה פשוט:

שם ואיבעית אימא הקישא הוא כו'. אע"ג דהוי דבר הלמד בק"ו חוץ לזמנו משלא לשמו ולא לכ"ע חוזר ומלמד בהיקש כדאיתא לקמן בפ' איזהו. להכי קאמר הכא תרתי שינויא או משום דהקישא הוא. ולמ"ד אין מלמד בהיקש ילפינן משלא לשמו בק"ו. ובמה לאו פירכא הוא דחטאת ליכא בבמה אפילו דנזיר:

שם תוס' בד"ה ומה שלא לשמן תימא מה שלא לשמן דנוהג בד' עבודות כו' וכה"ג כו'. עי' בד' הגאון דפפאלץ ונכון הוא. אלא דא"כ לא הוו צריכי להביא ראיה מלעיל הא בשמעתין גופא פרכינן הכי מה שלא לשמו שכן נוהג בבמה. ותי' דאי הוי פריך הכי הוי יליף מש"ב דאינו אלא ע"מ לזרוק. וכי פרכת מה לש"ב שכן פוסל בזביחה לחוד גבי פסח או בכל הקדשים בזריקה לחוד. משא"כ בחוץ דלא מצינו גביה דפסיל בעבודה אחת. וי"ל דשלא לשמן יוכיח. ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל איזהו יוכיח הוא זה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן לש"ק וש"ב דפוסלין בזריקה לחוד. וכן מצינו בזביחה גבי פסח דפסלי תרווייהו דאטו משום דשלא לשמו חמיר יותר ונוהג בכל ד' עבודות נעשה ממנו יוכיח על החומר שיש בשניהם. ונראה ליישב קושיתם דהכא לר"ל קיימינן דס"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן בק"ו מחוץ לזמנו ומקומו משום דחוץ לזמנו ומקומו ג"כ נוהג בכל ד' עבודות היינו מחשבה דידהו שחט או קיבל והלך ע"מ לאכול למחר או חוץ למקומו אכילת מזבח או אכילת אדם. והא דלא מיפסיל גבייהו אם שחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו דלאו מחשבה היא כיון דמעשיו סותרים מחשבתו דשוחט הוא השתא בזמנו ובמקומו. וכש"כ לר"ש דאיכא מ"ד אליביה דבשלא לשמו ג"כ לא פסיל אם ניכרת מתוך מעשיו שלא כמחשבתו. ואפילו למ"ד דמחשבה דמינכרא פוסלת ג"כ מ"מ מחשבה כי הא דשוחט ומחשב למחר לאו מחשבה היא ודו"ק:

שם תוס' בד"ה תוך עזרה כו' או ע"ג דף ועדיף מאויר כו' פי' דהשחיטה כשירה מצד עצמה אע"ג ששחטו ע"ג דף ועדיף מאויר דפסלינן לקמן ולהכי ירדו מחמת פסול שאירע בהן. א"נ דשחיטה על הדף ג"כ פסולה כמו אויר והתם מיירי ששוחט על הריצפה ואח"כ נתן על הדף דהשתא ירדו ולא כן הבינו המפרשים ז"ל ול"נ כמש"כ. וע"ז הקשו עוד מהא דאיבעי לן ירדו מהו שיעלו. ולר' יהודה כל הפסולים עלו תחילה כששחט על הריצפה ועל הדף ירדו ומ"מ קי"ל דפסולין לא יעלו ועי' בריש מעילה בזה. לזה כתבו ועוד י"ל דמודה ר"י בדמים והדם לא עלה על הריצפה והוי ירוד מתחילה כן נראה פשיטות דבריהם ז"ל. אבל עכ"ז אינן מובנים דבאמת אין חילוק בין ירודים מתחילתן לאם עלו וירדו. ובאם משלה בהם האור הוא דאמרינן אם ירדו יעלו. גם מה שתי' דמודה ר"י בדמים ג"כ אינו מספיק דאכתי תיקשי היכי משכחת לה פסול מחשבה בעולה לר"י כיון דהאברים כעלוין דמו אם חישב להקטירן למחר אין זה מחשבה. וכדפריך הש"ס לקמן (דף פ"ז) על עולת העוף למ"ד אויר מזבח כמזבח דמי ע"כ הגה"ה זו צ"ע. ולקמן (דף פ"ד) הקשו התוס' ז"ל בקצרה קושיא זו לר"י היכי משכחת לה פסול פיגול ונותר וטמא. ותירץ שהיה דבר מפסיק בין אברים לרצפה ע"ש:

וממה שכ' ותו דלשון אם עלו דנקט היינו לדינא קודם דאתי דוד ושלמה וקידשו הריצפה. נראה קצת דעיקר קושיתם על לשון אם עלו כו'. וכן אם ירדו לא יעלו ולר"י כולן עלוים הם ולמה תנינן אם עלו לא ירדו. ותי' דמיירי שירדו תחילה על הדף. ולזה הקשו הא מיבעי להו ירדו מהו שיעלו משמע דהא דאם עלו היינו תחילת עלייתן. וכבר עמדו המפרשים ז"ל על ד' הג"ה זו. ומה שכ' דדוד קדיש רצפה ג"כ שלא בדקדוק הוא ושלמה הוא דקדיש:

שם גמרא בעי מיניה מרב חסדא הולכה בזר מהו. צריך לדקדק בסברתו של ר"ש דמיבעי ליה בהולכה בזר וכי לא קים ליה קרא דלעיל והקריבו זו קבלת הדם ואפקיה בלשון הולכה דלא תיפקא מכלל קבלה ואי לא קים ליה הך דרשא א"כ פסול מחשבה בהולכה מנלן דהאיכא למיפרך מה לשאר עבודות שאי אפשר לבטלן כדאיתא בריש מכילתין. וביומא (דף מ"ט) איבעי להו שמאל מהו בהולכה וכ' התוס' ז"ל התם אע"ג דכתיב והקריבו מקבלה ואילך כו' והולכה בכלל קבלה ס"ד למילף מיוה"כ דהותר שמאל להולכה כדתנן את הכף בשמאלו ע"ש. אבל הכא מאי איכא למימר הא לא אשכחן זר שהותר בהולכה בפירוש בשום מקום. וצ"ל דהני תרתי בעיא אהדדי שייכי כיון דאשכחן הולכה בשמאל דכשירה ולא דמי לקבלה מהאי טעמא נימא דלענין זר ג"כ חלוקה היא מקבלה ולא דרשינן להאי דרשא דוהקריבו כו' דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה ולא כתב כהונה אלא בקבלה לחוד. ולפ"ז מיבעי ליה אפילו הולכה שא"א לבטלה כדאשכחן בשמאל דכשר אפילו הולכה שא"א לבטלה כמו הולכת הכף לפני ולפנים דא"א לבטלה. אבל אכתי קשה כנ"ל א"כ מחשבה מנלן דפסלא בהולכה כיון דנפקא מכלל קבלה לזר ולשמאל. וע"כ צ"ל דר"ש ורב חסדא דפשיט ליה דהולכה כשירה בזר ס"ל דפסול מחשבה בהולכה ילפינן במה הצד משחיטה וקבלה וזריקה ולא ס"ל הך פירכא שכן אפשר לבטלה:

וקשיא עוד אמאי לא איפשיט להו ממתני' דחגיגה הדינין והעבודות כו' יש להם על מה שיסמכו. וע"כ לא איצטריך אלא לאשמעינן דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה וכדמפרשינן התם בגמרא ואי זר כשר מתניתין מאי אתי לאשמעינן. ורש"י ז"ל פי' שם בחגיגה דהא דאיצטריך לאשמעינן הולכה היינו משום דאפשר לבטלה ע"ש. וא"כ י"ל דהא דר"ש מיבעי ליה ורב חסדא דפשיט ליה דכשירה הוא ג"כ מהאי טעמא דאפשר לבטלה. ולא מיבעי להו אלא היכא דאפשר לבטלה. אבל הולכה שא"א לבטלה מודו דהוי עבודה לכל מילי לכהונה ולמחשבה דילפינן במה מצינו מקבלה. והולכה כי האי אתי מתניתין דחגיגה לאשמעינן דבכלל עבודות הוא לכל דבר ויש להם על מה שיסמכו אע"ג דלא כתיבי בהדיא. אלא א"כ הדק"ל מנלן דהולכה שאפשר לבטלה פוסלת בה מחשבה דמקרא דוהקריבו ליכא למילף דהא לכהונה לאו בכלל קבלה היא. ובמה מצינו משחיטה וזריקה ליכא למילף דמה להנך שכן א"א לבטלה. ע"כ נראה יותר כמש"כ דבכל הולכה ס"ל לרב חסדא דכשירה בזר מדאשכחן שמאל דכשר בהולכה. אלמא דלא כתיבא כהונה גביה ולהכי בזר נמי כשירה. אבל לענין מחשבה ילפינן משחיטה דכשירה בזר ואפ"ה פוסלת בה מחשבה ה"נ הולכה. ולא ס"ל לחלק בין אפשר לבטלה אי לא. וה"נ משמע מהא דאיפריך רב חסדא בתיובתא מברייתא דזר פסול בקבלה והולכה וזריקה. ואי נימא דמודה ר"ח בהולכה שא"א לבטלה א"כ מאי תיובתא לוקים ברייתא בהולכה שא"א לבטלה דומיא דקבלה וזריקה:

אבל רבה ורב יוסף דאמרי דהולכה בזר הוי פלוגתא דר"ש ורבנן ולר"ש כשירה בזר כיון דאפשר לבטלה. וודאי נראה דדווקא בהולכה שאפשר לבטלה הוא דאמר ר"ש דכשירה בזר. אבל הולכה שא"א לבטלה לר"ש ג"כ פסול בזר כי היכי דמודה לענין מחשבה. ויליף פסול זרות במה מצינו מקבלה וזריקה שהן עבודות וזר פסול בהם ה"ה הולכה שא"א לבטלה ולקמן יתבאר עוד:

ע"ב תוס' בד"ה שיכור כו'. עי' בחידושי בכורות שם מה שכ' בזה:

שם תוס' בד"ה והא שחיטה כו'. עי' מה שהקשו לפירש"י ז"ל דלרבנן ליכא פירכא דמקרא ילפי מקבלה ואילך מצות כהונה. ובלא"ה לשון רש"י ז"ל אינו מדוקדק שכ' וליכא למיפשט דמשום דס"ל דהולכה א"א לבטלה כו' ומי אומר כן דלרבנן א"א לבטלה אלא דלרבנן מה שאפשר לבטלה אינו מגרע כח עבודתה ואין חילוק אי אפשר לבטלה אי לא. ופי' ז"ל דלר"ש פריך הא לא תלי בהא כו'. וגם בזה יש לדקדק דע"כ הא דשחיטה כשירה בזר לר"ש היא ג"כ מקרא דוסמך ושחט מה סמיכה בזרים כו' כדאיתא במנחות (דף י"ט) אליבא דר"ש. ומאי פריך לר"ש ג"כ מהא דהולכה לא חשיבא ליה עבודה כיון שיכול לבטלה דסברא בעלמא היא. והיכי מכריח מדשחיטה כשירה בזר דלאו בהא דאפשר לבטלה תלוי. ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא קצת דהכי פריך הא דאמרת דלר"ש הולכה שאפשר לבטלה כשירה בזר אבל הולכה שא"א לבטלה פסולה בזר. ומנלן הא כיון דר"ש לא ס"ל הא דאפקיה רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא