קרן אורה זבחים רנג

מדבריהם דהך סברא דנראית ממילא מהני אפילו בנראה ונדחה וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על דבריהם אלו:

שם גמרא אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. וכ' התוס' ז"ל הכא דדווקא נקט הפריש תחילה דהוי נראה ונדחה. אבל אם הפריש אחר שהמיר כי חזר בו כשר. דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי היכא דבידו לתקן. וכבר כתבתי דבקדושין כ' התוס' ז"ל דהוי דיחוי מעיקרא ונקט הכי אגב נשחטה ע"ש. ולי היה נראה דאם הפריש בשעת המרתו גרע ואפי' מ"ד אין בע"ח נידחין זה דיחוי הוא דתחילת הפרשתו באיסור הוא. ולא דמי לשאר דיחוין שנדחה מחמת איזה חסרון בעלמא כמו בע"מ עובר. אבל זה שנדחה מחמת איסור ואינו ראוי לא הוא ולא דמיו לכ"ע אינו חוזר להכשרו עוד אפי' חזר בו דאיסורו להיכן אזיל. אבל אם הפרישו בכשרות ע"מ המרתו אח"כ לא חשיב אלא דיחוי בעלמא. ובחולין (דף ה' ע"ב) הקשו התוס' ז"ל בד"ה אינו שב כו' למה לי קרא בלא"ה תועבה. ותי' דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה דהשתא לאו רשע הוא. אלא כיון דבשעת החטא לא היה שב כו'. וכ' מהר"ם שם דה"ה בקרא דמכם להוציא את החוטא לכל התורה צ"ל ג"כ דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה. והרי קרא דמכם איירי בעולה דדורון הוא. ואפ"ה אם הפרישו כשהוא חוטא פסול להקרבה וה"נ בחטאת וד' מהר"ם ז"ל מוכרחים דאי בעולה כי חזר בתשובה כשירה. א"כ מאי פריך התם תרי קראי למה בעולה ובחטאת כיון דלאו דין אחד להם. דחטאת אפילו חזר בתשובה פסולה. ועולה כי חזר בתשובה כשירה. אלא ע"כ צ"ל כד' מהר"ם ז"ל אלמא דכל דהפרישו בעודו בחטאו אימעיט מקרא דמכם דפסול לעולם אפילו לאחר שחזר בו. אלא די"ל דעולת נדבה שאני דעיקר החיוב הוא שעת נדבתו וכיון שהתנדב כשהוא חוטא אין מקבלין אותו ממנו לעולם. אבל חטאת דחיובו הוא על החטא והחטא היה בכשרותו אפי' הפריש כשהוא חוטא מ"מ כי חזר בו יכול להביאו דהא החיוב מוטל עליו עדיין וא"כ איצטריך לטעמא דדיחוי. שוב ראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"ג מה' שגגות שהאריך בזה ולא הביא ד' מהר"ם ז"ל. ומ"מ ד' מהר"ם ז"ל אינם מובנים שכ' דהתם נמי מיירי שחזר בתשובה מאותה עבירה שמביא עליו הקרבן. והא בעולת נדבה מיירי. ואי חזר בתשובה פשיטא שמקבלין עתה ממנו ואם כבר הפריש מאי אהני תשובתו מאותה עבירה כיון דהוי מומר לכל התורה ועי' במשל"מ ז"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק בהא דלא כר"י משום דפסק כרב ביומא דס"ל דבע"ח אין נידחין. וכ' הכ"מ בה' מעה"ק דפסק כרב אע"ג דבכל דוכתי קי"ל כר"י לגבי רב. מ"מ הא רבא אמר התם דמתניתין דיקא כוותיה דרב משמע דרבא נמי ס"ל כרב דבע"ח אין נידחין. ויש לדקדק בזה דבפ' נגמר הדין מייתי רב יוסף סייעתא לד' ר"י בהא ממתניתין גבי עיר הנידחת קדשי מזבח ימותו. והא כיון דאיקטילו הוי להו כפרה ואמאי ימותו אלא ש"מ הואיל ואידחו אידחו. ודחי אביי התם מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה והוי כעומדין ברשען. ואמר ליה רבא מי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו נהרג הוי ליה כפרה. והכי מסיק רבא התם דהרוגי ב"ד ג"כ הוי להו כפרה. ומיתה וקבורה בעינן. וטעמא דמתניתין הואיל ואידחו אידחו. וכמו שפירש"י ז"ל שם. אלמא דרבא גופא ס"ל דבע"ח נדחין אע"ג דדיקא מתניתין כוותיה דרב. וי"ל דרב יוסף ורבא דמייתי סייעתא מקדשי עיר הנידחת ס"ל ע"כ דהאי דיחוי חמור מכל הדיחויין דבכל הדיחויין חזי לדמיו וזה אפילו לדמיו לא חזי. והיינו משום דנדחה בחטאו מכל קרבן להכי נדחה הוא וגם דמיו. וגבי דיחוי זה ס"ל דלכ"ע הוי דיחוי. והא דפסק הרמב"ם דלא כר"י גם בהא היינו משום דסתמא דהש"ס מדמי להאי דיחוי עם דיחוי דנשתטה. אלמא דלא יצא דיחוי זה מכלל כל הדיחוין. וכי היכי דקי"ל בכל הדיחוין אין בע"ח נדחין ה"נ בהא לא קי"ל בהא כר"י ועי' תוס' ז"ל שם בד"ה הואיל ונידחו כו' קצת תימא גבי חטא או נשתטה לא יועיל בו רעיה כמו בעיר הנידחת וידחו אפילו דמים עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם דבנשתטה אמאי ידחו דמיו כיון דלא נדחה מחמת רשעו אלא מחמת שטותו ולא חזי לכפרה מ"מ דמיו ילכו לנדבה דדמיו לא נדחו ואפילו אם הוא בשטותו לעולם דין החטאת והאשם שלו לרעיה. [או אפשר דחטאת הוא בכלל חטאות המתות כמו מתו הבעלים. וממילא לא שייך רעיה בחטאת חלב. ודווקא בחטא בדתו הוא דיש לומר דגם דמיו נדחו דהא בשעת רשעו כל זבחיו תועבה הם והואיל ונדחו ידחו. והכי ס"ל לר"י שם בסנהדרין דזבח תועבה ולא הוא ולא דמיו יפלו לנדבה]. אבל בחטא בדתו י"ל דאמת הוא כן דאפי' דמיו נדחין. ולא מיבעי באכל חלב דחטאת הוא אלא אפילו בשאר קרבנות אם חטא אחר הפרשתן נדחין לגמרי אפילו הדמים וימותו. אלא דא"כ אמאי לא עביד הש"ס האי צריכותא דאי אשמעינן קמייתא משום דנדחו גם הדמים אבל בנשתטה לא נדחו הדמים. וי"ל כיון דלענין חטאת ליכא נפ"מ דגם בנשתטה דמי חטאת ג"כ לא יקרבו דלים המלח אזלי מש"ה לא עביד צריכותא בשביל זה. ומהך צריכותא דשמעתין איכא למישמע דלכ"ע בחטא בדתו אפילו חזר בתשובה אינו מביא קרבן על חטא של שעת חטאו דאל"ה פשיטא דהוי מצי למיעבד צריכותא דאי אשמעינן בנשתטה היינו משום דאידחי לגמרי ולאו בר כפרה הוא כלל על חטאו. אבל בחטא בדתו דבר כפרה הוא אם חזר בו אפילו על חטא שחטא קודם שחזר בו אימא דלא הוי דיחוי. אלא וודאי לאו בר כפרה הוא כלל על חטא בשעת שחטא בדתו. והמשל"מ האריך שם בזה וצידד שם דלת"ק דר"ש אם חזר בו מביא אפילו על שעת חטאו בדתו ולא נראה כן כמו שהאריך בזה בעצמו. וד' התוס' ז"ל תמורה שהביא שם צ"ע. וע"כ לאו דווקא קאמרי. וכמו שכ' רש"י ז"ל הכא דחוטא נדחה מקרבן משום דכתיב מע"ה פרט לחוטא ולא כתב קרא דזבח תועבה משום דהכא עיקר מילתא אשמעינן דלאו בר כפרה הוא אם חטא בשעת חטאו. וזה שמעינן מקרא דע"ה דקאי על שעת עשיה דומיא דשוטה דלאו בר כפרה הוא:

וראיתי במשנל"מ ז"ל שם שעשה מחלוקת בין ר"י בסנהדרין דאמר דקדשי מזבח ימותו משום זבח תועבה ובין רב יוסף דפ' נגמר הדין דאמר הואיל ונדחו ידחו ע"ש באורך. ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת ור"י נמי מצי סבר כרב יוסף וכשיטתיה הואיל ונדחו ידחו. והא דקאמר דהוי זבח תועבה היינו דמש"ה נדחו לגמרי אפילו מדמיהם והואיל ונדחו ידחו וליכא למימר דנדחו משום קרא דמע"ה פרט לחוטא חדא די"ל דהאי קרא לא מיעט אלא אם היה החטא כשהוא חוטא. אבל החטא שחטא מקודם אפשר כבר נתחייב בו ויקרב גם כשהוא חוטא ואם לא הוא עכ"פ דמיו יקרבו להכי קאמר טעמא משום דזבח תועבה הוא ואפילו דמיו אסורים. וכן נראה מד' התוס' ז"ל פ' נגמר הדין. והרבה יש לדקדק בד' המשנל"מ ז"ל אך לא רציתי להאריך:

ועדיין יש מקום עיון גדול בדין דיחוי מעיקרו דס"ל לר"י דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי. וכבר דקדקו התוס' ז"ל ביומא מנלן לר"י הא. דבשלמא בנראה ונדחה אשמע לן קרא דמום בם דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחוין אפילו עברו לא ירצו. אבל דיחוי מעיקרו מנלן דהוי דיחוי כיון דיחוי מעיקרו קיל מנראה ונדחה. וכ"ת דר"י ס"ל מסברא דדיחוי מעיקרו לא קיל מנראה ונדחה. ז"א דהא לקמן (דף נ"ט) אמרינן בפשיטות לר"י גופיה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. ונראה ונדחה הוי דיחוי גבי קדשים שהוקדשו כשנפגם המזבח. וכמו שכ' התוס' ז"ל בשמעתין ולקמן (דף נ"ט) אלמא דלר"י ג"כ דיחוי מעיקרו קיל. וא"כ מנלן בכל דוכתי דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי. ועוד דאנן קי"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מעה"ק ובפ"ג מה' פסהמ"ק ובפ"י מה' שגגות. וע"כ משמע דאפי' בדבר דלאו בע"ח דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. דאי בבע"ח אפילו נראה ונדחה קי"ל דאין בע"ח נדחין וא"כ מאן הוא האי דפליג על ר' יוחנן בדיחוי מעיקרו. דרב לא פליג עליה אלא בבע"ח דאין נדחין אבל שלא בבע"ח לא אשכחן פלוגתא עליה דר"י אפי' בדיחוי מעיקרא. וראיתי בלח"מ ז"ל פט"ו מה' מעה"ק שכ' ליישב לשון הרמב"ם ז"ל שם אע"פ שהיא קדושת דמים כו' היינו דס"ל להרמב"ם ז"ל דדיחוי מעיקרו לא נאמר אלא בקדושת דמים. אבל בקדושת הגוף לכ"ע דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כהא דלקמן (דף נ"ט) דקאמר הש"ס בפשיטות דיחוי מעיקרו הוא ע"ש. ובשמעתין מבואר דלא כדבריו דהא הפרישו קודם חצות הוי קדושת הגוף ואפ"ה מיפסיל לר"י. ומהיכן שמעינן לר"י דס"ל דיחוי מעיקרו הוא גם בבע"ח מהא דבהמה של שני שותפים כדאיתא בשמעתין אלמא דאין לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף. ועוד דבסוכה וע"א דמיבעי לן אי יש דיחוי אצל מצות משמע דבקדשים לכ"ע יש דיחוי אפילו מעיקרו וכמש"כ התוס' ז"ל שם בסוכה (דף ל"ג). ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וע"כ אתי לאשמעינן בכל דבר אפי' אינו בע"ח וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"ג מה' שגגות. ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהני תרתי שמעתא הך דהכא דאמרינן דיש דיחוי מעיקרו. והך דלקמן (דף נ"ט) דקאמר הש"ס בפשיטות דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי פליגי אהדדי ולא מסתבר ליה לחלק כמש"כ התוס' ז"ל דאי חשיב בידו. נראה ונדחה ג"כ יחשב בידו אלא לא חשיב בידו כדם שנשפך. וס"ל ג"כ דאין לחלק בין מצות לקדשים ואי יש דיחוי במצות הוי כקדשים לכל דיני דיחוי. והשתא שפיר איפשיטא מהאי שמעתא דסוכה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כדאמרינן התם תפשוט דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. ודלא כמש"כ התוס' ז"ל