קרן אורה זבחים רנב

מח"ז כגון הכא פסח בי"ד שחרית כו' שפיר הוי דיחוי כדאמרינן הכא כיון דהזמן קבוע והקדישו קודם זמנו דלא חזי למידי הוי דיחוי. אבל מחוסר כפורים דאין לו זמן קבוע וליכא למימר דאין הזמן מוכשר לזה אלא דלא נטהר עדיין ולא חזי לכפרה זה לא מיקרי דיחוי. וכן אותו ואת בנו דאמרינן לקמן בפרק השוחט והמעלה דראוי לבא לאחר זמן שהקשו התוס' ישנים ביומא אמאי לא הוי דיחוי. ולפי הנ"ל ניחא דלא נדחה מפני הזמן שאינו מוכשר אלא מפני איסורא דרביע עליו אין זה חסרון בקרבן לקרותו דחוי בשביל זה:

ומה שמביא ראיה מהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דלילה אינה מח"ז לאו מחשש דיחוי הוא דמייתי דוודאי אין דיחוי במח"ז. אלא מהא דשרי רחמנא להקדישו לכתחילה בליל שמיני ובכל הז' ימים אסור להקדיש מח"ז ש"מ דלילה לא מיקרי מח"ז. וה"ה דלענין דיחוי לא מיקרי מח"ז והוי כמו שהקדישו בזמנו. ולהכי דווקא אם הקדישו בליל י"ד הוי כהקדישו בזמנו ולא מיקרי דיחוי. אבל אם הקדישו בי"ג ועבר עליו אפילו שעה אחת דלא חזי שפיר הוי דיחוי כן נראה לענ"ד עיקרן של דברים בזה. והרמב"ם ז"ל השמיט הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ועמד ע"ז הכ"מ ז"ל בפ"ו מה' בכורות. וכבר כתבתי בזה בחי' יבמות דדעת הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דלילה מח"ז ואסור להקדיש גם בליל שמיני. אבל אכתי איכא למידק מנלן לאוכוחי מהא דלילה אינו מחוסר זמן דנראה דפסול מחוסר זמן ליכא אלא בתוך ז' ימים. אבל לאחר ז' ימים כבר יצא מפסול מחוסר זמן כמו לענין אכילה דסגי בז' ימים להוציאו מחזקת נפל. ומה שאינו ראוי בלילה הוא מטעם דלילה לאו זמן קרבן הוא. וא"כ אמאי לא יהיה רשאי להקדישו בלילה כמו כל הקרבנות דמותר להקדישן בלילה כיון דאין ביה פסול בגופו ולמה לן הא דלילה אינו מחוסר זמן. אבל לפי מה שכ' התוס' ז"ל בד"ה יום להרצאה דקרא דוביום השמיני אתי לגלויי דליל שמיני ג"כ יש לו דין מח"ז ואם עלה ירד. א"כ אי לאו דלילה אינה מח"ז היה בכלל איסור להקדיש מח"ז. וע"כ הא דהתירה התורה להקדישו בלילה הוא משום דלילה אינה מחוסר זמן אע"ג דלהרצאה יש לו דין מח"ז. וביומא (דף ס"ג) מייתי ברייתא דיליף מקרא דביום השמיני ירצה לקרבן אשה לה' אשה אלו אשים דאסור להקריבו מנין שלא יקדישנו מח"ז ת"ל קרבן משמע מהאי ברייתא דאסור להקדישו ג"כ עד יום השמיני וכ"ד הרמב"ם ז"ל:

ובכ"ז קשה לי לומר דליל שמיני פסול להרצאה משום דלא הוכשר להרצאה עד יום השמיני כיון דלהדיוט הוכשר תיכף אחר ז' מאיזה טעם יתוסף הלילה על זמנו לדונו בקדשים דין מח"ז. וי"ל כיון דעד הלילה היה מח"ז והלילה ג"כ לאו זמן הרצאה היא ממילא נמשכת הלילה אחר הימים ונידון בלילה ג"כ כדין מח"ז ואפילו אם עלה ירד. וא"כ ז"א אלא במקדש. דלילה לאו זמן הרצאה היא. אבל בבמה למ"ד אין לילה בבמה וודאי נראה דבליל שמיני יצא מידי מחוסר זמן וכשירה להקרבה כמו להדיוט. וכן נראה מד' רש"י ז"ל בפ' ר"א דמילה (דף קל"ו) בד"ה הוי אכלינן מיניה כו'. ומיהו מיום הח' ירצה דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב ביום צותו כו' דלכאורה הוא נגד דרשא דר' אפטוריקי דיליף מיום השמיני. וע"כ צ"ל דבלילה יש לו דין מח"ז וכמו שכ' התוס' ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דנהי דיש לו דין מח"ז גם בליל ח. זה אינו מפני שזמנו לצאת מידי נפל נמשך כ"כ דזה לא מסתבר לומר דזמנו הוא ז' ימים ומחצה דחצאין לא מצינו בשום מקום אלא או מעל"ע או מקצת היום ככולו. אלא עיקר הטעם כיון דלילה זו באה אחר הז' ימים שהיה עליו דין מח"ז הלילה ג"כ נמשכת אחריהן מפני אשר גם היא איננה זמן הרצאה ואמרה תורה שיש ללילה זו כל דין מח"ז. ועי' בט"ז יו"ד סי' ט"ו מה שכ' שם:

שם תוס' בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים פי' בקונטרס כו' וא"ת א"כ דיחוי מעיקרא ודיחוי בדמים הכל אחד עכ"ל. בהני תרי מימרא הכא ובכריתות אין כאן קושיא כ"כ דהכא ובכריתות לא קדוש אלא לדמים ולא נחתא קדושת הגוף כלל ושפיר איכא רבותא דאפ"ה נדחית. ושאר דיחוי מעיקרא איכא דקדישי קדושת הגוף כמו הך דשמעתין דאפרשיה קודם חצות דחיילא עליו קדושת הגוף ואינה נפדית בלא מום. אבל בהא דאמרינן לה גם במפריש נקבה לפסחו ודייקינן שם ג"כ דיש דיחוי בדמים וודאי קשה דהא התם נחתא לה קדושת הגוף ותרעה עד שתסתאב אבל בלא מום אינה נפדית. ע"ז הקשו שפיר דכל דיחוי מעיקרא כן הוא. ומ"מ גם זה ניחא דנהי דנחתא ליה קדושת הגוף מ"מ תחילת הקדשו לא היה אלא לדמים וכמש"כ רש"י ז"ל בתשובה. משא"כ דיחוי מעיקרא דשמעתין וכן, דיחוי מעיקרא דפגימת המזבח שהיה תחילת הקדשו קדושת הגוף להקריבו אחר חצות או אחר שיבנה המזבח זה לא מיקרי דיחוי בדמים. ושאר הפירושים בדיחוי בדמים כבר דחו התוס' ז"ל בעצמם והעיקר כהאי פירושא. והא דבנפגם המזבח דיחוי מעיקרא כשר יתבאר לקמן בד' התוס' ז"ל. והתוס' ז"ל בקדושין (דף ז') כ' ג"כ דאשכחן דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף כגון אכל חלב וחטא בדתו והפריש קרבן דהוי דיחוי מעיקרא דזבח תועבה ודלא כמש"כ כאן ויתבאר לקמן:

ע"כ בא"ד וצ"ע בההיא דכריתות אמר ר"א כו' האריכו להקשות ליסייעיה מרבנן דס"ל דהוולד ירעה. אלמא דס"ל דבע"ח נדחין. וכ' די"ל דרבנן נמי מודו דבע"ח אינן נדחים והכא בפסח שאני דגמירי למקום שהמותר הולך כו' כדאמר אביי בתמורה (דף י"ח) אליבא דר"א דאמר דוולד עולה יקרב עולה וולד פסח לא יקרב פסח. וחזרו והקשו אמאי לא מסייע ליה מת"ק דר"א דס"ל דולד נקבת עולה ירעה משום דבע"ח נדחין. ולענ"ד אין כאן קושיא דזכר שנולד מנקבה דחויה כגון עולת נקבה או אשם ופסח לא דמי לשאר דחויין דהדר איחזו דכיון דמכח קדושה דחויה קאתיא היינו אמן דאינה ראויה כלל איכא תנאי דס"ל דהזכרים לא עדיפא מאימייהו וגם הם נדחין. אבל קרבן עצמו דהדר איחזי י"ל דמודו דאינו נדחה וליכא סייעתא מכל הני תנאי דאמרי בוולד ירעה. אבל מר"ש פריך שפיר כיון דאפילו בוולד דאתי מכח קדושה דחויה ס"ל דאינו נדחה כש"כ קרבן עצמו דהדר איחזי. והא דלא פריך שם בכריתות מר"א דמתניתין דתמורה דאמר הוולד יקרב עולה וכמו שהקשו בקדושין שם. ג"כ לא תיקשי דשאני עולה דאיכא שם עולה על אמו וכדאמרינן שם בתמורה. ובקדושין שם כ' התוס' לתרץ דלא מצי לסייעיה מרבנן דר"ש דע"כ לא קאמרי רבנן דבע"ח נדחים אלא במפריש נקבה לפסחו דחל עליה קדושת דמים ומיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. וקדושת הגוף בדיחוי הוא להכי קאמרי דירעה. אבל גבי קן ליכא קדושת דמים דאין קדושת דמים בעוף אפילו רבנן מודו. וכוונתם כיון דלא חל על הקן קדושה כ"כ אין לה כח לדחותו אחרי כן. ור"ש מודה לרבנן בכה"ג דנחית לה קדושת הגוף. והא דאמר דהוא עצמו יקרב פסח משום דלטעמיה אזיל דס"ל בנקבה לפסח תימכר שלא במום דלא נחתא ליה קדושת הגוף ולהכי אינו נדחה. ושפיר פריך על עשיר שהפריש קן דליכא עליו אפילו קדושת דמים אמאי ידחה. וא"ש בזה דלא פריך מר"א דתמורה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ודווקא מר"ש פריך דלא פליגי בדיחוי אלא כל חד לטעמיה אזיל לת"ק דנחתא ליה קדושת הגוף להכי נדחית. ולר"ש דלא נחתא לה קדושת הגוף אינו נדחה. ותיקשי לר' אושעיא דהא בקן ג"כ לא נחתא קדושת הגוף. אבל ר"א ע"כ פליג עם רבנן להכי לא פריך מיניה כיון דת"ק פליג. ועי' מהרש"א ז"ל שם בקדושין שתמה על דבריהם ז"ל והדברים ברורים כמש"כ. וכוונה אחת להם בקדושין ובתמורה אלא שקיצרו בלשונם בקדושין שם וכ"כ הצ"ק בתמורה שם. ומ"מ עיקר סברתם לא נתברר לי חדא דרש"י ז"ל כתב בכריתות שם דעוף נמי בר דמים הוא בכה"ג ע"ש. וא"כ בעוף נמי איכא קדושת דמים ומיגו דנחתא כו' ואפילו אי לא ס"ל הכי ע"כ צ"ל דקדיש קדושת הגוף דאל"ה איזה קדושה חל עליה לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף א"כ לא ליקדש כלל. ועי' בחידושי תמורה שם הארכתי בזה ובד' הרמב"ם ז"ל פ"י מה' שגגות:

והכא כתבו התוס' ז"ל לחדש דבר בדין דיחוי מעיקרא דהיכא דבידו לתקן בקל לר"י ג"כ לא הוי דיחוי כמו קדשים שהקדיש בשעת פגימת המזבח. או הפריש בשעה שחטא דבידו לשוב. ור' יוחנן אשמעינן דאפילו בידו לתקן אלא דאין התיקון קרוב יש דיחוי מעיקרא כמו בהמה של ב' שותפין דיש בידו לקנות החצי השניה. וכן עשיר שהפריש קן לכבשתו דאי בעי מפקיר נכסיו. וסברא זו חידש רב אשי לקמן (דף ל"ד ע"ב) כל שבידו לא הוי דיחוי. אלא דאפילו בנראה ונדחה אמר הכי וא"כ אפילו הפריש קודם שחטא אמאי ידחה וכן קדשים שהקדיש ואח"כ נפגם המזבח דאמר ר"י דנדחים ואמאי כיון דבידו הוא. ועוד הקשו בעצמם מהא דאמרינן אי דאפרשיה מצפרא דחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהותו עד חצות כמו חובות בגלגל ואותו ואת בנו דלא הוי דיחוי. וכבר כתבתי לעיל מה שנ"ל לחלק בזה. וענין זה עמוק ורחב מני ים הוא ועוד יתבאר בזה במכילתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה וש"מ כו' תימא כו'. עי' בסוכה שם דבריהם מבואר יותר:

שם בא"ד וא"ת אמאי איצטריך כו' הא ממום עובר לא ילפינן דלא הוי דיחוי דהתם ממילא הוי. משמע